מאמר המתאר את דלית אל כרמל משנת 1884

פריד: "היות והמגזין היה מוצע למכירה באתר איביי  (ebay.com )  ע"י  מישהו ברצות הברית  ,הזמנתי וקיבלתי את העותק המקורי  הביתה, במחיר של דולר אחד" .

פריד: "המאמר נכתב ע"י  סר לורנס אוליפנט  ,כנראה בהמשך  לסדרת כתבות שנכתבו  לאותו כתב עת ,זאת לפי הערת העורך . ניסיתי לאתר גיליונות אחרים עם כתבותיו ,ללא הצלחה".

פריד: "המאמר ,בחלקו הראשון, מתאר את כפרנו דלית אל כרמל את הנוף ,את האנשים, את הריחות ,את הניקיון ברחובות  ובחלקו השני סיפורו של אולפינט וכיצד התיישב בכפרנו במאה ה-19 וכיצד בנה את ביתו, חלק מהנכתב פורסם בספרו " חיפה " אשר פורסם בהוצאת יד בן צבי אך חלק מתיאוריו חדשים שלא פורסמו בעבר בעברית , למיטב ידיעתי".

"בחרתי לפרסם את המאמר משתי סיבות עיקריות, הראשונה, מידע כזה חייב להיות ברשות הכול לשם שימור המורשת וחינוך הדור הצעיר, השנייה ,חינוך וחינוך  לאור מה שקורה ברחובותינו  בשנים האחרונות, אשפה ולכלוך ברחובות, מעשי ונדליזם,אנשים ,חסרי תודעה ציבורית, אשר גורמים למפגעים וזיהומים תוך התעלמות טוטאלית  משכנות  טובה ומתייחסים  לרכוש ולמקומות  הציבוריים  כבשלהם".

"בפרסום מאמר זה  אני קורא לכל המזהמים והמלכלכים את הרחובות ואת המדרכות בדלית אל כרמל צאו ולמדו מאבותיכם   כיצד הם שמרו את דליה נקייה" .

"המאמר תורגם  מאנגלית ע"י חברי משה גילה ,אשר בלעדיו הייתי מסתבך באנגלית הסקוטית של המאמר ,ולו נתונה תודתי . התמונה היא של ".

המאמר: "החיים בכפר דרוזי"
(קוראינו אשר עקבו אחר מסעותיו של סר לורנס אוליפנט בפלסטינה, כפי שתואר על ידיו בעמודי "מאגה", יתעניינו ברשמיו על אירוח הקיץ על הר הכרמל).

באחד מעמקיו הנעימים ביותר של הכרמל, בקרבת הקצה הדרום מערבי ביותר של ההר, והמרוחק כ-22 ק"מ מהעיר חיפה, ניצב הכפר הדרוזי , דליה – או, כפי שיותר נכון נקרא דלית-אל-כרמל, כדי להבדילה ממקום נוסף שאף הוא נקרא באותו שם, על רוהה  "ruhah")  )  או "אדמה שטופת רוח".

דליה ממוקמת על מורד חד של ההר אשר בבסיסו 2 עמקים צרים מאוחדים לתוך נקיק, אשר בסופו מתרחב לעמק המתפתל במורד אל הים. הכפר המעטר את המיקום המכובד הזה מורכב מגורים קהילתיים, אשר בקושי מכתיבים את מראה הסביבה, אך נראים כי מכבדים את שמות הבתים בהתאם, ועם זאת עליונים יותר מול הבקתות שבדרך כלל קיימות בכפרים ערביים.  אכן, הנוסע הבקי בחיי  הפלחים  יתקל, באווירה של נוחות, שגשוג וניקיון, אוירה שהיא זרה לילידי המקום באופן כללי.

מגורים נמוכים עם רחובות צרים נראים כאילו כולם נצבעו בצב בוץ צהוב בהיר. הם בדרך כלל ממוקמים בחצר פנימית שבה ניתן לראות את הדיירות הלבושות בטוב טעם, עסוקות בעבודת יומם .

