יש דבר כזה פוסט טראומה בחברה הערבית

לאור מגמת הפשיעה וקורבנותיה בחברה הערבית בישראל, מומחי המרכז לטיפול בנזקי טראומה נפשית ברמב"ם מצביעים על תופעה חבויה ההולכת וצוברת תאוצה, פוסט טראומה, לשם כך עמלים בימים אלו במרכז על הקמת קבוצת טיפול ייחודית מסוגה לטובת נפגעים בני החברה הערבית.

22.11.2021 מאת: פורטל הכרמל והצפון
 יש דבר כזה פוסט טראומה בחברה הערבית

 

את העלייה בהיקפי הפשיעה בחברה הערבית מרגישים כל הצוותים המטפלים בכל רחבי הארץ: מרגע הטיפול בהם בשטח, עם קליטתם במלר"ד ועד המלחמה על חייהם בחדר ההלם.

 

מספר הנרצחים בחברה הערבית נמצא במגמת עלייה ללא כל קשר לנגיף קורונה. את מגמת העלייה במספר נרצחים ניתן לראות עוד קודם לכניסת הנגיף למחוזותינו, מגמה שלא נבלמה על פי נתוני המכון למחקרי ביטחון לאומי: בשנת 2019 עמד מספר הנרצחים על 95 ,בשנת 2020 המספר עמד כבר על 108 ,ונכון לסוף חודש אוקטובר 2021 ,המספר עומד על 106 נרצחים מהחברה הערבית.

 

העלייה הזו מורגשת גם על ידי הצוותים של ד"ר האני באחוס, ראש מערך הטראומה בקריה הרפואית רמב"ם, שם מצביעים על עלייה עקבית ומטרידה במספר הנפגעים המגיעים לקבלת טיפול כתוצאה מגל האלימות השוטף את החברה הערבית.

 

אם בשנת 2019 נדרשו במערך להתמודד עם 86 פצועי ירי, בשנת 2020 הצוות נדרש להתמודד עם 104 פצועים עליה של %120 ביחס לשנה שחלפה.

 

העלייה הזו לא נבלמה ומספר הנפגעים עומד נכון לסוף חודש אוקטובר 2021 על 148 פצועים בני החברה הערבית לבדה עליה של %172 ביחס לשנת 2019. מבט רחב יותר על מספר הנרצחים מהווה "צוהר" למספר הנפגעים שנחשפו לאלימות בקרבתם, ומדובר במספר גדול בהרבה, שכן לכל נרצח יש משפחה וקרובים שנגררים למעגל השכול.

 

הפצועים הרבים, המגיעים למלר"ד ולחדרי ההלם, סובלים לא פעם מחבלות קשות, פצעי ירי ופגיעות חודרניות.

 

לאחר שחייהם נצלו, הם עולים למחלקות השונות להמשך טיפול, שם, כשמצבם הרפואי משתפר, הם זוכים להשתחרר מבית החולים.

 

אולם שרשרת הטיפול בהם אינה מסתיימת בתום האשפוז, כאשר לצד אלו, קיימים גם נפגעים מסוג נוסף, בין אם האלימות הייתה מופנית היישר אליהם או נכחה בקרבתם, ופיתחו תסמיני דחק פוסט טראומטיים Disorder Stress Traumatic-Post או D.S.T.P , וזאת מבלי שהם עצמם נפגעו פיזית ולא נדרשו לקבלת טיפול רפואי.

 

הטראומה אליה נחשפים מטופלים ששרדו אלימות מחלחלת לחייהם ולנפשם, עד שהם נדרשים להתמודד עם השלכות התסמונת דחק פוסט טראומטית שחוו, וזאת מבלי שידעו שהם סובלים מפוסט טראומה. כאן נכנס לתמונה צוות המרכז לטיפול בנזקי טראומה נפשית בקריה הרפואית רמב"ם בהובלת ד"ר תלמה כהן, המתמודד לצד פניות רבות מאד שמקורן בגורמים כגון תאונות דרכים, תאונות עבודה, פיגועי טרור ותקיפות מיניות גם עם קצב פניות הולך וגובר של נפגעי טראומה על רקע אלימות וירי במגזר הערבי.

 

ד"ר תלמה כהן, מנהלת המרכז לנפגעי פוסט טראומה 

 

צוות המרכז מבקש כיום לשים את האור על תופעה רווחת אולם לא מדוברת: פוסט טראומה בחברה הערבית. שניים מעובדי המרכז הם מוסטפא אבו-ואסל והגב' שורוק סאלח, עובדים סוציאליים בהכשרתם, אשר סיימו לאחרונה תוכנית ייחודית של משרד הבריאות לטיפול דינאמי רגיש תרבות של מטפלים כלפי מטופלים בני אותה קהילה תרבותית. השניים העובדים במרכז, חשים על בשרם את העלייה בתופעה הלא כל-כך מדוברת.

