פוטנציאל לעימות מקביל עם איראן חיזבאללה והפלסטינים

האיום החמור ביותר למדינת ישראל לשנת 2019 הוא "תרחיש מלחמת הצפון הראשונה" שתהפוך מהסלמה לעימות נרחב ולמלחמה כוללת, מול כל גורמי הכוח בצפון: איראן, חיזבאללה והמשטר הסורי. מהי האסטרטגיה העל מדינית-ביטחונית להתמודדות מול האיומים על ישראל?.

21.01.2019 מאת: פורטל הכרמל
פוטנציאל לעימות מקביל עם איראן חיזבאללה והפלסטינים

המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) הגיש לנשיא המדינה ראובן ריבלין את ההערכה האסטרטגית השנתית לישראל, אשר מסכמת את מצבה האסטרטגי של ישראל לשנת 2019.

מדובר בעיקרי ניתוח הסביבה האסטרטגית בראי הביטחון הלאומי של ישראל - על האיומים וההזדמנויות הקיימים – ופרישת שורה של המלצות למקבלי ההחלטות. חוקרות וחוקרי המכון הציגו לנשיא את הסוגיות הביטחוניות והמדיניות המהותיות לישראל בפרוס שנת 2019. על בסיס זה ותחזית אתגרי הביטחון הלאומי, מציג המכון אסטרטגיית-על מדינית-ביטחונית להתמודדות אל מול האיומים על מדינת ישראל. דיון מעמיק ומפורט בעיקרי התובנות מהערכה האסטרטגית יהיה חלק מהכנס הבינלאומי שלINSS  בתאריכים 29-27 בינואר בתל אביב.

עיקרי התובנות לגבי מצבה האסטרטגי של ישראל לקראת שנת 2019 
 
מדרג האיומים המובילים על פי סדר חומרתם:
 
1. מלחמת "הצפון הראשונה"/ "מקרה הכול" - מול כל גורמי הכוח בצפון: איראן, חיזבאללה והמשטר הסורי. האיום החמור ביותר לשנת 2019. האתגרים הניצבים בפני ישראל בזירה הסורית-לבנונית התעצמו במהלך 2018: בתחילת השנה איראן הגבירה את מאמציה לבסס יכולת צבאית עצמאית בסוריה ולהקנות לחזבאללה יכולות צבאיות מתקדמות; ישראל נקטה פעילות צבאית נמרצת נגד מאמץ זה ותקיפותיה פגעו קשות בתשתית האיראנית, אולם ספק אם איראן תוותר על נוכחותה בסוריה. עם התייצבותה של סוריה וחימושה מחדש ע"י רוסיה, שאינה מקלה על הפעילות הישראלית - הצטמצם חופש הפעולה של צה"ל. 

עקב ההתפתחויות בסוריה, הסיטה איראן חלק מבניין הכוח שלה - המכוון נגד ישראל - מסוריה לעיראק וללבנון. התמיכה האיראנית בבניין הכוח של חזבאללה בלבנון אינה חדשה, אולם איכות אמצעי הלחימה המועברים בשנתיים האחרונות לחזבאללה מדאיגה. מקורות דאגה עיקריים לישראל הם פרויקט הסבת טילים לא-מדויקים ורקטות כבדות לטילים מדויקים, שיפור יכולת ההגנה האווירית של חזבאללה והספקת טילי חוף-ים ארוכי טווח לארגון. מאמצי ישראל נגד "פרויקט הדיוק" של איראן בלבנון יתנהלו בתנאים שונים ומורכבים יותר מאשר בסוריה בשנים האחרונות. מאז מלחמת לבנון השנייה (2006) מתקיים מאזן הרתעה הדדי בין ישראל לחזבאללה, שבמסגרתו מבינים שני הצדדים שפעולה צבאית בשטחו של הצד האחר תגרום בסבירות גבוהה להתלקחות רבתי, שבכוחה להסב נזקים כבדים לשניהם. הפעולה הישראלית נגד המנהרות היא בבחינת המחשה לחזבאללה את עליונותה המודיעינית של ישראל ואת נחישותה לסכל את מאמציו בהקשר זה ובהקשרים אחרים.