הרחובות עצמם נשמרים נקיים, והדבר היחידי המזדקר לעיניים הן שתי ערמות בצורת חרוט, ענקיות של זבל בהמות משני צידי הכפר, אחת בכל קצה. ערמות אלו הן משותפות לכל כפרי הערבים ובדרך כלל הפלחים משתמשים בהם כחומר דלק לתנורים. האווירה (כוונה לריחות באוויר), כתוצאה מערמות אלו, משתלטת עם ריח של זבל שרוף והזיהום הריחני, תחת השפעת הדמיון, עלול אף להרחיק לכת אל הלחם הנאפה ולהיספג בו. 
דליה משוחררת מריח "בושם" זה החודר מכל כיוון . הדרוזים המתגוררים בה אינם אופים את לחמם בתנורים ולא משתמשים בזבל בהמות כחומר דלק.

על רמה בעורפו של הכפר קיימות רצפות אשפה השייכות לכפר.  במשך חודשי הקיץ, המלאים בערמות של תבואה הנראות מרחוק כבקתות המכוסות בעטיפת זהב.
בקצה השני המרוחק של העיירה הקטנה נמצאת החליב (khalive, or church) , מבנה ציורי עם שתי שורות של קשתות מבפנים, ומרפסת רחבה, מעוטרת בשריגי גפנים מבחוץ.

היא מופרדת על ידי שדה סגור עם גדר קקטוס, ממטעי תאנים אשר מעטרים את קצה הבליטה המביטה אל הנקיק . על הטרסה במרכז מטעים אלו עומד בית מגורים עשוי מאבן לבנה אשר גגו מתיימר להיות כגג טירה, כללית נראה בלתי גמור  ומצביע על נוף של גן  אשר בכללותו לא שומר על המראה הכללי של נוף הילידים. אלו הם מגורי וכשאני מסתכן להראות כאגואיסטי אני מציע לספר כיצד הגעתי לבנות בית מגורים כזה וסוג החיים שחייתי בו. אך קודם עלי לסכם את תאור סביבתי. מהטרסה  עליה בנויה המרפסת הרחבה, במבט על המורד התלול – שבו ישנן מספר טרסות, שבהם נשתלו גפנים, זיתים, רימונים ועצי תאנה – אל הנקיק הסלעי אשר מתרחב כשהוא מגיע ליד מעיין נובע במרחק קילומטר וחצי, מעין המוליד זרם קטן  אשר בזמנו השקה את הגנים של הכפר הנטוש אשר בו עץ תמרים בודד ומטע נהדר של תאנים, רימונים וכמה עצי זית  מעידים על היופי הקודם  והעושר. עדיין קיימת בי התקווה שיום אחד במהרה, הכפר הנטוש יחזור לקדמותו.

מעבר לזה אני משקיף מהוורנדה  (מרפסת מוגבהת) שלי מעל הגבעות המלאות,  על גבן הענוג, בהם שדות החיטה אשר עתה נחרשו נראו כאיים חומים בים של צמחיה ירוקה כהה המלבישה את צידי ההר.
במרחק  מעבר לפתחו של העמק, אשר שוב נעשה צר  ונכס למישורים דרך נקיק פראי ותלול, נראים בבירור חורבות מבנה הצלבנים בעתלית. חלק גדול של המבנה  עומד על משטח ומזדקר  מעל הים בגובה של 120 רגל  (40 מטר) ובאורך של 100 רגל (33 מטר) היוצרים יצירה מדהימה בנוף, עם גובה של 1300 רגל (430 מטר) מעל הים ממנו אנו רחוקים כ-6 מייל   (9 ק"מ לערך).

ובכן אנו שולטים על מראה נוף ימי נהדר עם פיסת אדמה המקדימה את המים והרים תלולים  עם עמק חרוש חייכני, וגבעות יער מתגלגלות, כולם מתערבבים באופן מקסים.
שני צידי הגבעות spur עליהם ממוקמת דלייה, בנויים מטרסות  עם גנים כמו המדרונות התלולים בצידי הגבוהות ממול, ומראים את קיומה של חקלאות עשירה, כזו שאיננה שכיחה בחלק זה של פלשתינה.  ההרים מאחור יוצרים צורה של אמפיתיאטרון, המתרומם במקום אחד לגובה של 1810 רגל (450 מטר לערך) מעל הים: זהו הפסגה הגבוהה של הכרמל.

