בג"ץ מנפנף את הדרוזים
בהחלטת בג"ץ מהיום בעניין אדמות מפער הקישון, בג"ץ החליט לא להחליט ושלח את העותרים לדיון עם המדינה בנימוקים הבאים.
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בפני: כבוד השופט א' גרוניס, כבוד השופט א' רובינשטיין, כבוד השופט נ' הנדל
העותרים:
אמין מנסור ואחרים
נ ג ד
המשיבים:
1. ממשלת ישראל
2. ראש ממשלת ישראל
3. מנכ"ל משרד ראש ממשלת ישראל
4. השר לתשתיות הלאומיות
5. משרד התשתיות הלאומיות
6. הועדה המחוזית לתכנון ובניה בחיפה
7. יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה
8. הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בחיפה
9. הרשות לרישוי גז טבעי מחוז חיפה הועדה המחוזית לתכנ
10. מינהל מקרקעי ישראל מחוז חיפה
11. נתיבי הגז הטבעי לישראל בע"מ
עתירה למתן צו על תנאי
תאריכי הישיבות:
כ"ב בתמוז תש"ע
(4.7.10)
א' באב תש"ע
(12.7.10)
י' באב תש"ע
(21.7.10)
כ"ו באלול תש"ע
(5.9.10)
ד' בחשוון תשע"א
(12.10.10)
א' בשבט תשע"א
(6.1.11)
כ"ה באדר א' תשע"א
(1.3.11)
ב' באדר ב' תשע"א
(8.3.11)
ט' באדר ב' תשע"א
(15.3.11)
בשם העותרים:
עו"ד אמל חינאוי; עו"ד מחפוז זאהר; עו"ד כמיל מנסור; עו"ד אמיר כמאל
בשם המשיבים 10-1:
עו"ד דינה זילבר; עו"ד אילאיל אמיר
בשם המשיבה 11:
עו"ד זהר לנדה; עו"ד רונית אופיר; עו"ד דנה קנז
פסק-דין
השופט א' רובינשטיין:
א.ביסוד העתירה עמדו עבודות שמבצעת המדינה (באמצעות משיבה 11) להנחת צינור תת-קרקעי להולכת גז טבעי בתוואי כולל של כארבע מאות קילומטרים, מדרום הארץ ועד צפונה. בחלקו הרלבנטי לעתירה עובר הצינור מחוף דור למפרץ חיפה. במועד הגשת העתירה (ביום 10.6.2010) הושלמו העבודות להנחת הצינור במקטע שבין חוף דור ליקנעם, וכן במקטע שבין מחלף העמקים עד מפרץ חיפה. למעשה, נכון לאותו מועד, המקטע היחיד שהיה חסר בצינור כולו הוא מקטע באורך 6.7 קילומטר העובר באדמות חקלאיות של העותרים, כולם בני העדה הדרוזית (העותרים הם בעלי מקרקעין, נכבדי העדה והעמותה להגנת על אדמות מפער הקישון).
רקע
ב.בדיונים הרבים שהתקיימו בפנינו (תשעה במספר), ובכתבי בית הדין שהגישה, חזרה המדינה לא אחת על הרגישות שהיא מבקשת לגלות כלפי העדה הדרוזית, ועל הזהירות היתרה בה היא נוקטת בכל הנוגע לאדמותיהם:
"בפתח דבריה תבקש המדינה להדגיש את מרקם היחסים הייחודי השורר בין המדינה לעדה הדרוזית, שבניה שותפים בנטל ההגנה על המדינה. המדינה מודעת לרגישות העליונה ולאיסור הדתי החל על מכירה והעברת קרקעות בבעלות דרוזית לבעלות אחרת, ואף מודעת לכך שלאורך השנים הופקעו באזור נשוא העתירה קרקעות רבות. יחסים מיוחדים אלו והרגישות האמורה באו לידי ביטוי במהלך העניינים שקדמו לעתירה, הן במעורבותו האישית של ראש הממשלה והן בהידברות האינטנסיבית והנדיבה שנוהלה מטעמו. לשיטת המדינה, מחויבותה לעדה הדרוזית ויחסים מיוחדים אלה אינם נפגעים כהוא זה בעטייה של העתירה בנדון" (סעיף 9 לתגובת המדינה מיום 24.6.10).
