איך התעלמו מליקויים חמורים באקדמיה בישראל?

"חלון ראווה" של המו"לית, הלשונאית והעורכת, לאה צבעוני מתייחס גם לנושא האקדמיה בישראל בשנת 2004 התעלמו ראשי האקדמיה מבקשתם של נשיא המדינה ו-30 פרופסורים להקים ועדה בודקת.

24.11.2021 מאת: פורטל הכרמל והצפון
איך התעלמו מליקויים חמורים באקדמיה בישראל?

 

מבקר המדינה נמנע מלהגיב על מכתב בן 29 סעיפים שעניינו ליקויים חמורים בהתנהלות האקדמיה.

 

 

ספרה של המו"לית ד"ר לאה צבעוני העתיר פרגמנטים וסיפורים אישיים חושף זיכרונות של אישה שלא הייתה לה נקודת התחלה בטוחה, ואף על פי כן הגיעה להישגים מרשימים בחייה: קריירה מנהלתית באקדמיה ובעלת הוצאת ספרים מובילה ותורמת. הפרק על האקדמיה המצ"ב חושף סקנדל אקדמי שלא טופל עד היום!

 

הספר חושף, לצד חלקים על דור שני לשואה, התבגרות בדור המדינה ועולם המו"לית הישראלי, גם חלק מהחיים האקדמיים בישראל, גם על הצדדים הפחות זוהרים שלהם, המחברת כותבת למשל: "אחרי עשרים וחמש שנות עבודה במערכת ההשכלה הגבוהה, תשע שנים במועצה להשכלה גבוהה ושש־עשרה באקדמיה למדעים, בשנה השש עשרה לעבודתי במוסד שבו ראיתי את מרכז חיי התרחשו מאחורי גבי דברים שלא יכולתי לשערם אפילו לא בדמיון פרוע.

 

התברר לי שמאיר צדוק המנהל ובני קדר יו"ר החטיבה למדעי הרוח רוצים להגביל את סמכויותיי. רוצים לעשות כל מה שמתאים להם, לעשות באקדמיה כברכושם, ויפה להם בלי עיניים רואות. לא ידעתי שהם מחפשים אותי כדי להשיג את מטרתם. שהרי ניהלתי את ענייני האקדמיה מתוך נאמנות לתפקידי והשקעתי מכישוריי ומליבי. הם היו שניים מתוך חמשת חברי מועצת האקדמיה, הגוף העליון של מוסד זה, ויום אחד נתלו במעשה טוב ונכון שעשיתי, כדי לסבך את חיי ולשלוט באקדמיה בלי מצרים וכראות עיניהם בלבד"

 

 

חלון ראווה הוא פסיפס אוטוביוגרפי פיוטי, סיפורי ורגשי. טלאים-טלאים בדמות הסוגה הספרותית הפרגמנטרית.

 

ביחידות טקסט קצרות - לעיתים פרוזאיות ולעיתים שיריות - מגוללת דוקטור לאה צבעוני את חייה. הספר, שאך יצא, זכה כבר להמלצות חמות מצד אנשי ספרות.

 

לדברי המשוררת נעם פרתום: "האסתטיקה הפרומה של הפרגמנט, המושתתת על חלקיות והתבוננות כנקודת מוצא, מאפשרת לצבעוני לצופף את שלל התנסויותיה תחת קורת גג אחת ללא הייררכיה ודרמטיזציה. זוהי חווית קריאה מסחררת ואותנטית מאין כמוה. מה גם שחלון הראווה לא נועד רק כדי לעורר את התעניינותם של העוברים ושבים. זה חלון ראווה מיוחד שהוא כר להרהור ולמבט פנימי של הכותבת ביחס לחייה הנפרשים לפניה בטבעיות כמעט נונשלנטיות וללא סנסציות חרף מורכבותם של הדברים, בתובנות שכל כולן כנוּת פשוטה ואגבית המתארת איך הכול התארע בזמן אמת.

 

הספר בולט בריבוי עניינים באותה הקדרה. סחלב-עד ותאונת דרכים יופיעו זה לצד זה ללא מדרג הכול משמעותי ויוקד באותה המידה.

