רב סרן אשרף מזאריב דמות להערצה

סיפורו של רב סרן אשרף מזאריב ז"ל, בנם של פתחיה וח'אלד, שנולד ביום 15.8.1973 במזאריב, כפר בדואי בצפון הארץ. גדל במזאריב עם ארבע אחיותיו סמר, סאמיה, אמאל ועדבה ושני אחיו יוסף ועסרי וסיים לימודיו בתיכון בהצלחה.

אשרף אהב מאוד את בני משפחתו, היה פעיל בחברה ואהב ספורט, היה טוב לב רגיש ותמיד נחלץ לעזור לאחרים.

באפריל 1994 התגייס אשרף לצה"ל. הוא החל במסלול לוחם בגדוד הסיור המדברי (הגדוד הבדואי), פיתח אהבה גדולה לצבא והשתלב היטב ביחידה, הוא סיים קורס קצינים בהצלחה וחזר לגדוד כקצין. באפריל 1997 החל את שירות הקבע ולאחר מכן מונה למפקד פלוגה בגדוד הבדואי.

אשרף היה מ"פ נערץ, שהנהיג במקצוענות את חייליו בפעילותם המבצעית באזור רצועת עזה, אך גם ידע לדאוג לרווחתם ולטפל בבעיותיהם האישיות.

אשרף תיכנן להינשא ליסמין, ארוסתו, והחל בבניית ביתו, סמוך לבית הוריו. היו לו חלומות רבים, תוכניות ושאיפות לחיים שלמים. אמור היה לצאת ללימודים מטעם תכנית 'אופק' של הצבא, אך לא זכה לכך.

ביום 9.1.2002 נפל אשרף בקרב, סמוך לכרם שלום. באותו יום, לפנות בוקר, ניסתה חוליית מחבלים מרצועת עזה לחדור למוצב 'אפריקה' הסמוך לגדר המערכת. חיילי הגדוד הבדואי ששהו במוצב החלו להילחם במחבלים. במהלך חילופי האש הגיע למקום אשרף, מפקד הפלוגה, והצטרף לקרב. בטרם חוסלו המחבלים, נהרג אשרף ועימו נפלו עוד שלושה מחייליו: רב-סמל חנא אבו-גאנם, רב-סמל איברהים חמיידה וסמל-ראשון מופיד סואעד.

אשרף היה בן 28 בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בבית זרזיר. הותיר הורים, ארוסה, ארבע אחיות ושני אחים. לאחר מותו הועלה לדרגת רב סרן.

יוסף הוואש מזאריב אח שכול שמספר על אשרף ז"ל, וכבר כתב כמה ספרים לזכר אחיו, "אשרף היה מפקד בכל מובן המילה, גם אבא, גם אח וגם אוזן קשבת וגב תומך, לפני שנפל למשל אחד מחייליו לא היה הרבה זמן בבית ובמצב לא טוב כספית, אשרף הביא לו כסף שיקנה את כל מה שצריך מכיסו. כשאשרף נפל ביקש החייל להחזיר את הכסף, ואני השבתי לו שמבחינתי ההחזר הוא שיזכור את אשרף".

יוסף, מספר שאשרף שם את החיילים שלו במקום הראשון, אשרף דאג לחייל לכל צרכיהם ורצונותיהם, חצי מהזמן שלו הוקדש להם ואפילו יותר. ובימי הזיכרון תמיד הגיע עד למשפחות השכולות להיות איתם.

יוסף: "אשרף הגן בגופו על החיילים שלו, והיה מפקד מיוחד במינו, מעבר לדרגות על הכתפיים, הנשמה שלו הייתה מוקדשת לצבא ולתפקיד. היה דמות להערצה ועד היום, ביישוב כל התושבים היו מצדיעים לו כשחזר הביתה, לא היה אחד שלא העריך אותו". 

איך אתם מתמודדים עם השכול? 

יוסף: "אני זוכר שכולם באו לנחם ולחזק, אבל אין אחד שלא יצא מחוזק מאיתנו, הצלחנו לשרוד ולעבור את זה למרות הכל, אחרי ההלם הראשוני, מתחילים את תהליך העיכול של הבשורה, השנה יום הזיכרון מתסכל אותי באופן אישי, למרות שהזיכרון מלווה את המשפחות כל יום, כל שעה וכל דקה. האדם מתפרק גם אם הוא הכי חזק בעולם ברגע שמקבל כזו מכה. החיים בלי אשרף הם לא חיים, נפער בי חלל שאי אפשר למלא. המדינה איבדה אדם גדול מהחיים, גיבור ואישיות נדירה שאין כמוהה".

איך השנה בצל הקורונה אתם מציינים את היום הזה? 

יוסף: "אנחנו בתור אזרחי מדינת ישראל מכבדים את ההחלטה שלא לפקוד את הקבר, כי כמו שכבר אמרתי כל יום הוא יום הזיכרון. זה מחמם את הלב לראות עוד משפחות פוקדות את הקברים בכל יום זיכרון לאומי, אז אנחנו מבינים את ההחלטה, לא אשקר ואומר שזה לא מעיק ומכאיב לי בתור אח שכול, אבל הוא איתנו, גם בלי לפקוד את הקבר".

יש לך מסר שתרצה להעביר הלאה? 

יוסף: "אני רוצה שידעו שבזכות החללים אנחנו נמצאים פה, אחי ועוד רבים הקריבו למען זה. אני מקווה שלא יצטרפו עוד משפחות שכולות לאלה שכבר קיימות, אני מתפלל שכל החיילים שנמצאים כרגע בבסיסים יחזרו לבתים שלהם בריאים ושלמים".

יוסף: "זה כבוד גדול בשבילי ושליחות ענקית להנציח את אחי בכל דרך אפשרית ואני מודה על ההזדמנות הזו שניתנה לי לדבר עליו".