נראה שהמערכה המוצלחת שהשיגה עיכוב משמעותי בבניין הכוח של חזבאללה ובהתבססות האיראנית בסוריה - הגיעה לשלב של מיצוי, או שתפוקתה אינה מצדיקה עוד את סיכוני ההסלמה הגלומים בה. המעבר של איראן לבניין כוח טילי מדויק בלבנון ובעיראק, והמגבלות שמציבה רוסיה לפעילות ישראלית בסוריה - יחייבו עדכון של דרכי, קצב וזירות הפעולה של ישראל, עד כדי גיבוש תפיסה חדשה שתאפשר לנהל מערכה יעילה ובה בעת להימנע מגלישה לעימות מלא.

אם יתממש תרחיש של עימות מלא, הוא לא יהיה מוגבל לחזית אחת, ונמצא עצמנו ב"מקרה הכול", בו ישראל מתמודדת עם איראן, סוריה וחיזבאללה בצפון, לצד ארגוני הטרור ברצועת עזה. זוהי אפשרות שעל ישראל להיות מוכנה לה.

2. עימות צבאי בדרום – פוטנציאל ההתלקחות מול חמאס בעזה הוא גבוה ביותר בשנת 2019, אם כי חומרת האיום פחותה משמעותית מזה הנשקף לישראל בחזית הצפון. הסיבות המרכזיות לנפיצות הגבוהה הן הידרדרות מתמשכת של המצב החברתי-כלכלי ברצועה, לחץ מצד הרשות הפלסטינית על חמאס בעזה, וגם שחיקה שחלה במשך הזמן בהרתעה שהושגה על ידי ישראל במבצע 'צוק איתן' (קיץ 2014). אם מבצע אטימת המנהרות בצפון יסתיים ללא הסלמה והדיון בפרויקט דיוק הטילים שבידי חזבאללה לא יבשיל למבצע מנע יזום נגדו, אזי על ישראל להסיט את מאמציה בחזרה לרצועת עזה, לבנות מחדש את ההרתעה כלפי חמאס ולפגוע קשות בזרוע הצבאית של הארגון.

3. התדרדרות ביו"ש – ברקע, ההמתנה לפרסום "עסקת המאה" על ידי ממשל טראמפ, שעתידה לפי תחזיות רבות להתפרסם בקרוב - מהלך שסיכויי ההצלחה שלו נראים בכל מקרה קלושים. במקרה הטוב ישראל תצליח לנצח ב"משחק האשמה" והכישלון יוטל על הפלסטינים, שדחו את היוזמה עוד טרם פרסומה. אבל ישראל תצטרך לשאת גם היא בתוצאות הכישלון, שבין היתר יתבטא בערעור נוסף של יציבות הרשות הפלסטינית. סיכונים אלו מצטרפים לתוצאות האפשריות של סוף עידן אבו מאזן. בטווח הארוך שוכנת סכנה של גלישה למציאות של מדינה אחת, שטומנת בחובה השלכות חמורות על עתידה, אופייה ודמותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ההמלצה ברורה: אימוץ מתווה המכון לזירה הפלסטינית (פורסם באוקטובר 2018 ומוזכר בהרחבה גם בהערכה האסטרטגית) ששומט מידי הפלסטינים את יכולת הווטו על עתידה של ישראל.

הסביבה האסטרטגית: אתגרים והזדמנויות

ישראל חזקה, בעלת עוצמה צבאית, אסטרטגית וכלכלית חסרת תקדים, אולם מתקשה לתרגם את עוצמתה למציאת דרכים להתמודד צבאית ומדינית עם אתגרי הביטחון הלאומי – מול איראן, מול חיזבאללה ובזירה הפלסטינית. בשל כך ישראל מחמיצה חלון הזדמנויות אסטרטגי לקידום היעדים הלאומיים שלה.

ישראל מחזיקה בהרתעה בסיסית חזקה מאד אל מול אתגרים ביטחוניים שמתחת לסף המלחמה. יחד עם זאת, רוב החזיתות שעימן מתמודדת ישראל נפיצות מאוד: סוריה, לבנון ורצועת עזה. בשלושתן, למרות קיומה של הרתעה הדדית בין הצדדים, קיים פוטנציאל הסלמה לעימות נרחב ולמלחמה כוללת, ביותר מאשר חזית אחת בזמן נתון. 