במקום אחר, נדרשה המדינה למערכת היחסים הייחודית "בין המדינה לעדה הדרוזית, שבניה שותפים בנטל ההגנה על המדינה, ולה המדינה רוחשת כבוד רב" (סעיף 6 לתגובה מיום 23.1.11; ראו גם סעיף 111 לתגובה מיום 24.6.10; כן ראו מכתבו של ראש הממשלה לשיח' מוופק טריף מיום 5.5.08, נספח 7 לעתירה). לכך עוד נשוב.
ג.על רקע מדיניות עקרונית זו, ונוסיף אנו - מדיניות ראויה זו, נוכח תרומתה ומאפייניה הייחודיים של העדה הדרוזית (ראו בג"צ 9611/00 בדר נבאל נ' מרעי נזיה, פ"ד נח(4) 256, 268; בג"ץ 7178/08 פורום ראשי המועצות הדרוזיות והצ'רקסיות בישראל נ' ממשלת ישראל (לא פורסם) פסקה 6) ובהינתן ריכוז חלק נכבד ממנה באזור גיאוגרפי מסוים, אשר לאורך השנים נדרש, וכנמסר עוד יידרש, לצורך תשתיות לאומיות - התקיימו בין הצדדים מגעים בשנים 2010-2008. אלה הבשילו למתוה פיצויים שעקרונותיו היו מוסכמים על שני הצדדים.
עקרונות הפיצוי
ד.כדי להבין את עקרונות הפיצוי שהתגבשו נקדים ונאמר, כי הנחת צינור הגז מתחת לפני הקרקע אינה כרוכה, משפטית או מעשית, בהפקעתה. הצינור מונח בעומק הקרקע, ולמעט הנזק הזמני הנגרם בזמן העבודות, ולמעט הגבלות מסוימות על השימוש בחלק המקרקעין הסמוך למקום הצינור (דוגמת הגבלה על נטיעת עצים), קיומו של הצינור אינו מפריע להמשך העיבוד החקלאי של המקרקעין. מסיבה זו קובע סעיף 53 לחוק משק הגז הטבעי, תשס"ב - 2002 (להלן חוק משק הגז) מנגנון פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו למקרקעין, ולא מנגנון של פיצוי בגין הפקעתם (ראו גם הצעת חוק משק הגז הטבעי, תשס"א - 2001, הצעות חוק תשס"א 676, 698). בהקשר זה הסכימה המדינה לנוסחת פיצוי, אשר בדיונים בפנינו דומה כי גם העותרים אינם טוענים שאינו הוגן כדבעי (60,000 ₪ לדונם, לפי חישוב של אורך הצינור ×10 מטר רוחב; כעולה מתגובת המדינה מיום 24.6.10 פסקה 37).
ה.לגבי חלק מסוים מהמקרקעין (ובשלב זה מקרקעין אלה הם העומדים במוקד העתירה) התקבלה בקשת העותרים למתן פיצוי בדמות קרקע חלופית (להלן גם פיצוי קרקעי). מדובר במקרקעין אשר באותה עת היתה הסתברות כי יחפפו את התוואי בו ייסלל בעתיד כביש חוצה ישראל (ובצדו תשתיות נוספות, דוגמת מסילת "רכבת העמק" וצינור הגז). אכן, תוואי זה היה באותה עת עדיין בשלבי דיון במוסדות התכנון, אך מתוך רצון להיענות לבקשת העותרים לפיצוי קרקעי, הסכימה המדינה להחיל על מקרקעין אלה את ההסדר היחיד המאפשר (לשיטתה) פיצוי מסוג זה, הוא ההסדר הקבוע בסעיף 8 לחוק כביש ארצי לישראל, תשנ"ה - 1994 (להלן חוק כביש ארצי). כפי שנמסר בתגובת המדינה (מיום 24.6.10) "על פי חוות דעת המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מדובר במתוה החוקי המיטיב ביותר שהמדינה יכולה היתה להציע בנסיבות" (סעיף 43). ואכן, ההליכה לקראת משאלת העותרים לפיצוי קרקעי (מוצדקת ככל שתהא) ניכרת לעין: נכון למועד ההחלטה מדובר היה רק בהנחת צינור תת-קרקעי ולא בהפקעה, ובאותו מועד תוואי הכביש והתשתיות הנלוות טרם הוברר, ואף על פי כן ניתן פיצוי בדמות קרקע חלופית כאילו הופקעו המקרקעין לצורך סלילת הכביש (לא בכדי הדגישה איפוא המדינה בפנינו, לא אחת, את החשש מיצירת תקדים שיגביל את חופש הפעולה שלה במקרים אחרים).
