בסמה חיר לא נותנת לשכול לשבור אותה

 

אלמנות צה"ל הדרוזיות לא תמיד נמצאות בפוקוס החברתי ומצבן קשה יותר מכל מגזר אחר בחברה הישראלית, זה מתבטא בזכויות שלא תמיד הנשים משיגות או שאינן יודעות להסתדר בתוך המושג של אלמנת צה"ל, דבר שגורר לפעמים לסכסוכים עם קרובי משפחה.

בסמה מתארת את הרגעים שנודע לה על פציעתו של בעלה מרסל ז"ל שהיה בשירות מילואים בשומרון, כאשר היא הייתה בהריון מתקדם.

בסמה:"באותו היום שמרסל נפצע, אני הייתי אצל אמי, דיברתי איתו חצי שעה לפני שיצא לסיור, הלכתי לעבודה כרגיל, התחלתי להתקשר אליו והיה לא זמין, עד שהגיעה חברה שלי שהיא ידעה על המקרה ואני לא, ואז הגיעה גיסתי, בעלה וקצין העיר אלי לעבודה ואמרו שמרסל נפגע, אני התעלפתי, לא ציפיתי לזה, אנחנו אף פעם לא ערוכים לדברים כאלה, משם לקחו אותנו לבית חולים הדסה בירושלים, אף אחד לא סיפר לי מה מצבו של מרסל, עד שהגעתי לבית החולים, אחרי שעתיים הרופא סיפר לנו על מצבו".

מרסל חיר נפל ביום 20.6.2015, שש עשרה שנים קודם לכן, ב-4.8.2002 הוא נפצע קשה בפעילות מבצעית בשומרון, מאז היה מאושפז עד ליום מותו, הלך לעולמו בן 45.

בסמה ונור חיר

בסמה: "אני גידלתי את הילד נור לבד, הייתי מגיעה לבקר את מרסל פעם בשבוע, קודם סמוך לפציעתו היה מאושפז בהדסה ואני הייתי צמודה אליו כל הזמן, אחרי שנולד נור, מרסל הועבר לבית לוינשטיין ואני הייתי מגיעה לבקרו".

"חייתי כל התקופה שמרסל מאושפז, בתקווה שיום אחד מרסל יפקח עיניים וירגיש אותי ואת הבן שלו, זו המחשבה שהחזיקה אותי כל הזמן אף פעם לא אבדתי תקווה כי האמנתי שמרסל יחזור לחיים".

בסמה: "לפני פציעת בעלי ב 2002 גרנו בבית משלנו ואחרי הפציעה נאלצתי לעזוב את הבית, אני ובני מתגוררים אצל אמי בגוליס".

בסמה: "ההלוויה של מרסל התקיימה בכפר יאסיף, הוא נקבר בבית העלמין בכפר, מרסל חלל יחידי בכפר יאסיף, הלוויה צבאית לא התקיימה כי הוריו התנגדו לזה. בכל שנה אנחנו עולים לקבר שלו, נור בני מתעקש שאנחנו נלך בכל שנה".

"יש לי משפחה מאוד תומכת מחבקת ואוהבת, אנחנו משפחה גדולה, אמי לא עזבה אותי לרגע, גם אחי עוזר, זו הנחמה שלנו האלמנות שיש לנו משפחות תומכות".

בסמה: "הפסדתי בעל שאהב אותי ותמך בי, היה נשמה כזו, ההפסד הכי גדול שהבן לא זכה להכיר את אביו, ייחלתי רק לתמונה אחת כזו של נור עם אביו, בנוסף למצב הזה אני הפסדתי את הבית, אני ובני היינו ללא בית, אני תמיד מציירת לנור את התמונה הכי יפה על אביו, כי הוא היה אדם נפלא, כל כך קיוויתי שנור יזכה להכיר את מרסל, לצערי שזה לא קרה".

בסמה: "לצערנו במדינת ישראל, האלמנות סובלות והמשרדים זורקים את הכדור אחד לשני, שיש חוק יבש בישראל ואי אפשר לסטות ממנו. אני עדיין נמצאת באותו מצב, בלי בית, אצל אמי האלמנה ומגדלת ילד שבקושי יש לו חדר משלו, אנחנו בקושי חיים ומשרד הביטחון אומר עדיין את אותם הדברים, לא יכולים להתערב, תמצאי אדמה ונעזור לך בבניית הבית".

בסמה: "נחשפתי לעובדה שרוב האלמנות לא מודעות לזכויות שלהן, לא להטבות ולא למה שמגיע. אני רוצה להשיג את כל הזכויות שלנו כי מספיק האובדן הגדול שלנו, שהבנים שלנו יזכו למה שצריך".

בסמה: "בדרך היו הרבה משברים, מה שחיזק אותי תמיד זה בני נור, אחרי שבעלי נפטר החלטתי לפתוח בית קפה, לפני חמש שנים, כדי להוציא את הבן מכל האווירה של הבדידות והכעס ולהתחיל חיים חדשים. היום נור בן 17.5 וכאמא מאחלת לו חיים טובים, הוא כבר גבר שהולך להתגייס בשנה הבאה, הוא מזכיר לי את אביו בהרבה דברים. נור קיבל חינוך טוב, הוא ילד ממושמע ואהוב, כל שעות היום הוא מבלה איתי בעסק שנקרא על שמו ".

בסמה: "אני מעודדת ודוחפת את נור להתגייס לצבא, כי אני רואה בצה"ל משפחה ובית שני לחינוך, ויש לחדד שלמרות הידיעה שאנחנו הרגשנו אזרחים ונתנו למדינה את הכי יקר לנו, המדינה החזירה בחוק הלאום".

"החיים לא קלים" אומרת בסמה, "אבל אנחנו לומדים להחזיק מעמד, להתמודד עם האובדן ולגדל ילדים, אני תמיד זוכרת את מרסל החייכן, האהוב שלי שהוא היה הכל בשבילי ואני עדיין אוהבת אותו".