 

במקטע "על האושר ועל האהבה" צבעוני מביעה זאת בצלילות נפלאה ומדויקת: "בכיתי בכי של צער. בכיתי בכי של שמחה. הדמעות זלגו. והצער עלה מתוך האושר, והאושר השתכשך בצער, ושניהם נכרכו יחדיו ולא חדלו."

 

פרופ' נורית גוברין: "קראתי את ספרך בנשימה עצורה. ספר מרתק, חושפני, נועז, כתוב היטב! את יכולה להיות גאה בספר זה ולא פחות בהישגיך בחיים. כל תקלה וכל כישלון, הצלחת להפוך להתחלה חדשה מוצלחת יותר."

 

המדריך הרוחני זן-מאסטר ניסים אמון: "גם פילוסופיה מצאתי בו, על נפלאותם ואווילותם של החיים, דרך המסע של אימך. ועל אהבה דרך הסיפורים הקצרים שלך. שמח להכיר אותך כך לעומק, ומתפעל ממך עד מאוד. אחזיר אותי עמי במזוודה הביתה ואתן לו על המדף מקום של כבוד." 

 

פרופ' זיוה שמיר: "נהניתי מכל רגע. הספר כתוב פשוט כתוב נהדר - בלי ייפוי ופרכוס."

 

פרופ' חמוטל בר-יוסף: "התמלאתי הערכה לחיוניות שלך, לאומץ, לתעוזה, לכישרון, לאנושיות העקשנית, ליושר, לכושר הלמידה המדהים."

 

לאה צבעוני, ילידת 1946 היא בלשנית, עורכת, סופרת ומו"לית ישראלית. למדה באוניברסיטה העברית אנגלית וצרפתית לתואר ראשון, עריכה לשונית, לשון עברית לתואר שני ולתואר שלישי. עבדה 25 שנה במערכת ההשכלה הגבוהה.

 

לימדה עריכה בתואר השני ללשון עברית באוניברסיטה העברית. בשנת 2000 ייסדה את "צבעונים הוצאה לאור", ובה ערכה והוציאה לאור כ-500 ספרים של פרוזה, שירה, עיון, ילדים, מחקר ועוד, כולם מוקפדים בתוכנם ובברם. כתבה סדרת ספרי עריכה המשמשים תלמידים ועורכי לשון. כתבה 4 ספרי ילדים. עוסקת בשימור יצירות ספרות והחייאתן. ערכה את הפרויקט המונומנטלי "עורי שפת עבר" המחזיק 900 שירים על השפה העברית.

 

"חלון ראוה", ד"ר לאה צבעוני, 205 עמודים, 79ש"ח, להשיג בחנויות הספרים, באתר ההוצאה קישור  באתר הדיגיטלי עברית קישור

 

בית באקדמיה אני יושבת ליד שולחני באקדמיה, ובצד הדלת שלט הנושא את שמי ואת תפקידי "מזכיר אקדמי". מרגישה מורמת מעם. עוסקת בענייני האקדמיה מתוך מעורבות עמוקה בעולם האקדמי ועשייה מקדמת. הנשיא הוא ידידי. הוא ואשתו הביאו לי ציור שבחרו לי בצפ

 

ביני ובין המנהל — אידיליה. חברי אקדמיה רבים הם ידידים קרובים. כל בקשה או שאלה של חבר אקדמיה זוכה מייד לתגובה ולטיפול. בתוקף תפקידי אני מקבלת הצעות של חברים לקיים באקדמיה הרצאות של חברי סגל באוניברסיטאות, מוציאה הזמנות, עורכת ומארגנת. אני כתובת לשאלות ובעיות של חברי האקדמיה. מבקרת חולים, מתיידדת עם רבים ומבקרת בבתיהם. מוציאה לאור בקביעות את עיתון האקדמיה שיזמתי וקראתי לו "איגרת". מעלון של ארבעה עמודים הפכתי אותו למגזין עשיר בתכניו. מפרסמת בו כתבות על הנעשה באקדמיה ועל חברי האקדמיה.

 

יש לו קוראים קבועים רבים גם מחוץ לאקדמיה, ואני זוכה למכתבי תודה והערכה. אני מארגנת באקדמיה כינוסים לאומיים ובין־לאומיים. עורכת אירועים רבי תוכן ורגש לחברי האקדמיה המגיעים לגבורות. למשל ארבע הרצאות בארבעה תחומים אקדמיים של ארבעת בניו הפרופסורים של פרופ' שמואל אגמון. למשל כינוס בין־לאומי עם חמישה חתני פרס נובל לרגל יום הולדתו השמונים של פרופ' אפרים קציר.