ו.בשנים 2010-2009 התקיימו מגיעים לגבי פרטי הסדר הפיצוי (פירוט 26 הדיונים שהתקיימו רק במשרד ראש הממשלה בתקופה שבין 16.6.09 לבין 20.5.10 צורף לתגובת המדינה וסומן מש/2). ביום 31.1.10 התקבלה החלטת ממשלה (מספר 1308) בה עוגנו עקרונות הפיצוי המוסכמים. לאחר קבלת ההחלטה ביקשו חלק מהעותרים להכניס תיקונים מיטיבים נוספים (ובכללם קביעת מנגנון של שופט בדימוס שימונה בהסכמה ושיכריע במקרים של אי-הסכמה לעניין גובה הפיצוי במקרים קונקרטיים; קביעה כי במקרה של ניצול 75% מהחלקה תיכלל החלקה כולה לעניין החילופין, וכי בניצול של 50% יהיה שיקול דעת לשופט שימונה; צירוף ראשי הרשויות ונציגי הבעלים לצוות המעקב ליישום ההסכם). ביום 21.3.10 קיבלה הממשלה החלטה נוספת (מספר 1537) בה אומצו השינויים המבוקשים. להשלמת התמונה נציין, כי ביום 15.9.10 קיבלה הממשלה החלטה נוספת (מספר 2276) בה הוארך המועד להצטרפות "למתוה הפיצוי הייחודי" (עד ליום 31.12.10), ובה נכללו גם הוראות לגורמי המינהל השונים להעברת המשאבים הנדרשים לצורך מימוש הסדרי הפיצוי.
הרקע להגשת העתירה ותחילת הדיונים (יולי 2010)
ז.נוכח הסדרי פיצוי מוסכמים אלה, נשאלת השאלה מדוע באה לעולם העתירה הנוכחית, אשר לוותה מראשיתה גם במאבק נגד תחילת העבודות במקרקעין (בעקבות הדיון מיום 4.7.10 ניתן צו-ביניים שאסר ביצוע עבודות במקרקעין, אלא שבהמשך, עם התקדמות המגעים בין הצדדים, ובעקבות הדיון ביום 21.7.10 הורינו - בהחלטה מיום 22.7.10 כפי שיפורט - על ביטולו). מקריאת כתב העתירה ותגובות המדינה והמשיבה 11, ובעיקר משמיעת טענות הצדדים כפי שהלכו והתבהרו בשורת הדיונים שנערכו בשנים 2011-2010, מסתבר כי גם אם הועלו מצד בעלי מקרקעין מסוימים דרישות לפיצוי החורג מהעקרונות המוסכמים, עיקר הטענות נוגעות, בסופו של יום, לאופן יישומו של מנגנון הפיצוי הקרקעי. נציין כבר כאן, כי נוכח רגישותו הציבורית של הנושא ורגישותה של העדה הדרוזית, ראינו לנכון להמשיך ולטפל בעתירה לאורך תקופה ממושכת ודיונים רבים כאמור; גם איפשרנו לגורמים נכבדים מתוך העדה, שרבים מהם התייצבו לדיונים, להביע דעתם באולם בית המשפט. כל זאת בניסיון להגיע להסדר כולל ומוסכם. לצערנו, אף שהטיפול בעתירה הביא לכאורה לצמצום פערים, ותרם לייעול המגעים, לכלל הסדר סופי המייתר מתן פסק דין לא הגענו, ועל כן ניתן פסק דין זה.
ח.נפרט: טענות העותרים נגעו בעיקר לסחבת הננקטת במגעים עמם, וגם לבעיות קונקרטיות שעיקרן היקף המקרקעין שאותרו לצורך החילופין (אם כי יש לציין, שמאגר הכולל אלפי דונמים מספיק לכאורה להחלפת המקרקעין הרלבנטיים ששטחם 800-750 דונם), ואיכותן בפרמטרים שונים (לאורך הדיונים הועלו טענות מסוגים שונים בעניין זה, בכללן ריחוק המקרקעין מכפרי העותרים, רציפות השטחים המוצעים, קרבה לשטחי-אש או הימצאות בתוכם, איכותם החקלאית של המקרקעין ועוד). במהלך הדיון השני בעתירה (ביום 12.7.10) התייחס ראש ההרכב לכך שהעתירה מתכנסת לנושא היישום:
"רצינו למקד את העניין בנושא של היישום, עניין של מאגר ואיך מבטיחים שמתוך המאגר האנשים מקבלים דונם שווה כלומר דונם מול דונם בלא שתהיה פגיעה" (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון).
