רואא טאפש שכול כאב וחיים

 

רואא בשיחה לפורטל הכרמל והצפון, על החיים אחרי השכול, ואיך אלמנה צעירה רק בת 30 במותו של בעלה עאדל, מתמודדת לבד עם כל הצער והכאב. רואא היום עשר שנים אחרי בת 40, מספרת על החיים אחרי מותו של עאדל ז"ל, הם חיו ביחד 8 שנים ונולדו להם שני ילדם.

רואא:"עאדל רצה מאוד לצאת לקורס קצינים ותמיד אמר לי למרות שהקורס נדחה פעמיים, עאדל שאף ובסוף יצא לקורס, באותו יום הייתי בבית הספר וחכיתי שהיום עאדל מגיע, בשעות צהריים שוחחתי איתו, הוא אמר לי שאני בדרך לכלא דמון למשימה, שאלתי למה?, הוא אמר לי, מה לא שמעת על שריפת הכרמל ?, שאלתי למה זה עוד לא נגמר ?, הוא ענה עדיין לא, אנחנו יוצאים למשימה בכרמל, אמרתי לו בהצלחה, אל תתעכב אתה מגיע הביתה היום, הוא ענה לי " תתפללי שאגיע הביתה הלילה, שלא יעכבו אותנו למחר , אבל תתפללי שהלילה אגיע", התעצבנתי וכעסתי, אמרתי לו שיהיה בהצלחה, וכך הסתיימה השיחה האחרונה שלנו".

רואא: "עאדל וחברו הטוב מהקורס איאס סרחאן הגיעו לצומת כלא 6 ברכב הפרטי שלהם ולא נסעו באוטבוס הצוערים מכלא רמלה, כי היו צריכים לצאת לחופשת סוף השבוע אחרי שיסיימו את המשימה בכלא דמון בכרמל, עאדל וסרחאן החנו את הרכב בצומת בית אורן כלא 6 ועלו לאוטובוס רגע לפני שנסע לכיוון כלא דמון, משם השניים לא חזרו".

 

רואא:"הייתה לי הרגשה לא נעימה לקראת השעה 16:00 התקשרתי כמה פעמים, עאדל לא ענה, הייתי לחוצה, דיברתי עם אימא ואמרתי לה שאני לא מרגישה טוב ועאדל לא עונה, היא ביקשה שאמתין בכרמיאל עד שיגיע גיסי לקחת את הרכב ולהסיע אותי הביתה, שאני לא אנהג כי היא הרגישה שאני מאוד לחוצה".

רואא:"רק לקראת השעה 18:00 ידענו שעאדל היה במקרה האסון בכרמל, בהתחלה עדכנו בחדשות שהיה מעורב אוטובוס של אסירים לא של צוערים או סוהרים".

רואא: "כל הזמן הזה הייתי בלחץ ובהרגשה קשה, לא יציבה ומבולבלת, שעות שעאדל לא עונה, עבור האחיות שלי והבית שלנו עאדל היה בן ואחד מהמשפחה, כולם דאגו לו כמו שאני דאגתי לו, עאדל היה אהוב וכולם סומכים עליו ואוהבים אותו הוא דאג לכולם כמו אח גדול".

רואא:"בזמן הזה התקשרנו לבסיס ולמפקדה, בסוף לקראת ערב אחותי הצליחה לתפוס את המפקדה של הקורס קצינים בכלא רמלה, הם שאלו אותה מי את? וכאשר ענתה שזו גיסתו של עאדל, הם שאלו איפה רואא? וביקשו שלא להשאיר את רואא לבד, אחותי מיד פנתה אליי ואמרה לי, הוא ידע את השם שלך, אז הבנתי שאונה רע לעאדל, מכאן הנפילה והחיים שלי התהפכו, אני זוכרת בפרטי פרטים את מה שקרה, כאילו מסביבי לא היה כלום, לי היה קשה לעכל ולהאמין שעאדל איננו, התמקדתי בילדים שלי, לא רציתי ללכת לשום מקום כדי לאמת שעאדל לא נמצא עוד, אפילו לא למשפחה הקרובה".

 

רואא :"עאדל היה אהוב על כולם, אהב את הטבע והסביבה ובעיקר היה בעל ואבא טוב, עאדל אהב לחיות ולטייל ושהיה זמן עזר לאבא שלו בשדה, עאדל היה מאוד מחושב והכל אצלו הלך לפי תוכנית, שום דבר לא היה סתם, הקשר שלנו היה חזק הוא היה דואג גם שהיה רחוק, עאדל היה מאוד רגוע שהיה מגיע הביתה היה מטפל בילדים ודואג לכל המצרכים בבית".

