סא"ל היתאם חוסייסי לקחת פיקוד

טבילת אש בדרכו חזרה מהבסיס לביתו שבדליית אל-כרמל, שמע לראשונה קצין ההנדסה של אוגדת איו"ש, סא"ל היתאם חוסייסי, על השריפה שפרצה בכרמל. הוא מיד הבין שעל אף שהוא לעולם לא התמודד עם אירוע כזה, עליו לקחת פיקוד על כוחות ההנדסה. בשבילו, על כל פנים, הייתה המלחמה באש גם מלחמה ממשית על הבית.

סא"ל היתאם חוסייסי הוא קצין ותיק בפיקוד המרכז, ותושב ותיק של אזור הצפון. הקצין מדליית אל-כרמל הוא איש הנדסה של אוגדת יהודה ושומרון כבר 14 שנים, וכיום עומד בראש מערך ההנדסה האוגדתי. בשריפה הגדולה בכרמל, חברו יחדיו התפקיד והחיים. במקום לנהל את פעילות ההנדסה של יו"ש, הוביל את הכלים הכבדים שנלחמו באש קילומטר מביתו.

כשהבשורות הראשונות על השריפה הגיעו, הוא היה כתמיד במרכז. המשפחה הייתה כתמיד בבית. "הייתי בישיבה, וקיבלתי אס.אם.אס שיש שרפה בכרמל. אמרתי 'עוד שרפה, לא משהו מיוחד'. סיימתי את הישיבה והתחלתי לעלות צפונה. תוך כדי הנסיעה הבנתי שהאירוע גדול".

עד שהגיע אל הכרמל, הדרך אל הכפר כבר הייתה חסומה. לכן נסע במקום לאוניברסיטת חיפה, לפגוש את הכבאים. "בשלב ההוא עוד לא הוקם כלום. התחלנו להתארגן על חפ"ק (חדר פיקוד קדמי). שעה וחצי אחר כך כולם כבר היו: ראש הממשלה, שרים. המצב לא נראה טוב. הגיעה ההודעה על הרוגי האוטובוס. ישבנו כולנו וחשבנו מה אפשר לעשות. התחושה הייתה תחושת ערפל. בשלב מסוים, הבנתי שהישועה לא תבוא מהישיבה בעורף. ירדתי לשטח עם הרכב".

וכך זה נראה עם הגיעו: "יצאנו לראות את תמונת המצב בעיניים. מה שנקרא, פיקוד לפנים. איפה שראינו שיש סכנה ממשית לבני אדם, עצרנו. שאלתי מי המפקד בשטח, ענו לי X, ושאלתי מה אתה צריך? הבאנו את הכלים הכבדים והתחלנו לעבוד".

כוחות ההנדסה של פיקוד המרכז היו המרכזיים בשטח, אך לא היחידים. לצד פלוגות הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) וגדוד 601, נרתמו לפעולה גם קציני ההנדסה של פיקוד הצפון. "הם עבדו ביחד איתנו, פיקדו ביחד איתנו”, אומר חוסייסי. "כוחות ההנדסה ומפקדות ההנדסה של שני הפיקודים עבדו יד ביד. חלק מהיופי בחיל הוא שכולם מכירים את כולם. לפעמים אנחנו נפגשים בכנסים, לפעמים במלחמות, לפעמים בשריפות. בכל פעם כזו אתה מדבר עם האחרים ויודע בדיוק מי הם, מה הרקע שלהם, מה היכולת שלהם. יש לנו שפה משותפת, וכולם מבינים מה רלוונטי ומה אפשרי".

סא"ל חוסייסי מספר כי באסון הכרמל "באנו בגישה שכולנו כבאים. הם אמרו מה הם רוצים, אנחנו עשינו את האיך. סמכנו עליהם. הבנו שהם יודעים מה נכון לעשות כדי לעצור את האש. הכרתי שם אנשים מרשימים. הכבאיות עשו עבודה מדהימה בלי לחשוב פעמיים. הם סיכנו את חייהם במלוא מובן המילה. אף אחד לא נטש עד שלא הייתה ברירה אחרת".

לפרוץ דרכים, לעצור את האש, לכוחות ההנדסה היו שלוש משימות מרכזיות. “המשימה הראשונה הייתה לפרוץ דרכים. בכל מקום שהכבאיות לא יכלו לעבור בו, פינינו דרך. המשימה השנייה הייתה ליצור את מה שנקרא 'קווי אש'. זו הייתה פעילות קריטית, אקט מקדים: כרתנו פסים מהיער בנקודות אסטרטגיות כדי למנוע התפשטות של אש. המשימה השלישית, ברגעי חירום, הייתה לבלום את האש. איך עושים את זה? נכנסים עם הכלים הישר פנימה".