לא נכחד, שאלת אופן יישומם של הסדרי הפיצוי חורגת מתפקידו הקלאסי של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק; ואולם, כאמור, סברנו כי מדובר בסוגיות רגישות וטעונות, וכי בנסיבות ראוי להבטיח מִשְנֶה קֶשֶב מצד הרשויות לטענותיהם-מצוקותיהם של העותרים. בהקשר קרוב (אך לא זהה) נאמר בעבר, כי ישנם מקרים בהם תפקידו של בית המשפט אינו "בכתיבת פסק דין משפטי מלומד, אלא בליווי הרשויות תוך עידוד וזירוז פעולתן... כדי לקדם את מימוש חובתן על פי הדין במבוכי המינהל הציבורי" (ראו בג"ץ 5587/07 עוזיאל נ' מס רכוש וקרן פיצויים (לא פורסם) פסקה ו'). שלושת הדיונים הראשונים נקבעו בסמיכות זה לזה (ביום 4.7.10, ביום 12.7.10 וביום 21.7.10), מתוך כוונה שהצדדים יבואו ביניהם בדברים באופן אינטנסיבי ותחת מטרייתו של בית משפט זה.
ט.במפגשים שערכו הצדדים בין הדיונים אותרו מקרקעין נוספים שנכללו במאגר המקרקעין שישמשו לפיצוי הקרקעי: הן בעקבות איתורים פרטניים של העותרים, והן נוכח הסכמתם להרחיב את טווח החיפוש. ואולם, העותרים המשיכו לטעון כי קיימים מקרקעין רלבנטיים נוספים אשר ראוי שהרשויות יתאמצו לאתרם, ובמידת הצורך גם לשחררם מהתחייבויות קודמות. מנגד טענה המדינה, כי מלאי המקרקעין מוגבל. נערך גם סיור בשטח בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אשר התייצב לבקשתנו לדיון השני והשלישי. בדיון השלישי (ביום 21.7.10) נדונו שאלות שהתעוררו מהרחבת טווח החיפוש, ובכללן השפעת המרחק על מקדם ההמרה (קרי, מתן משקל לריחוק הקרקע ממקום מגורי העותרים בכל הנוגע להערכת שוויה). בהקשר זה נענה מנכ"ל משרד ראש הממשלה לבקשת ההרכב, והצהיר "שהמרחק יהווה ערך ספציפי לבעלי הקרקע" (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון).
י.בתום סבב דיונים זה ניתנה (ביום 22.7.10) החלטה מפורטת ומנומקת (מפי השופט גרוניס), המסכמת את ההסכמות שהושגו בשבועות שקדמו לה. בין היתר נקבע:
"הסתבר, כי בעקבות הרחבה של התחום לאיתור קרקעות נמצאה קרקע נוספת... במרחק גדול יותר ממקום מגוריהם של העותרים מאשר המקרקעין שבבעלותם. נתון זה באשר למרחק הביא אותנו להציע הצעה לשיפור ההסדר המוצע: הצענו שבמסגרת הערכת השווי לצורך חישוב יחס ההמרה תילקח בחשבון לזכות בעלי הקרקע העובדה שהקרקע שתיבחר תהא במרחק גדול יותר מאשר הקרקע שתילקח מהם. מנכ"ל משרד ראש הממשלה הסכים להצעה זו. הוא אף הצהיר שלעניין הערכת השווי תהא התחשבות במחוברים הקיימים במקרקעין של העותרים וכן תהא התחשבות לזכותם באלמנט הפיצול...
חייבים אנו לציין, את שאמור להיות ברור ממילא, כי הערכת השווי תעשה לפי הכללים המקובלים בשמאות ועל כן נראה שאין צורך לציין במיוחד את עניין המחוברים והפיצול או קני מידה אחרים הנוהגים בשמאות מקרקעין. דומה שעניין המרחק של הקרקע הינו נתון מיוחד שראוי להוסיפו במקרה מיוחד זה והוא אכן הוסף, כאמור. למען הסר ספק נבהיר, שהכוונה הייתה שגורם המרחק יילקח בחשבון לטובת בעלי הקרקע כאשר המרחק גדול יותר מן הקיים. גורם זה לא יילקח בחשבון בכיוון ההפוך, היינו לרעתם..." (פסקה 6).