 

מוסטפא אבו-ואסל: "העיסוק התקשורתי הרב במספר הנרצחים בחברה הערבית בישראל מסתיר נתון גבוה בהרבה של נפגעים הסוחבים על גבם תסמונת דחק פוסט טראומטית. מדובר באנשים שמתקשים לקיים חיים של אדם נורמלי ולמעשה הופכים לנטל על משפחתם, קהילתם, קרוביהם, החברה הערבית והישראלית".

 

מוסטפא מוסיף: "מדובר באנשים שעוצרים את חיי השגרה שלהם, לעיתים מבלי שתהיה להם נגיעה קודמת לעולם הפשע והאלימות, נגררים אליו מעצם נוכחותם במקום האירוע ומשם חייהם נעצרים. לעיתים מסוימות מדובר באנשים שמתמודדים עם הטראומה שלהם תוך כדי שהם ממשיכים "לתדלק את מעגל האלימות" בתוך קהילתם מבלי שיהיו להם את הכלים להתמודד עם החיים בצל הפוסט טראומה". "אבל לא כולם מסיימים את הטיפול" מציינת שורוק סאלח, המטפלת לצדו של מוסטפא במרכז. מתחילת השנה עברו בשערינו 11 מטופלים שהגיעו לאחר שנפגעו באירועי אלימות וירי".

 

היא מציינת:"המספר הזה אמנם נשמע נמוך בפעם הראשונה ששומעים אותו, אבל הוא משקף רק את קצה הקרחון של מספר האנשים שבהכרח צריכים להתמודד עם פוסט טראומה בחיי היום-יום שלהם. הנתון הזה דומה להתנהגות חולי קורונה: אנחנו יודעים על 107 נרצחים, אבל ברור לנו שסביב הנרצח יש אנשים רבים שעדיין ממשיכים לחיות את הקושי, את החרדה, את החששות, עד לכדי מצב של חוסר תפקוד. מתוך המעגל הרחב הזה, המעטים שכן פונים לקבלת סיוע, לא תמיד ממשיכים לדבר העיקרי הטיפול עצמו".

 

שורוק מסבירה גם מדוע: "קיימת מודעות נמוכה במיוחד בחברה הערבית לעצם קיומו של פתרון בדמות טיפול בתסמונת דחק פוסט-טראומטית.

 

לכך יש להוסיף את הפחד של מי שכבר נמנה על קבוצת היעד לטיפול, פחד שמקורו מוזן מהחשש שמא תהיה רשומה רפואית בנושא וחשש מחשיפת פרטים בפני אדם זר, שיכולה להתגלגל למכר או שכן, דבר שעלול להוביל לנקמה ולפתוח מעגל רחב יותר של שפיכות דמים. קיים גם חוסר אמון בכל מוסד שמזוהה ומייצג את מוסדות המדינה. אני יכולה לציין שילדים שגדלים לתוך האווירה הזו למעשה הופכים ל"דג במים" הם הופכים אדישים לסביבתם ולאירועי הפשיעה החמורה ותופסים אותה מהלך פעולה לגיטימי ושגרתי. למתבונן מהצד, זה לא נתפס".

 

אולם המספר הנמוך עליו מצביעים שורוק ומוסטפא הוא סוג של "דגל אדום" שנועד להתריע בפני המחסור הקיים במערכת בעובדים סוציאליים המתפקדים כמטפלים קליניים המחזיקים במומחיות בתחום הטראומה ובריאות הנפש.

 

השניים מציינים כי בעבר נעשה ניסיון מצדם להעביר הדרכות מקצועיות לצוותים המטפלים במרפאות הקהילתיות בחברה הערבית, בין אם מדובר בנצרת או באום אל-פאחם. מוסטפא, שמטפל כבר תקופה באיש שירותי בריאות שמו שמור במערכת, מזכיר אותו כמי שספג ירי במסגרת עבודתו: "מדובר במטופל שמתפקידו הוא אמון על בריאות הציבור. במסגרת עבודתו באחד מהישובים במפרץ חיפה, עצר לידו רכב, ירה בו צרור יריות היישר לרגליו וברח מהמקום.