לפני שנה בעת חיפוש אחר מסתור מחום הקיץ של חיפה, אינסטינקטיבית חיפשתי את מרומי הכפר בהרים הנקרה עוספיא, גם הוא כולל אוכלוסיה דרוזית עם תוספת של תערובת של נוצרים מרונים או יוונים אורתודוכסים.

כאן הוצעה לי האפשרות של שכירת בית ילידים או יצירת מחנה. ההתנגדות לבית ילידים  נראתה כמעט בלתי ניתנת להפרדה. ניתן לסכם זאת בשתי מילים – ריח וקרציות. כל המקום היה אפוף עם ריחות של זבל (צואת בקר) שרוף כשהמאמץ של התגרדות בלתי פוסקת מביאה לרגש של עייפות ולאות שיש לסבלם לאורך מספר ימים ולילות עוקבים.
מצד שני , בלילות הייתה מתיקות קרירה  תחת יריעת הקנבס, הימים היו מלאי חום מעיק ללא הגנה שהיריעה יכולה לתת נגד קרני השמש של צהרי היום.  לכן הייתי נחוש לחבר בין האמצעים העומדים לרשותי. קודם לכן שכרתי את מבנה הכספת עשוי אבן שהיה בכפר – חדר בגודל של 30 רגל מעוקב (10 מטר מעוקב).

הקירות והגג של בלוקים מסיביים שנוצרו מאבן גיר, אשר יצרו חלק של מבנה עתיק - כיוון שעוספיא נבנתה על חורבות אתר קדום הבטיחו לי קרירות של אמצע היום ובמשך מספר שעות חמות היינו נחושים להשלים עם הריחות והחרקים אשר קידשו, למרות זאת מלחמה בלתי פוסקת  נגדי למרות שהייתי עם אבקה  ושאר תכשירי הגנה. אך שכרתי את האוהל הגדול ביותר ממחנה הבדואים שהיה בסביבה ורכשתי בחיפה כמה מצעים ויריעות אשר נתמכו במוטות כדי ליצור גג, את הקירות יצרתי משטיחים בגודל של 6 רגל מעוקב (2 מטר מעוקב) אשר ניתן לרכוש אותם בעד שילינג אחד לכל שטיח. אוהל זה נתן לי חדר באורך  32 רגל (11 מטר), 7 רגל (2.3 מטר) גובה, 12 רגל (4 מטר) רוחב. את החדר חילקתי  לדירות, כך שהיה לי אוהל קנבס רגיל בעל 14 חבלים ובו התקנתי מטבח ומחסה לסוסים עם זרדים. הוספתי גם כמות נכבדה של זרדים על הגג במשקל שגגו של אוהל בדואי רגיל יכול לשאת. על ידי כך  יצרתי הגנה נוספת מהשמש הקופחת.באמצעים אלו השגתי מגורים. כפי שהיה, לקבוצה שלנו שמנתה 6 איש ובמקרה אקראי של מבקרים מנינו 8  ולפעמים אף 10, כולל כמה גברות, אך כמובן לא בלי חסרי מזל  שנדונו לישון בבית הכספת מאבן אותו תיקנו לימי חום ולסיאסטות שלנו.

במקרים אלו השתמשנו בבית לעיתים קרובות להצגת את המראה המעורבב של בית  מלאכתו של האמן, חדר בית ספר ומגורים כאשר עסקנו בפעילויותינו השונות של שרטוטים, לימודי ערבית, כתיבה ונחירה.  ברגע שנעשה קריר מספיק אחר הצהרים, יצאנו במשלחת מחקר על גבי סוסים, לעיתים לקחנו עמנו את תה אחר הצהרים שלנו. במהלך כל אלו ביקרתי, במרחק רכיבה נוח  מהמחנה שלי, לא פחות מ-20 אתרים  של ערים וכפרים עתיקים – שישה מהם התעניינתי במיוחד והיה לי העונג  של גילויי ובכלל של שרידים עצומים אשר העידו על אוכלוסיה בעלת תרבות גדולה ומתקדמת שאמורה היתה להתגורר בהר היסטורי זה בזמנים קדומים.