הכוחות עבדו בחי-בר, במלון יערות הכרמל, בצמוד לניר עציון ולעין הוד, ליד מגדים, עוספייה, דליה. 9 דחפורי D9 ו-5 שופלים כיסו את רוב ההר. שני הקרבות המרכזיים, לדברי חוסייסי, היו על החי-בר ועל יערות הכרמל.

“כשנאבקנו על החי-בר הרוח הייתה מערבית והאש התפשטה לכיוון אוניברסיטה. בשלב מסוים לכבאיות נגמר המים. לא הייתה להן ברירה אלא לצאת משם לגמרי כדי למלא מים ולתגבר כוחות. הבנו שאנחנו לבדנו. קיבלנו החלטה ברורה: מוכרחים לכבות את האש, לא משנה מה. גרפנו עצים, אדמה, נכנסנו לתוך האש עצמה. בשעות הקטנות של הלילה הצלחנו ליצור חיץ. האש נעצרה. עם שחר הגיעו מטוסים, והצליחו לכבות אותה מהצד השני.

"ביערות הכרמל הורדנו את כל העצים ברדיוס מאתיים מטר. יצרנו טבעת. בעודנו בתוכה, האש התחילה לסגור עלינו. הדרך שממנה באנו הייתה חסומה. מול החפ"ק תיאמנו מטוסים שינסו לעצור את האש. הם הגיעו וניסו לעזור, אבל היה ברור שהיא חזקה מדי. אז יצאנו בקושי בדרך לא-דרך, דרך מילוט. כמעט נאלצנו להשאיר את הכלים מאחור. בדיעבד, זה היה שווה את הסיכון. הטבעת הצילה את בית המלון".

המלחמה על הבית, סא"ל חוסייסי נולד וגדל בדליית אל-כרמל. אשתו נולדה וגדלה בעוספייה. "לא פעם שקלנו לעזוב", הוא מודה, "רוב החיים החברים היו במרכז, הבילויים היו במרכז, העבודה הייתה במרכז. הפיקוד היה פיקוד המרכז. אבל התרבות שסופגים כאן היא התרבות שלנו. הפסטורליות של האזור, האוויר, הנוף - אלה לא דברים שאנחנו לא מוכנים לוותר עליהם".

כך, בימי השריפה גם משפחתו וגם משפחתה נשארו בבית לכל אורך הזמן. "מבחינתי", הוא קובע, "זה היה להילחם על הבית. בצבא מלמדים אותנו שכשאתה במשימה, אתה לא חושב על שום דבר פרט למשימה, וכך הייתי כל השנים. אולם כשאתה במשימה צבאית ורואה את הבית בחזית, אין מה לעשות, ההרגשה אחרת".

אולם מדובר ב"אחר" מהסוג הטוב ביותר. "הקרבה לא מסיחה את הדעת, היא רק עושה אותך חד יותר", הוא מציין. "היה שלב מסוים, יום שבת בלילה, שבו האש הגיעה מרחק קילומטר מהבית שלי. נסעתי עם הכלים בוואדי שמתחת לבית, ממש יכולתי לראות אותו. לרגע היה חשש אמיתי שלא נצליח לעצור את ההתקדמות. ניצחנו תודות לעבודת צוות מעולה, ותודות לשינוי ברוח".

בנות זיכרון מערכתי "מכל אירוע חייבים ללמוד”, הוא מסכם. "יש הרבה שלמדתי באירוע הזה. על איך שכוח קופץ לפעולה, על איך שמשתלבים עם כוחות אזרחיים. על כל דבר כזה אפשר לכתוב פרק שלם. החוויה עצמה, כחוויה מקצועית, הייתה חשובה לנו. היא תרמה ללא עוררין לחוסן של היחידה שאני מפקד עליה".

אולם הניסיון שנצבר לא תמיד מספיק. "המערכת פחות לומדת”, הוא מזכיר, "מי שלומדים הם האנשים. ובצבא אנשים מתחלפים מהר, והידע והמקצועיות עוברים איתם. זה תהליך טבעי. אם בעוד ארבע שנים תהיה שריפה בכרמל, אני לא בטוח שיישמו את הלקחים אחד לאחד. לכן חשובות ההגדרות וחשובים הנהלים. חשוב לתכנן דברים, זה לא דבר שקורה בן רגע, אבל אם תהיה חשיבה מעמיקה, ואני בטוח שתהיה, צריך לבנות פתרון לטווח הארוך"