 

למעשה, הוא מתמודד עם תסמיני טראומה רבים, כשבין היתר הוא נמנע מיציאה לאירועים משפחתיים, כל אירוע שיש בו ירי זיקוקים מכניס אותו לבהלה, הוא סובל ממה שאנחנו מכנים בעגה המקצועית "תסמינים חודרניים" כגון פלשבקים, חלומות וסיוטים, יכולת ההשתכרות שלו נפגעה והוא סובל גם מפגיעה ביחסים האינטימיים".

 

לדברי מוסטפא: "מדובר באדם חיובי שהיה לו חשוב לחזור כמה שיותר מהר לכשירות ולשמור על חייו, על הפעילות הרבה ובעיקר על הנפש. לכן הוא נעתר לקבלת טיפול במרכז שלנו הן במסגרת פרטנית והן במסגרת קבוצתית".

 

גם המקרה השני עליו מצביע מוסטפא נועד להצביע דווקא על "קצה הקרחון", על אותם אנשים מהחברה הערבית שהבינו שלא חייבים לסבול מפוסט טראומה: "במקרה אחר ולא שונה באופן מהותי מקודמו, הגיע אליי מטופל בעשור השביעי לחייו, איש כוחות הביטחון תושב אזור הצפון שעבד באחד היישובים. באחת המשמרות שלו הוא נורה ברגלו על ידי אלמונים שברחו מהזירה. הוא מצא את עצמו מנהל שגרה אחרת לחלוטין ממה שתכנן, התנייד בכיסא גלגלים במשך תקופה, והחל לסבול מתסמינים חודרניים כגון דריכות וחרדה מתמדת. גם הוא אדם פעיל ובריא מטבעו שהבין שהפתרון למצוקה אליה נקלע בעקבות האלימות הגואה בחברה הערבית נמצא בטיפול שייתן לו את הכלים להתמודדות עם פוסט הטראומה.

 

בתום חצי שנה של טיפול פרטני וקבוצתי, מדובר באדם שחזר לתפקד כאחד האדם". שורוק סאלח, המטפלת לצדו של מוסטפא במרכז, מספרת: "לפני כשנה וחצי טיפלתי במקרה של ילדה בת 9 מאזור הצפון, שהגיעה לטיפול לאחר שנחשפה למקרה ירי שבו נורה בחור צעיר אל מול עיניה.

 

בעקבות אירוע זה הילדה פיתחה תסמינים של טראומה. היא בעיקר נמנעה כל דבר שכרוך ביציאה מהבית, פחדה להיות לבד ולשהות בחושך, היא נמנעה מיצרה וטיפוח של קשרים חברתיים, סבלה מהרטבות וממחשבות חודרניות הקשורות לאירוע ולצד סיוטי לילה.

 

הילדה הזו הופנתה לטיפול לאחר שפסיכיאטר ילדים מקופת חולים שטיפל בה זיהה את הסימנים הללו, סימנים שהטרידו את רופא ילדים שבה היא טופלה. בעבודה אתה עבדנו על עיבוד הסיפור הטראומטי דרך כתיבת הסיפור. סייענו לילדה לקבל כלים כדי להתמודד ולהקטין את גודל האירוע שאליו היא נחשפה.

 

מדובר למעשה במטופלת שהאלימות לא הופנתה אליה ישירות אולם מציאות חייה שינתה את מסלול חייה הבריא שהיא חוותה עד גיל 9 .כיום מדובר בילדה בת 11 ,שהפסיקה לפחד באופן משתק מכל יציאה מהבית והיא מוקפת בחברות".

 

בימים אלו שורוק ומוסטפא החל במבצע לאיתור המקרים הייחודים שיכולים להתאים לקבלת טיפול קבוצתי שלמשתתפיו מכנה אחד משותף: כולם נפגעי ירי בחברה הערבית. שיטות הטיפול הקבוצתיות מבוססות על עקרונות הטיפול המקובלות וממוקדות הטראומה, שהוכחו מחקרית ומוכרות בארץ ובעולם.

 

מטרת הטיפול הקבוצתי נועדה להתמודד עם העומס הרב של הפניות, לתת כלים למטופלים כדי לשפר את איכות חייהם ובעיקר לסייע להם לעבור עיבוד משותף של החוויה האישית של כל אחד מהם.

 

אין מדובר רק טיפול המתנהל בשפה הערבית, אלא מדובר כאן בשיתוף האחד של השני עם אותן הנסיבות, החששות, אותם האיומים, המתחים, החרדות, הניסיון, דרך זהות תרבותית משותפת, וזאת כדי ליצור קבוצת תמיכה שאמורה להחזיר את המתבודדים חזרה למציאות, למגע ולתקשורת עם אנשים אחרים

 

תגובות

מומלצים