בהערכה נמוכה מאד, הכרמל המקיף 35 מיל (44 ק"מ) מכיל, קרוב לוודאי, אוכלוסיה של לפחות 50,00 נפש אשר יצרו וארץ גבוהה זה אזור של גן עדן מושלם. אכן, מטבעם של  התייחסות רבות לאזור זה בימי התנ"ך, "רוממותו" של הכרמל, או כפי שנקרא מילולית מייצג את "god's vineyard"))   "כרמיו של אלוהים"  היה מילה מקבילה  לכל דבר שהוא יפה וכל אחד שצריך לבלות חודשים, כפי שאני עשיתי, חוקר  את העושר הבלתי נדלה של עמקים נסתרים לא יכול שלא להבין מדוע כך הם פני הדברים.אם בדמיוננו אנו בונים מחדש את הטרסות ההרוסות של הכרמל ומכסים אותם בכרמים, אם נלביש את צידי גבעותיו ביערות של עץ כבד, ומקשטים אותו במישורים ועמקים פוריים מניפים שיבולים, אם נכתיב  כמעט כל נכבד בערים במקומות בהם אנו מוצרים שברי עמודים חרוטים, אבנים אדירות חתוכות, בתי בד עשויים אבנים ענקיות, וגת לדריכת ענבים עשויה מאבן אחידה אולי אז נוכל להבין את טבען של האדריכלות  והתעשיות  שבהן עסקו האוכלוסיות השוקקות בעבר. כיום, למעט 2 כפרים קטנים אשר אוכלוסייתם המאוחדת אינה מגיעה ל-1000 נפשות, הכל דומם, צחיח בלתי מעובד. אפשר לרכב שעות בלי לפגוש בנפש חיה. הליכה אחרי עקבות בקר אשר מוליכים לאזור צמחיה סבוכה המתנשאת למעלה ולפנים, נקובה במערות, מעבר לרמות גבוהות בהן נושבות רוחות, וגם לאורך פתחי עמקים מחייכים, ומשםו לתוך נקיקים עגומים, עד שכמעט התייאשנו על שמיצינו את האצילות בסוגי הנוף השונים.

אם נחבר את הנטיות של בעל רוח ספורטיבית  והארכיאולוג, נסיעות אלו מציעות תמריצים נוספים חוץ מממרה נוף בלבד או אטרקציות.  ברגע אחד אתה נתקל באופן פתאומי באבן חרוטה אשר בה אתה רואה, או מדמה לראות כיתוב. אני מניח את הרובה שלך לחקור אותו ומיד מתרוממת להקת חוגלות במרחק 9 מטר ממך אתה מסמן אותן  והן מובילות אותך אל לאזור נרחב של הריסות שאינן ידועות  ואינן צפויות לחוקרי פלסטינה. בהמשך היום אתה לא חושב יותר על החוגלות, אך מהרהר ארוכות על גילוייך האחרון עד שאתה מאבד דרכך בחשך כיוון שמטבעך אתה בז למורי הדרך ותמיד חולק עליהם ועם הגיעך אתה מוצא את תכולת ביתך או אם תרצו תכולת אוהלך עם חרדה אשר מעיקרה מלאה בתעוב  על כך שחכית כל כך הרבה לארוחת הערב או, אחרת, אתה נותן לעצמך יום אחד  בקברים.

זהו עיסוק נחמד יותר מאשר הוא נשמע. אתה מצטייד בנר וגפרורים והולך להריסות מסוימות בסביבה אל הסלעים אותם סימנת בכיתוב "קברים".
למרות  שאתה בלוי חם ומאובק הצלחת לבחון 12 מבני קבורה תת קרקעיים בזמן שעמד לרשותך, מתרוצץ כל אותן שעות, על ארבע,  או על גחונך, קורע סבך המסתיר את קשתות הכניסה למערות וסופר ומודד את  ה-kokim  (כוכים) שלהם ואת החלל שלהם ובשל כך מתכנן ומשרטט שכיות חמדה (קישוטים) רבות ככל שקיימות.  נעשיתי אדיש ומשועמם ביחס לקברים. כשזחלתי לתוך  לרבים מהם, תאבוני לקברים  בא על סיפוקו . אני רק מתפתה עתה לראות אחד שלא נפתח מעולם, לזאת עלי לומר, לא ניתן להתגבר עליו.