המאבק בגרעין האיראני – סיכוי נמוך לתרחישי קיצון במהלך 2019. הנשיא טראמפ נוקט מדיניות נוקשה כלפי איראן, וכרכיב מרכזי של מדיניות החוץ שלו לוחץ ממשלו עליה לשנות את התנהגותה בכל התחומים שבהם היא פוגעת באינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית ושל בעלות בריתה במזרח התיכון, ובמרכזן ישראל וערב הסעודית. פרישת ארצות הברית במאי 2018 מהסכם הגרעין לוותה בשני שלבים של חידוש הסנקציות ואף החמרה שלהן, תוך הצהרה שהיעד הוא חידוש המשא ומתן עם איראן כדי להגיע להסכם שיענה על 12 הדרישות שהציב מזכיר המדינה, מייק פומפאו. עם זאת חשוב להפנים כי ארצות הברית ממקדת את ההתמודדות עם איראן במישורים הדיפלומטיים והכלכליים, ואינה נכונה לעימות צבאי. מדיניות זו, הדומה במידה רבה למדיניותו של הנשיא אובמה כלפי איראן, התבטאה במובהק בהחלטתו של הנשיא טראמפ בדצמבר 2018 להסיג מסוריה את הכוחות האמריקאים שלחמו בדאע"ש. קיימים שני תרחישי קיצון שסבירותם נמוכה מאוד - פריצה איראנית לנשק גרעיני במודל הצפון-קוריאני, במגמה להגיע מחוזקת למשא ומתן; ונפילת המשטר (יש הטוענים שזוהי מטרתו של הממשל האמריקאי), אשר לפי כל הסימנים הוא יציב ובעל יכולת לדכא כל תסיסה ציבורית (הגם שיש לזכור כי נפילת משטרים קשה לחיזוי, ומתרחשת בדרך כלל בלי התרעה מוקדמת).

התמיכה האמריקאית יציבה, אך על ישראל להיערך להחלטות מפתיעות של הנשיא טראמפ. החלטתו של הנשיא טראמפ להוציא את כוחות ארצות הברית מסוריה אינה פוגעת בצורה מהותית בביטחון ישראל בטווח הקצר, אך היא מחזקת את אויביה ומקלה עליהם את התחזקותם בסוריה בטווח הארוך. 
 
המלצות למדיניות כמענה לאתגרים

שנת 2019 עשויה להתברר כשנת מפנה, לאחר מספר שנים שזימנו חלון הזדמנויות מדיני נדיר לשיפור ביטחונה של מדינת ישראל, להשגת יעדיה הלאומיים ולעיצוב עתידה. הפער המודיעיני והצבאי בין ישראל לבין יריביה נמצא בתהליכי סגירה, ומתחדדת הנפיצות בכל הזירות והחזיתות שבהן מתמודדת ישראל.

לאורך השנים, תמצית המדינאות של מנהיגי הציונות ומדינת ישראל הייתה היכולת לזהות הזדמנויות אסטרטגיות מול המעצמות והקהילה הבינלאומית, ומול שכניה הערבים והמוסלמים של ישראל. גישה זו תקפה גם כיום - לא פחות מאשר בעבר ואולי אף יותר.

אשר לאיומים, הרי שמתקיים יחס הפוך בין חומרת האיום למידיותו – חשוב מאוד לא לאפשר לדחוק את החשוב לשוליים. מבחינת החומרה, הסדר היה ונותר: הגרעין האיראני, חזבאללה, פעילות איראן בזירה הצפונית וחמאס ברצועת עזה. מבחינת הדחיפות, דווקא המצב בעזה הוא זה שעלול להסלים בטווח המיידי, יותר משאר הזירות.
 
הגרעין האיראני - הגעה להבנות ברורות עם ארצות הברית, שיכללו מאמץ מודיעין והתרעה משותף, הגדרת הקו האדום למקרה שאיראן תפסיק לקיים סעיפים בהסכם הגרעין, ובוודאי אם תנסה לפרוץ לפצצה גרעינית, והכנת תוכנית מדינית וצבאית משותפת לעצירת איראן במקרה שתחצה את הקו האדום. לנוכח פרישת טראמפ מהסכם הגרעין והאפשרות שאיראן תחדש את פעילות הגרעין, תקציב הביטחון ותוכניות ההיערכות ובניין הכוח בישראל צריכים לאפשר מוכנות מבצעית למהלך מול איראן מתגרענת. כן יש צורך בהבנות עם ארצות הברית, שלפיהן אם יגובש נוסח חדש להסכם הגרעין, הפשרות שתידרשנה על מנת לגבשו לא תפגענה באינטרסים של ישראל.