 

אני עורכת מסיבות רבות משתתפים בביתי, עורכת מסיבה לגדעון גולדנברג מורי ומדריכי בדוקטורט לרגל קבלת פרס ישראל, עורכת מסיבה לכבוד ידידתי האהובה יהודית בירק כלת פרס ישראל, ואליה מצטרף גם החתן דן שכטמן. כולם באים. אני נוגעת בכול.

 

עושה למען החברים ולמען שמה הטוב של האקדמיה. אני מרכזת את נושא בחירת החברים החדשים לאקדמיה, ובישיבות ממונה על חלוקת פתקי ההצבעה וספירתם. האווירה היא אווירה של חיוכים. אני עם חברי האקדמיה בשמחה ובצער. פותחת להם בית חם במוסד האקדמי העליון.

 

שש־עשרה שנים אני עובדת באקדמיה. אוהבת את עבודתי ואוהבת את האקדמיה.

 

אפילו לא בדמיון פרוע אחרי עשרים וחמש שנות עבודה במערכת ההשכלה הגבוהה, תשע שנים במועצה להשכלה גבוהה ושש־עשרה באקדמיה למדעים בשנה השש־עשרה לעבודתי במוסד שבו ראיתי את מרכז חיי התרחשו מאחורי גבי דברים שלא יכולתי לשערם אפילו לא בדמיון פרוע. התברר לי שמאיר צדוק המנהל ובני קדר יו"ר החטיבה למדעי הרוח רוצים להגביל את סמכויותיי. רוצים לעשות כל מה שמתאים להם, לעשות באקדמיה כברכושם, ויפה להם בלי עיניים רואות.

 

לא ידעתי שהם מחפשים אותי כדי להשיג את מטרתם. שהרי ניהלתי את ענייני האקדמיה מתוך נאמנות לתפקידי והשקעתי מכישוריי ומליבי. הם היו שניים מתוך חמשת חברי מועצת האקדמיה, הגוף העליון של מוסד זה, ויום אחד נתלו במעשה טוב ונכון שעשיתי, כדי לסבך את חיי ולשלוט באקדמיה בלי מצרים וכראות עיניהם בלבד.

 

המעשה היה ספירת קולות באספת החטיבה למדעי הרוח. המועמד ג"ס לא זכה במספר הקולות הדרוש כדי לעבור לדיון באספה הכללית. קול אחד היה חסר לו. אבל למוחרת בא למשרדי בני קדר וסיפר לי שמאיר קיסטר לא הצביע, כי יצא לשירותים, ואם כך הוא נחשב נעדר, וג"ס עבר. בתוקף סמכותי כמזכיר האקדמי קבעתי כי ג"ס עבר ומועמדותו צריכה להידון באספה הכללית.

 

כאן פרצה מלחמת על־לא־דבר. אף על פי שמקרה כזה היה גם בעבר, צדוק וקדר השיגו חוות דעת מוזמנת של יועץ משפטי שפסק שג"ס לא עבר, חוות דעת שמעולם לא נראתה באקדמיה. וצדוק מיהר לעשות את עבודתי ושלח במקומי את החומרים לאספה הכללית בלי תיקו של ג"ס, וגם הודיע לי שחרגתי מסמכותי, כי לא מילאתי את בקשתו של קדר שלא להודיע לחברים שעם המידע על היעדרותו של מאיר קיסטר — ג"ס עבר. ואני עדיין לא הבנתי שהולכת ונרקמת כאן מזימה.

 

השניים החלו לפעול להדחתי. הפרעתי להם בהגשמת שאיפות "עשה כל שברצונך" באקדמיה. הנשיא יעקב זיו לא התערב בענייני המנהל. הנשיא היוצא יהושע יורטנר היה חייב הרבה למנהל האקדמיה. יו"ר החטיבה למדעי הטבע דן שכטמן הלך סתם כך עם כולם. סגנית הנשיא רות ארנון ישבה על הגדר. וכך מועצת האקדמיה הייתה מאוחדת.