עד כה מעולם לא מצאתי דבר מעניין יותר מאשר עצמות, או דבר יקר יותר מאשר כדי חרס שבורים. יש ריחות מסביב לקבר שמעולם לא נפתח כשאתה הוא הראשון לגולל הצידה את האבן העגולה הגדולה שסגרה על הקבר במשך 2000 השנים האחרונות, ואני מניח כי ריחות אלו עלולים להרוג אותך אם תשאף לתוכך כמות גדולה מהם ולבטח זה הריח המחליא ביותר שאני מכיר.

אך כמה זה מעודד ! יש לזה טעם של תקווה וציפייה אשר מפצים אותך על הרגשת העילפון האופפת אותך. כמה אבני פתח עגולות חרוטות בקישוטים – לעיתים שבע ענפים, ניראות  על כל צד של הדלת, לעיתים  סוג של צמח בעל עלים מחומשים או של רוזטה, יתר על כן,  על האבנים שבהריסות ניתן להיתקל בסוג אבנים שהם מכשיר או כלי המציינים תקופות היסטוריות שונות עד לתקופת הצלבנים. הלוחמים הנוצרים, ראה בבירור כי גילו את קסמיו של הכרמל והקימו את העמדות הצבאיות שלהם ומעונות הקיץ על גב הכרמל.

בזמן ששמרו על הסביבה ועבדו במבצר החזק שבעתלית ה-“castellum peregrinorum”  (טירת הזרים) שהיה אחד ממקומות הנחיתה של עולי הרגל  לארץ הקודש. לכן, לעיתים  אנו מוצאים את המגינים שלהם,  תבליטים, קישוטים וצלבים על פני אבנים עתיקות אלו. אך חיפושינו אחר תיעוד קדום זה אינם ללא הסתכנות מסוימת, כיוון שבדרך כלל אבנים אלו מכוסות בסבך בו עלינו לפלס דרכנו, לעיתים קרובות ללא יכולת לראות לאן אנו הולכים או באיזה יצורים אנו עלולים לפגוש חוץ מהנחשים והעקרבים  אשר נפוצים מאד – הנחשים לדעתי, ברובם אינם ארסיים, והעקרבים הם לעיתים בגודל של סרטן בינוני.  במערות נתקלתי בעקבות של חיות גדולות ומאיימות יותר. על האדמה הרכה בתחתית מערה טבעית שחקרתי יום אחד, נתקלתי בעקבות טריות של נמר ושלא יהיה כל ספק באשר לקיומן של חיות אלו על ההר – אשר ראיתי שכמה סופרים הכחישו את קיומן. אגלה כי קיבלתי  הודעה בוקר אחד שהבדואים ירו בנמר אחד בלילה שעבר ורכבתי מיד לאוהלו של הבדואי, וראיתי שהוא הרג חיה יפה מאד, ממדיה מהאף לקצה הזנב היו מעט למעלה מ-6 רגל (2 מטר) – עור החיה נמצא ברשותי.

קיימת חיה נוספת שהטבע הקיים בפלשתינה מעמיד בספק את קיומה, כ-10 מייל (16 ק"מ) מדליה זורם נחל התנינים אל הים ותמיד אמרו שהוא קיבל את שמו בשל קיומו של אותו זוחל במימיו. אתמול הביא לי בן אדם אחד עור של תנין בגודל של רגל מעוקב (30 סנטימטר מעוקב) כמתנה, את העור חתך האיש מבטנו של הזוחל אותו עזר האיש להרוג כשבוע קודם לכן בנחל. בהתייחסות ליצורי טבע נוספים, פעמים מספר מצאתי מחטים של דרבן, צבוע צעיר הוצע לי לקניה, אומרים שקיים סוג אחד או שניים של חתולי בר רעבים וגרגרנים. בכמה יערות סבוכים בתחתית ההר קיימים חזירי בר, חבר שלי הרג אחד לאחרונה בביצות שליד עתלית. במשך השנה ראיתי גם שני צבאים וחמש איילות (gazelle)   בזמנים שונים אך תמיד הייתי ללא הרובה כשראיתי אותם. בשר צבי זה לוקסוס שאנו מדי פעם נהנים לכבד עצמו ולקחתי זוג קרניים יפות מראשו של צבי שהובא אלי לאחרונה. אך צעידה רגלית בקיץ למטרת ירי בחיות הוא עבודה חמה לבעל רוח ספורטיבית.