רואא: "בזמן שהיינו בבית האבל, הסתכלתי כל הזמן לעבר הדלת, כי האמנתי שתכף עאדל יבוא לאסוף אותי הביתה, לא האמנתי שהוא לא יחזור והייתי מאוד נסערת ונרגשת, כל הסיפור הזה הפך אותי מרואא אחת לרואא אחרת ובעיקר הכל אצלי השתנה".

רואא:"היום אני מעניקה אהבה לילדים שלי ולמשפחתי, זה מוסיף כוח לילדים, בנוסף לתמיכת משפחתי והמשפחה של עאדל, זה נותן מסגרת טובה ואווירה חמה לילדים, הילד הבכור היה בן 6 שנים כשעאדל נהרג והקטן היה בן שלוש שנים, הילד הקטן פחות מבין ומכיר מי היה אבא, הילד הבכור מאוד מבין במיוחד כאשר שומע מהאנשים על אבא, זה ממלא אותו בעוצמה, הרבה אנשים שאהבו את עאדל מדברים עם הילדים ומתארים אותו כאיש טוב ואדם שעזר לכולם, עאדל היה מגיע הביתה ומיד היה מתייצב לעזור לחמי באדמה, הוא היה מיוחד בהכל ".

עאדל שירת בכלא איילון, לפני שיצא לקורס קצינים, עד היום אני נמצאת בקשר עם עמיתיו, אני רוצה לציין שהחברה הדרוזית ובעיקר האלמנות בחברה שלנו, מקבלות תמיכה ועזרה ויחס טוב מכל הסובבים אותן, לנו יש עדה נהדרת אני נמצאת בקבוצת האלמנות ואנחנו מדברות ומחליפות סיפורים, נראה לי שבכפרי בית ג'אן אצלנו יש בגרות ואנטלגנציה בקרב האוכלוסייה בתפיסה וביחס לאלמנות".

רואא: "לגבי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עבורי זה משהו מאוד חשוב ובכל שנה זה מגיע יותר טעון מהשנה הקודמת, גם עבור הבנים שלי זה מאוד מאוד קשה לעבור משגרה ולהיות בתוך האבל שוב, אם אני הולכת לטקסים אני נחלשת ומתמוטטת, אני צריכה להיות חזקה למען הילדים כי הם צריכים אותי חזקה בבית".

"המסר שלי למשפחות אשר אבדו את היקר להם, שאלוהים שולח משימות קשות לאנשים מיוחדים, תמיד יש מסר מאחורי הדברים הקשים, אני משתתפת בצער כל המשפחות השכולות ומתפללת שיזכו לכוחות להתמודד על השכול".

 

עאדל בן פרחאן ועפיפה, נולד ב-1.5.1977. גדל בבית ג'אן, במשפחה בה עוד שלושה אחים ושש אחיות. עאדל סיים את לימודיו התיכוניים והתגייס לצה"ל, בתום שירות החובה המשיך לשירות קבע בן מספר שנים. עאדל נישא לרואא ונולדו ילדיהם סילאן ותיאם.

ב-9.2.2003 התגייס עאדל לשירות בתי הסוהר, לבית סוהר איילון, שם שירת תחילה כסוהר ביטחון והתקדם לתפקיד סמל משמרת וסגן מפקד משמרת. בהמשך הוא התקבל לקורס הקצינים המשולב במסלול הייעודי.

מישר עאדל נפל באסון הכרמל, ביום חמישי 2.12.2010, השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש ועשרות נוספים של בתים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שכחה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב"ס, מחזור א'.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מביניהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

עאדל היה בן שלושים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בכפרו, בית ג'אן. הותיר אחריו אישה ושני בנים, הורים שכולים, שש אחיות ושלושה אחים.

משפחתו של עאדל ז"ל ביוזמת האח שייך ריאד טאפש, הקימו אנדרטה בהר מירון, כדי להנציח את זכרו של עאדל ז"ל ואת זכרם של חללי שריפת הכרמל, למרות כל ההתנגדות שהייתה מצד הרשויות, האנדרטה מקום מרכזי שזוכה להרבה מבקרים במשך השנה. משפחתו של עאדל וחבריו ליחידה, בכל ראשון למאי ביום הולדתו של עאדל, מתכנסים באנדרטה ועורכים טקס אזכרה.

למישר עאדל ז"ל הוענק עיטור, על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשו בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידו.