לחזור לתורת יתרו ללא משה
"בסיטואציה השולית המתוארת נבדל יתרו בכך שהוא נותן כבוד לבתו ציפורה, ליווי יתרו אינו מעיד רק על מחויבותו לביטחון הרגשי והחברתי של בתו, אין זה מפתיע שיתרו בחר לראות את אלוהים כמציל, לעומת משה אשר בחר להציג את אלוהים כמשמיד"
צילום פורטל הכרמל
הכותב סמואל שכידם הוא ד"ר לפילוסופיה, דרוזי שחי בברלין, שימש יועץ לענייני פליטים למשרד של הקאנצלרית אנגלה מרקל.
הפגישה בספר שמות בין מנהיג עם ישראל משה רבנו, לאביו הרוחני, על פי האמונה הדרוזית, יתרו, אינה מתמקדת אך ורק במבוכה הצפויה במפגש ראשוני בין אב לחתנו.
בסיטואציה השולית המתוארת נבדל יתרו בכך שהוא נותן כבוד לבתו ציפורה. פעולה זו, שהיא מחאה שקטה נגד הפטריארכיה הדומיננטית בעם ישראל באותה תקופה מדגישה את ההבדלים המנטליים בין אביה של ציפורה לבעלה.
ליווי יתרו אינו מעיד רק על מחויבותו לביטחון הרגשי והחברתי של בתו, אלא גם ממחיש שיתרו שולל את המחשבה שהעתיד ייבנה רק על גבם של גברים כוחניים.
בתום הטקסיות הנחוצה בצלו של הר האלוהים, שבו יתרו אמר למשה "אני חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בא אליךָ וְאשתךָ וּשני בָניה עִמהּ", ובתמורה משה המשיך בפרוטוקול הנימוסין הראוי אשר כלל השתחוות ומספר נשיקות כבוד.
אך לאחר הפגנת חיבה אנושית זו, משה המשיך לספר ליתרו, מתוך גאווה בעם ישראל ובכל גאווה קולקטיבית יש אלימות מסוימת את "כל־אשר עשה יהוה לפרעה וּלמצרַיִם עַל אודות ישראל את כל־הַתְּלָאָה אשר מְצָאָ֣תַם בַּדרך וַיַּצִּלֵם יהוה".
בצורת שיח זו, משה הדגים בפרשה זו את המעבר מתפקידו החברתי כנביא גדול של עם ישראל במצרים לתפקיד של מצביא אכזר.
כאשר יתרו עונה למשה, "ברוך יהוה אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים",
הפער הוורבלי בין שתי הדמויות נוכח. לעומת משה, אשר פיאר את "כל־אשר עשה יהוה לפרעה וּלמצרַיִם עַל אודות ישראל", ובכך הצדיק את האלימות הקולוסאלית של עשר המכות כתהליך היסטורי ולאומי ראוי, יתרו נוקט בגישה ההפוכה.
בניגוד לפיאור המלחמה וההשמדה של מצרים, יתרו בוחר לברך את "יהוה אשר הציל אתכם".
יתרו, או בשמו היותר מוכר באיסלאם ובדת הדרוזית, שועיב עה"ש מוכר גם כנצר האחרון לשושלת משפחת נח. מתוך כך, אפשר לראות כי הדינמיקה המתוארת בין משה ליתרו לא מוצגת אך ורק כפער חברתי, אלא גם כתהום תיאולוגית.
במובנים מסוימים, מערכת היחסים הקצרה בין יתרו למשה מסמלת את מעברו הקונקרטי של עם ישראל ממצוות דינים המתוארות בשבעת מצוות נח, למערכת האיסורים הסמכותנית שבליבת עשרת הדיברות.
מתוך נקודה דתית זו, אין זה מפתיע שיתרו בחר לראות את אלוהים כמציל, לעומת משה אשר בחר להציג את אלוהים כמשמיד.
היפרדות מאידיאל הצדק בשבעת חוקי נח לטובת עיקרון הכבוד השבטי העומד בלב עשרת הדברות, מראה בדיוק את מהפך הערכים שחל בעם ישראל, שמשה עומד בראשו.
למרות שהפרשה מיוצגת כאקספוזיציה הכרחית למעמד הר סיני, היא לא יכלה להתקיים ללא המעבר של משה במצרים מנביא גדול למצביא אכזר, אשר דבק בו יֵצר הגבריות והכוחניות לכיבוש הארץ בנשק ולא בתורה.
את אשר קרה לשני גיבורי סיפורנו אנחנו יודעים באופן חלקי. משה, שעבר מיליטריזציה דרך פעולותיו נגד המצרים, איבד במידה מסוימת את הרוחניות שהיתה הכרחית לתפקיד נביא ישראל.
חטאו של משה, אשר מתבטא בהיעדר זה, הוא שהוביל לאיסור כניסתו לארץ המובטחת על ידי אלוהים, שאמר לו כי לא יעבור את הירדן.
לעומתו, יתרו נעלם מהקאנון היהודי לאחר שבעה אזכורים טיפולוגיים בעת המכוננת הזו.
בשבועות האחרונים, גבי אשכנזי ובנימין נתניהו היו מעורבים בקטטה ורבלית לגבי טיב מערכת היחסים בין יהודי ישראל והדרוזים.