 

אבל חברי האקדמיה היו המומים. שמעו ולא האמינו.

 

מאוהב לאויב

 

בוקר אחד קמתי ומצאתי את ההודעה שמועצת האקדמיה החליטה לבטל את משרת המזכיר האקדמי, כלומר להדיחני מתפקידי. לא האמנתי שהדברים האלה יכולים להתקיים ולעמוד במבחן המציאות. אבל המציאות טפחה על פניי. נוכחתי לדעת שהחבורה של שני היזמים בתמיכת הנשיא היוצא ושני אומרי ההן עומדת לסלק אותי מן האקדמיה על לא עוול בכפי.

 

חבורת אנשים זו נלחמה בי בכל כוחה, כמו שנלחמים במי שמעל באמון, כמו שנלחמים באדם שחייבים להיפטר ממנו ומייד מחמת הסכנה. נאלצתי לשכור עורך דין כדי לשמור על מעמדי, אבל עורך הדין לא היה יכול לסייע לי בשמירה על כוחותיי הנפשיים, והם הלכו ואזלו.

 

הציעו לי משרה אחרת באקדמיה. הציעו לי גם חגיגה גדולה. הציעו לי את תפקיד מנהלת הוצאת הספרים. בהוצאת הספרים אהיה רחוקה מן הנעשה, והם יוכלו לעשות כרצונם. והיו עוד הצעות, ואני אמרתי לא. לא נכנעתי לחבורת האנשים הזאת ופניתי לבית הדין לעבודה.

 

לעצור את הכדור

 

אני נוסעת במכוניתי מהאקדמיה לביתי, ותעוקה תוקפת אותי. זרמים מכַווצים עולים ויורדים בחזי. אחרי כל כך הרבה שנות חיים אני מבינה מה זה מתח. יודעת שמתח פוגע בבריאות. חיים עם בעל קרדיולוג לימדו אותי שזהו אחד הגורמים להתקף לב. ההתכווצויות בחזי גוברות. למה הם עושים לי את זה. אבל יש לי עוד מה לעשות במלחמה שהם לוחמים בי, ולא אכנע להם.

 

שבתי הביתה ואחזתי בידי את מכתבו של פרופ' אפרים קציר, חבר האקדמיה ונשיא המדינה לשעבר, שנשלח אל נשיא האקדמיה פרופ' יעקב זיו ובו בקשה לעצור את הכדור המידרדר במדרון.

 

יצאתי להחתים את חברי האקדמיה על מכתבו של קציר, ובתוך יומיים אספתי כשלושים חתימות של המדענים הבכירים במדינה שקראו למנות ועדה לבדיקת הנושא. חתמו מיכאל סלע, עדה יונת, רפאל לוין, אלכס לויצקי, יגאל תלמי, ישראל דוסטרובסקי, יורם גרונר, עמירם גרינולד, מאיר וילצ'ק, יצחק שטיינברג, יהודית בירק, לאו זקס, עזרא פליישר, אילן חת, יוסף אמרי, נתן שרון, רפאל משולם, הלל דלסקי, אריה דבורצקי, מלאכי בית אריה, צבי בן אברהם, דוד נבון, לאו זקס, נוגה אלון, אריאל רובינשטיין, שמואל אגמון.

יהודית בירק כתבה וחתמה בתצהיר אצל עורך דין: "פרשת פיטוריה של לאה אינה לכבודה של האקדמיה. רבים מחברי האקדמיה ועם לא מעטים מהם שוחחתי באופן אישי מתנגדים לפיטורים וסוברים כי אם יממושו יאבד לאקדמיה נכס חשוב שתרומתו רבה."

 

מכתבו של אפרים קציר עם חתימות החברים הגיע אל הנשיא יעקב זיו, אך לא זכה לתגובה. העושים במלאכה דאגו לכך.

 

חשתי פגועה עד עמקי נשמתי. כף רגלי לא תדרוך עוד במקום שהיה ביתי. ועם זאת הייתי נחושה בדעתי. הם לא ייקחו ממני את עצמי, את זהותי, את כוחותיי.