אם  האדם בעל הרוח הספורטיבית רוכב, הוא נתקל בטבע הסלעי והבלתי סלחני של הארץ הזאת, ותמיד מעורב בזינוק פראי של הסוס, במיוחד שהשביל שבו אנו בדרך כלל הולכים הוא שביל שנכבש על ידי עיזים. לסוס שלי יש הרגל שכאשר הוא יורד על אבן גיר חלקה בשלמות, בזוית של 45 מעלות של מורד תלול הוא עוצר ומגרד את אוזנו עם רגלו האחורית דבר המפריע לנשמתי באותו רגע, דבר שניסיתי ללא הצלחה ללמד אותו להימנע מכך. במהלך זינוקים אלו נתקלתי ארבע פעמים ברבועים זקופים שלא ראיתי מוזכרים באף כתבה על פלשתינה. הגדול שבהם היה 14 רגל

(4.25 מטר) על 12 רגל (4 מטר) רבוע שנוצרו מלבנים בגודל 3 על 2 רגל (30 ס'מ על 20 ס'מ) ובעובי של רגל אחת

(10 ס'מ). אבנים אלו מונחות אחת על השניה ללא בטון אך בעליל הונחו כך שהבניה תהיה סימטרית. בתחילה חשבתי שיש איזה שהוא תא בפנים  אך בבדיקת הקטנים שבהם גיליתי שהם עשויים יחידה מוצקה אחת. ממראה האבנים המוכות על ידי שינויי מזג האוויר הן נראו כאילו הונחו במקומם בימי קדם, אם בין אם הם היו מזבח או אנדרטאות מעל הקברים או ששימשו למטרה מעשית יותר, אשאיר למומחים יותר להחליט.

אבני הדרך הענקיות הן רבות ולעיתים נמצאו רחוקות מכל חורבות בעמקים הרחוקים ביותר. הנמוך ביותר בדרך כלל בהיקף של 8 על 10 רגל (2.66 מטר על 3.33 מטר) עם  המשטח העגול המורם  לגובה של 8 עד 10 אינץ'  (20 עד 25 סנטימטר) וחור מרובע במרכז, הם בעובי של 2 רגל ו-6 אינץ'  (75 סנטימטר) אך הם בדרך כלל נוצרו מאבן חיה כמו האגן לקליטת השמן שמתחתם.  ישנם שם מקווי מים שנחצבו בסלע, הגדולה שראיתי היתה בגודל של 100 רגל על 45 רגל ובעומד 15 רגל (33.3 מטר על 15 מטר ובעומק של 5 מטר), אך הם היו מלאים למחצה בצמחיה ובדרך כלל עמוקים יותר. ויש שם  מקווי מים  מטעים, דמויי מלכודת שהשפה שלהם היא בגודל חור פחם ברחוב לונדוני סלול, אך כשבמקום מכסה מתכת הם מכוסים בשיחים, צעד לא זהיר יביא אותך לנחות בבור עגול שעומקו כ-20 רגל 

(6.66 מטר)  שצורתו בקבוק עם צדדים חלקים המונעים כל אפשרות יציאה. כנראה שלבור כזה הובל יוסף על ידי אחיו.  מקווי מים אלו רבים במספר בכמה מהחורבות ומוכיחים עד כמה היתה האוכלוסייה תלויה במי גשמים, כמה שמחים הם היו בוודאי כאשר אליהו ראה את העננים מבשרי הגשם מההר הזה ממש לאחר 3 שנות בצורת.

המשך לחלק 2

https://www.karmel.co.il/index.php?option=com_content&task=view&id=9120