י"א. עוד ציינו בהחלטה, כי "ברור היה מדברי מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כי הוא מסכים שבכל הנוגע להערכת השווי וההכרעה בעניין יחס ההמרה תהא גישה ליברלית ומרחיבה. כך אכן ראוי בנסיבות העניין" (פסקה 6; ההדגשה הוספה - א"ר). נוכח ההתקדמות בכל הנוגע להרחבת מאגר המקרקעין לצורך הפיצוי הקרקעי, בהינתן הסכמת המדינה לנקיטת גישה ליברלית ומרחיבה לגבי יישומו, ומאחר שהתרשמנו כי יש שיפור משמעותי בקצב ההידברות, החלטנו (במסגרת אותה החלטה) לבטל, כאמור, את צו הביניים. ואף על פי כן, החלטנו להותיר את העתירה תלויה ועומדת ולקבוע דיון נוסף (לחודש ספטמבר 2010), על מנת להמשיך ללוות את הליכי היישום:
"בעקבות הדיון הנוסף שקיימנו אנו מצפים שיימשכו המגעים בין הצדדים. אף שנראה כי מוצו האפשרויות השונות מבחינת גודלו של המאגר המיועד לקרקע חלופית, ראוי שגורמי הממשל השונים ימשיכו במאמציהם הבלתי נלאים לנסות ולמצוא קרקעות נוספות. בפני באי כוחם של העותרים פתוחה, כמובן, הדרך להציע שטחים נוספים לשם הגדלתו של המאגר. אם וכאשר יוצעו מקרקעין נוספים ייבדק הדבר במהירות הראויה על ידי גורמי המדינה, כפי שהם עשו עד כה... אנו חוזרים ומביעים את תקוותנו כי ניתן יהיה להגיע בזמן הקרוב ביותר להסדר מוסכם ושלם" (פסקאות 8-7).
סבבי הדיונים הבאים (ספטמבר 2010 - ינואר 2011)
י"ב.בראשית חודש ספטמבר (הודעה מעדכנת מיום 1.9.10) עידכנה המדינה על מאמציה לשחרר מקרקעין נוספים המוחזקים על ידי גורמים שונים (קיבוצים ואחרים); ועל איתורם של מקרקעין פנויים נוספים, אשר צורפו למאגר. דווח על כניסתה של חברת חוצה ישראל למשא ומתן פרטני עם בעלי מקרקעין, על פתיחת משרדים לצורך זה ביקנעם, ועל קשיים מסוימים מצד מועצת דליית-אל-כרמל. עוד דווח על ישיבה נוספת שהתקיימה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ועל נכונות להעביר החלטת ממשלה נוספת (שלישית במספר) אשר תאריך את המועד להצטרפות בעלי מקרקעין להסדר המיטיב. נמסר, במענה להשגות העותרים, כי השמאות שנערכה בעבר לצורך קביעת יחס ההמרה בין המקרקעין המוחלפים (נוכח החלטת הממשלה המתייחסת לחילופי מקרקעין בשווי דומה) היא "אינדיקטיבית" בלבד; וכי כל עסקת החלפה תבוצע על סמך שמאות פרטנית שתהיה כפופה להכרעת שופט בדימוס (כאמור בהחלטת הממשלה 1537 מיום 21.3.10 אשר תיקנה, כאמור, את החלטה 1308 מיום 31.1.10). בחתימת הדברים ביקשה המדינה את דחיית העתירה:
"כיום, ונוכח כברת הדרך המשמעותית בה הלכה המדינה לטובת העותרים ונוכח הרצון הטוב המתמיד שגילתה אין עוד צורך בעתירה, ואין עוד צורך בליווי המגעים... על ידי בית המשפט הנכבד... יתבקש בית המשפט הנכבד לדחות בשלב זה את העתירה" (פסקאות 24-23).
מנגד טענו העותרים (בהודעה שהגישו ביום 5.9.10), כי בכל התקופה התקיימה רק ישיבה אחת בין הצדדים, כי המאמצים לאיתור מקרקעין נוספים אינם כנים, וכי הנסיון לנהל משא ומתן פרטני עם בעלי מקרקעין, תוך עקיפת הערוץ המתנהל בחסות עתירה זו, נעשה בחוסר תום לב.