נתניהו האשים את אשכנזי ב"אמירות מזעזעות" עלינו, הדרוזים, "שקשרו את גורלם לחיילינו".
עוד אמר, "אני לחמתי לצד דרוזים, אני חייב את חיי שקיבלתי מגיבור ישראל סלים שופי בפעולה שעשיתי מעבר לקווי האויב, אני לעולם לא אשכח את זה, ושלחתי אותם גם אל הקרב...ולשמוע רמטכ"ל שאומר דברים כאלה נגד בני העדה זה דבר מקומם ומזעזע".
אם אשכנזי אמר דברים לא ראויים, יש לגנותם. אבל ההנחה של נתניהו שהעדה הדרוזית היא קבוצה משנית שעיקר מהותה הוא קשירת גורלה בגורל של יהודי ישראל היא הבסיס לפער המתרחב בין הדרוזים ליהודים.
קשירת הגורלות, שהיא תחליף מכובס להתייחסות אל הדרוזים כאל בשר תותחים רזרבי בארסנל האלים של מדינת ישראל, מקבל ביטוי בדברי נתניהו.
נתניהו מנכיח את העובדה שגורל הדרוזים הוא כגורל ישראל: לעד נחיה על החרב. לעד נהיה חלק מעם ישראל, כל עוד האינטגרציה השלילית הנוכחת בהשתתפות המשותפת בצבא תהיה מרכז חיינו ופועלנו.
אין זה מפתיע שתנועות הימין לדורותיהן מגדירות את הברית הזאת רק דרך אחוות הנשק, ומתעלמות מתפקידנו ההיסטורי במניעת שפיכות דמים לפני קום המדינה ובהגנה על יהודים חסרי ישע במלחמת העולם השנייה, ומתרומתנו האנושית למקום ולחברה הישראלית.
ההתייחסות לדרוזים ככלי צבאי יוצרת לא רק קרע בין הדרוזים למדינה, אלא גם קורע את מרקם חיי החברה והדת בתוך החברה הדרוזית עצמה.
לאורך השנים, ודרך המיליטריזציה של החברה שלנו, זנחנו את המורשת של השכנות הטובה בין תושבי המקום, ואין זו הפתעה שהאלימות בקרבנו גואה.
על כן, כפי שיתרו סירב להלל את האלימות, בני עמי הדרוזים חייבים להיפרד מהלאומנות היהודית ולחזור לתורת יתרו, ללא משה.
הדרוזים צריכים להפסיק לעסוק בשאלה לאן מובילה אותנו מערכת היחסים בינינו לבין יהודי ישראל, או איך להנגיש את חיינו ליהודים.
ישנה הכרה מלאה, גם בקרב דרוזים ציונים, כי האוכלוסייה היהודית שרויה בתרדמת לגבי טיב מערכת היחסים שלה אתנו מאז חקיקת חוק הלאום לפני כשנתיים.
מאז דומה שנמצאים אנו שוב בצומת במדבר, בצלו של העם הנבחר על ידי אלוהים, וכי קשירת הגורלות בינינו ובין העדה היהודית עומדת דום בפניהם, כיוון שאין היא כוללת שוויון זכויות המעוגן בחוק.
מאז העברת החוק הגזעני, נדמה כי הדרך שבה אנו הדרוזים חושבים על עצמנו בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון השתנתה ללא היכר.
לפניו יכולנו, כמו קבוצות מיעוט אחרות בישראל, לספוג אפליה חברתית, ולפרש אותה כגזענות אינדיבידואלית של עשבים שוטים בחברה. אך מאז העברת חוק הלאום נדמה כי עשבים שוטים אלו השתרשו באופן פרלמנטרי.
בשבילנו, העברת חוק זה חיזקה את המחשבה כי כל אפליה חברתית במדינת ישראל תקבל בסופו של דבר צורה של אפליה חוקתית. וזו כבר לא לא שאלה של האם זה יקרה, אלא מתי, וכלפי מי. שינויים אלו מבטאים את המעבר של ישראל מדמוקרטיה לאומית לתיאוקרטיה דתית.
בין שמדובר בזעקות קולניות בכיכר רבין או ברחשי לב ושיחות פרטיות, נדמה כי יותר ויותר דרוזים ודרוזיות מבינים את הכובד ההיסטורי והמיידי של הרגע הזה. הם מסכנים לא רק את קיומם החברתי, אלא את תרבותם הדתית וההיסטורית.
איבוד זהות זה במדינת ישראל יקבע גם את טיב מערכת היחסים שלנו בקרב עמנו ועם עמים אחרים באזור, אשר תמיד התאפיינו בשכנות טובה עם הדרוזים.
עכשיו, כמו בימי יתרו, אנחנו נמצאים בצומת. וכמו אותה פגישה במדבר, יש לנו כעת האופציה להתנער מהילול האלימות ולהתנגד לכוחניות הגברית שטמונה בתיאולוגיה היהודית והשפיעה על החברה הדרוזית.
אין זה אומר שנפנה את גבנו ליהודים, אלא שנכוון את פנינו לשמירת ערכינו ואמונתנו. עלינו לסרב לאלימות הזו, בדרך שלא הכרנו בעבר.