 

נאמנות כפולה

 

אימי כותבת ביומני (5.11.1947): אני חושבת על בתי. אני רוצה שיהיה לה טוב. שלא יחסר לה מה שהיה חסר לי. שתתגבר על קשיי החיים. וזה הכול תלוי בחינוך. אופי חזק, גוף בריא, התפתחות הרגש ליופי שבטבע, לב רגיש וטוב, הכרה עצמית — נותנים את השמחה בחיים. עם המעלות האלה אפשר לדרוך בשבילים בבטחה. אפשר להתבונן בייסורים של בני אדם ולהיות להם לעזר. בני אדם צריכים שיהיו להם עיניים פתוחות לכל דבר.

 

יוסי איש הכספים אמר לי: אז תילחמי. אז יכתבו בעיתונים. אז העולם ירעש. אז כולם ידברו. אז תהיי במרכז. אבל רק זמן קצר יחלוף עד שיזרקו את כל העיתונים לפח. עד שהעולם יירגע. ויחדלו לדבר. וישכחו. ועולם כמנהגו נוהג. עולם כמנהגו ינהג.

 

ואני נלחמתי. כתבו בעיתונים. העיתונאים חגגו. העיתונים זעקו. הטלוויזיה צילמה. כתבו על "משכורות מנופחות ונסיעות מפנקות בעולם". כתבו על "האקדמיה לצחוק". כולם דיברו. הייתי במרכז. הופעתי בטלוויזיה. השקעתי בכתיבת מכתב בן עשרות סעיפים למבקר המדינה.

 

יוסי צדק. משב הרוח חלף. מבקר המדינה אישר קבלה וגנז. העיתונים נזרקו לפח. הכול נדם. העולם נרגע. החיים חזרו לשגרה. שכחו הכול. מה שהיה היה. רוחות נשבו והביאו סערות חדשות.

 

בדרך נשפך דם, אבל לא נכנעתי. נלחמתי. ידעתי שלעולם לא אוותר. האנשים שיצאו נגדי היו בעיניי אנוכיים ומושחתים. רצו הכול לעצמם. רצו סביבם אנשים לקויי ראייה. לא יכלו לסבול עיניים רואות.

 

יוסי היה ידידי שנים רבות. ידיד קרוב. בבקרים היה מכין לי קפה עם חלב מוקצף. לא שכח להביא לי מתנה קטנה מחו"ל. גילה לי סודות מהחדר. בחדרי חדרים סיפר לי על כל הטוב שעוד מצפה לנו באקדמיה. הוא יעץ לי גם בענייני השקעות, ובזכותו הרווחתי יפה בבורסה. כשעברתי דירה והייתי צריכה הלוואה של מיליון שקל לשלושה ימים, מנהל הבנק אישר לי, כי יוסי היה הערֵב. ידידי אמת היינו.

 

ועכשיו היה איתם. עם הרעים. לא רצה לוותר על מעמדו הרם. כשהתחיל לעבוד פה לגם מעט שמנת, הוסיף ללגום וגילה שהבור מתמלא מחולייתו.

 

ידעתי שאם אוותר, יהיה לו קל. הוא יהיה איתי. הוא יישאר ידידי הטוב וגם יוסיף להיות איש אמונם. ואולי יגלה לי עוד סודות מהחדר. והוא שב והציע לי לוותר. הבטיח לי חיים טובים, טעם וריח של שפע. אקבל תפקיד חדש וגדול ומאתגר ותואר מרשים. ולשואלים אשיב: כן, עברתי, בחרתי בתפקיד הנפלא הזה, שינוי תמיד מעורר התחדשות ויצירה. העולם יפה. האנשים יפים. היופי סוחף את העולם.

 

המלחמה נמשכה. הדם נשפך. אמצעי התקשורת חגגו. האקדמיה רעשה. הרוח נשבה. ויוסי נשאר נאמן. לא לי. להם.

 

שנים חלפו מאז. הכול נשכח. לא אראה עוד את פניו של יוסי. גם את פני האחרים לא אראה לעולם. מלאי השמנת מספיק להם ולבני ביתם לכל החיים. ואני בניתי את חיי על שברי המלחמה.

 

בעת ההיא רציתי לכתוב ספר על התנהלות המוסד הזה עם כל המסמכים והעדויות. אבל ילדיי מנעו זאת ממני. שכנעו אותי שעליי להפנות את כוחותיי קדימה בלי להביט אחורה בזעם.

 

תגובות

מומלצים