התבססות איראן בסוריה -  לפי שעה ישראל יכולה להמשיך לבסס את המערכה למניעת החדירה האיראנית לסוריה על עליונות מודיעינית ויכולות תקיפה מגוונות ומדויקות. עדיף שהמערכה תמשיך להתנהל בשטח סוריה, אך על ישראל להיות מוכנה גם לאפשרות שהמערכה תתרחב ללבנון או לאיראן ישירות. תהליך השיקום של הצבא הסורי כבר החל, והוא עלול להביא לאסרטיביות רבה יותר של המשטר נגד פעולות חיל האוויר הישראלי בשמי סוריה. יש לעשות כל מאמץ על מנת לא להגיע להתנגשות עם כוחות רוסיה שם. כל אלה מובילים לצורך לבחון באופן ביקורתי את הפרדיגמה הקיימת של מערכה בין מלחמות (מב"מ) ולהתכונן לאפשרות שישראל תוכל להמשיך בתקיפות אוויריות, אך מעט יותר מאשר בשנים האחרונות ועל בסיס זמן הכנה ממושך יותר, וכמו כן לבחון גם אפשרויות פעולה נוספות.

מדיניות מול חיזבאללה - ישראל צריכה להמשיך למנוע באופן שיטתי העברת נשק איכותי לחזבאללה בלבנון, כל עוד התנאים האסטרטגיים מאפשרים זאת. נוסף על כך ישראל צריכה להיערך לפעולה נגד הטילים המדויקים בלבנון והתשתית הטכנולוגית לייצורם. החלטה על כך צריכה להביא בחשבון כי פעולה כזאת תגרום לעימות נרחב ומתמשך עם חזבאללה, שיביא את הארגון הלבנוני להפגין את יכולותיו ההתקפיות וההגנתיות, אש ותמרון קרקעי, הגנה קרקעית ואווירית והגנה מפני טילים. מכאן שנכון לפעול בהתאם לקצב התפתחות האיום. בה בעת יש לקדם את היערכות החזית האזרחית למלחמה בזירה הצפונית. ישראל נדרשת להמשיך להבהיר שמבחינתה לבנון וחזבאללה חד הם, והיא תמשיך לפעול בהתאם אם חזבאללה יפגע בישראל. גם את גישתה של ישראל למלחמה מול חזבאללה ולעת שאחריה יש לעצב בתיאום עם ארצות הברית ועם שותפות אזוריות ובינלאומיות נוספות.

מדיניות מול הפלסטינים – הסכסוך הישראלי-פלסטיני היה ונשאר בעיית היסוד של ישראל  ביחסיה עם שכנותיה באזור ועם הקהילה הבינלאומית. יוזמת ממשל טראמפ ל"עסקת המאה" מתעכבת, והניתוק בין הממשל האמריקאי לפלסטינים יקשה על קידום התהליך. עם זאת, ארצות הברית וגם העולם הערבי הסוני הפרגמטי יצפו למהלך ישראלי שיחדש את האמון בכוונותיה הטובות של ישראל. 

רצועת עזה – שלטון חמאס אינו פרטנר למהלך מדיני, ולכן יש לתכנן את המערכה הבאה מולו. כל הסדרה מדינית עם חמאס - ארגון טרור שאיננו מכיר בישראל - מחלישה את המחנה המתון בזירה הפלסטינית (ובעיקר את הרשות הפלסטינית) ומעודדת את אלה הטוענים שישראל מבינה רק כוח. עם זאת, נראה כי אין לחמאס אופציות צבאיות משמעותיות, משום שישראל פיתחה יכולות מול הרקטות ומול המנהרות חוצות הגבול שלו. במקביל, הוא אינו מצליח לספק את צרכי האוכלוסייה שכורעת תחת עוני ומשבר הומניטרי. יש לחזור ולוודא שקיימת תוכנית מבצעית שאינה מכוונת לכיבוש עזה, אך מתמרנת למרכזי כובד של חמאס במטרה להכות בו קשות, בלי השיקול המגביל שגורס בעד "לשמר אותו ככתובת אחראית". הזרוע הצבאית של חמאס לא ספגה מכה קשה בשלושת סבבי העימות בין הארגון לישראל בעשור האחרון, וחשוב שהיא - ולא האוכלוסייה - תשלם את המחיר במקרה של עימות.

ביסוס יחסים קרובים עם רוסיה וסין, לא על חשבון ארצות הברית – נכון לשמר יחסים קרובים, ובפרט יחסי סחר נרחבים עם בייג'ינג ומוסקבה על יסוד דיאלוג פתוח וכן, אך אין לשכוח לרגע מי היא בעלת הברית היחידה והאמינה של ישראל - ארצות הברית. עימה יש לישראל יחסים מיוחדים, שמושתתים על סל ערכים ואינטרסים משותפים ונעדרי תחליף. לא רוסיה ולא סין מעוניינות או יכולות לתת לישראל את התמיכה הביטחונית והדיפלומטית שמעניקה לה ארצות הברית. מול סין חשוב בעיקר חיזוק רכיבי ניהול הסיכונים במדיניות לגבי השקעות סיניות בתשתיות חיוניות בישראל, תוך דיאלוג פתוח עם ארצות הברית, שרגישה מאוד להעברת טכנולוגיות לסין. מול רוסיה נדרש להבהיר מחדש את מרחבי התיאום ומניעת החיכוך בסוריה, לפעול לצמצום אספקת אמצעי לחימה מתקדמים לסוריה ולחזבאללה ולנסות למזער את התמיכה הרוסית באיראן. גם כאן, חובה להיות קשובים לרגישויות האמריקאיות כלפי רוסיה, הנתפסת בארצות הברית כמעצמה הפועלת בתוקפנות באירופה, ובפרט באוקראינה.

המלחמה בדה-לגיטימציה של ישראל מחייבת גישה שונה מזו שהייתה נהוגה עד היום. מעבר למדיניות אחרת בנושא הפלסטיני, שתסייע לצמצם במידה ניכרת את הביקורת על ישראל, יש לוודא את תיאום הפעילות נגד גורמי דה-לגיטימציה. נדרש מענה מאוזן על ידי הזרועות הגלויות והחשאיות של המדינה ועל ידי גופי החברה האזרחית. גם בתחום זה יש למכון למחקרי ביטחון לאומי המלצות סדורות, שבמרכזן הדגשת הצורך במענה משותף ישראלי ויהודי ברחבי העולם, ממשלתי ולא ממשלתי, תוך בניית תשתית מידע וארגון מערכה כוללת וסינרגטית בשילוב מאמצים מול קהלים מגוונים.

יהדות ארצות הברית היא רכיב מרכזי בתרומה לביטחון ישראל. יש צורך בפעילות יזומה להידוק היחסים עם המגזרים השונים בקהילה היהודית, בדגש על הצעירים ועל הקהילה הרפורמית והקהילה הקונסרבטיבית. נחוץ דיאלוג שוטף עם מגזרים שונים בחברה האמריקאית, הנמצאים בעימות עם ממשל טראמפ ואינם בעלי היסטוריה אנטי-ישראלית או עימותים עם יהדות ארצות הברית, לצד חידוש שיתוף הפעולה וההידברות עם המפלגה הדמוקרטית. אפשר לעשות זאת בלי לפגוע ביחסים עם ממשל טראמפ ועם קהל התומכים הרחב בקרב רפובליקנים ואוונגליסטים. 

לנוכח "השנה הנפיצה" - הגברת מוכנות צה"ל והעלאת תקציב ביטחון. עקב הנפיצות הגבוהה בכל החזיתות והיחלשות מסוימת בהרתעה הישראלית, על שר הביטחון ה"חדש" והרמטכ"ל הנכנס לבחון מחדש את הנחות העבודה שבבסיס תוכנית 'גדעון', ולחזק את מוכנות צה"ל לעימותים בכל הזירות. מדובר בתגבור אימונים, מלאים ובעיקר גיבוש אסטרטגיות ותוכניות מבצעיות מתאימות ליכולות העדכניות ולדרכי הפעולה שפותחו על ידי איראן, חזבאללה וחמאס.

 

תגובות

מומלצים