י"ג.לאחר העיון בחומר הכתוב, ושמיעת טענות הצדדים בעל פה (בדיון הרביעי בעתירה, שנערך ביום 5.9.10) התרשמנו כי יש ממש בטענות לגבי קצב התקדמותו של יישום הסדר הפיצוי. בהחלטה שניתנה ביום 6.9.10 נקבע:
"מן הטיעונים שהושמעו בפנינו בדיון, התרשמנו שלא חלה התקדמות ממשית במגעים בין הצדדים מאז החלטתנו מיום 22.7.2010. יתכן שהדבר נובע מכך שהמגעים אינם תכופים דיים. כנראה שיש צורך להגביר את האינטנסיביות של המפגשים. נראה שניתן להשיג זאת על ידי כך שצוות מקצועי משותף של שני הצדדים - העותרים מצד אחד והמדינה מצד שני - ייפגש אחת לשבוע או אחת לעשרה ימים, וזאת עד לדיון הבא שייערך בפנינו" (פסקה 1).
מסיבה זו לא נעתרנו לבקשת המדינה לדחות את העתירה, וקבענו דיון נוסף למחצית חודש אוקטובר 2010, אליו ביקשנו שיתייצב גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה (סעיפים 3-2 להחלטה).
י"ד.עובר לדיון החמישי בעתירה (שנערך ביום 12.10.10) הגישו הצדדים הודעות מעדכנות. המדינה נדרשה להחלטת הממשלה מספר 2276 הנזכרת (אשר התקבלה ביום 15.9.10), להקמת "צוות מקצועי משותף" ולמפגשים שהתקיימו מאז הדיון הקודם. מנגד נטען, כי העותרים מתנים את המשך ההתקדמות בחתימה על "הסכם עקרונות" המרחיב (במספר הקשרים) את מתוה הפיצוי מעבר למתוה עליו סוכם בעבר, ואשר ניתן לו תוקף בהחלטות הממשלה (ולמעשה, גם מעבר לגבולות שמאפשר החוק כנתינתו). הוזכרו גם דרישות נוספות, דוגמת קביעת "כללי המרה" קבועים וידועים מראש, אשר אינם עולים בקנה אחד עם מתוה הפיצוי. נמסר על התקדמות במשא ומתן שמתנהל ישירות מול בעלי מקרקעין, אשר עם חלקם התגבשו "הסכמות סופיות". ביחס לדרישת העותרים להפסקת המגעים המתקיימים ישירות עם בעלי מקרקעין הוזכר, בין היתר, כי העותרים מייצגים רק כ-15% מבעלי המקרקעין באזור. נאמר, כי הותרת העתירה תלויה ועומדת מקשה על הגעה לפתרונות פרטניים, מתוך הנחת הבעלים "שכל עוד העתירה אינה נדחית... יוכלו לשפר עמדות ולהיטיב עוד יותר את הסדרי הפיצוי המופלגים בלאו הכי המוצעים להם" (סעיף 20). נטען, כי יש לדחות את העתירה, וכי דלתות בית המשפט יהיו פתוחות בפני כל בעל מקרקעין ספציפי החש כי המגעים עמו מתנהלים בצורה לא ראויה.
ט"ו.מנגד טענו העותרים (בהודעתם מיום 12.10.10) כי המדינה מתנהלת בעצלתיים ובחוסר תום לב, ולא ברור מהי אותה "כברת דרך" שהמדינה טוענת שהושגה. נטען, כי ההודעה מטעם המדינה אינה משקפת באופן ראוי את הדרישות שהעלו העותרים, וכי אכן ישנן שאלות כלליות לא פתורות שיש צורך להכריע בהן על מנת לאפשר את יישום המתוה ברמה הפרטנית. נטען, כי לעותרים לא ידוע על בעלי מקרקעין שהגיעו להסכמות פרטניות, כי המדינה מתנערת מעמדות קודמות שהציגה, וכי דווקא קיומו של ההליך בבית משפט זה הוא הגורם "לירידה במפלס המתח בקרב התושבים" (סעיף 18).
ט"ז.ביום 12.10.10 התקיים דיון חמישי בעתירה (בנוכחות מנכ"ל משרד ראש הממשלה). שמענו באריכות את טענות הצדדים, ולראשונה אף התייחסנו לאפשרות למינוי שופט בדימוס כמגשר, על מנת שיוכל לסייע לישב בהסכמה מחלוקות הנוגעות למקרים פרטניים. בעקבות הדיון ניתנה החלטה מפורטת (ביום 13.10.10) בה הסברנו (מפי השופט גרוניס) מדוע מצאנו לנכון להותיר את העתירה תלויה ועומדת, ולהמשיך בליווי הסוגיה:
"ראינו לנכון לקיים מספר דיונים וללוות באופן צמוד את העניין מתוך תקווה שניתן יהיה להגיע להסדר מוסכם, כאשר עינו הפקוחה של בית המשפט צמודה להתפתחויות. ראינו לנכון ללכת בדרך זו, אף שאין מדובר במהלך שגרתי מצידו של בית המשפט, וזאת נוכח הרגישות המיוחדת של הנושא" (פסקה 2).
ציינו, כי "אין ספק שמדובר בהסדר המיטיב עם הבעלים ביחס לדין הנוהג. כך במיוחד לאור הוראות שונות בהחלטות הממשלה ובהתחשב בשיפורים ובתוספות שנתווספו תוך כדי הדיונים בפנינו" (שם, פסקה 4); וסברנו, כי יש לאפשר לצוות המקצועי שהוקם להמשיך לפעול בתקווה כי "ייערכו מפגשים נוספים ובתכיפות גבוהה" (פסקה 6). מסיבה זו לא נעתרנו לבקשה המדינה לדחות את העתירה, וביקשנו מהצדדים להגיש הודעות מעדכנות בראשית חודש נובמבר.
י"ז.בהודעת עדכון (מיום 1.11.10) מסרה המדינה, כי מאז הדיון הקודם נערכו כ-60 מפגשים פרטניים בין בעלי מקרקעין לצוותים מקצועיים בראשות אנשי חברת כביש חוצה ישראל, ואף הושגו הבנות סופיות עם כעשרה בעלי זכויות. נמסר עוד, כי התקיים מפגש נוסף של הצוות המקצועי (ומפגש נוסף נקבע ליום 1.11.10). מנגד, נמסר כי קשה מאוד להגיע לחתימה בפועל על הסכמים פרטניים, שכן בעלי מקרקעין אמנם מנהלים משא ומתן ומבקשים "לסמן" לעצמם חלקות פיצוי מסוימות, אך מנגד נמנעים הם מחתימה על ההסכמים "מתוך תקוה שהתנאים לפיצוי בעקבות העתירה ישתפרו עוד יותר" (סעיף 9). כן נמסר, כי מועלות דרישות לפיצוי החורג מהחלטת הממשלה. הוטעם, כי המגעים הפרטניים ימשיכו להתנהל ללא קשר לעתירה, ושוב נתבקש בית המשפט לדחותה. הודעת עדכון נוספת הוגשה ביום 3.1.11 ובה נסקרה התקדמות המשא ומתן הפרטני. בין היתר נמסר כי עבודות הנחת הצינור התקדמו באופן משמעותי (ושהן עתידות להסתיים עד אמצע ינואר 2011).
י"ח.העותרים (בתגובות מיום 5.11.10 ומיום 7.11.10) התנגדו לבקשת המדינה לדחות את העתירה וטענו, בין היתר, כי עד היום לא נפרט מתוה הפיצוי העקרוני לרכיבים, והשאלה כיצד ייושם נשארה לא פתורה. שוב הועלו טענות לגבי היקף המקרקעין הפנויים לפיצוי, לגבי שיקולים שיש להביא בחשבון בקביעת יחס ההמרה, לגבי פרויקטים עתידיים שיחייבו הפקעות נוספות ועוד. נטען, כי הוערמו קשיים על עבודת הצוות המקצועי, וכי המדינה מתנהלת בחוסר תום לב (בין היתר בכך שהיא ממשיכה להסתמך על השמאות לגביה נאמר כי תהיה "אינדיקטיבית" בלבד).
י"ט.דיון שישי בעתירה התקיים ביום 6.1.11, וכפי שאמר ראש ההרכב במהלכו: "כל עורכי הדין מבינים שמה שבית המשפט הזה עושה במשפט הזה, אין לו תקדים. אנו מקדישים משאבים גדולים ואנו עוסקים בעניין שהוא לא עניין של בית המשפט" (עמוד 10 לפרוטוקול). שוב שמענו באריכות את טענות הצדדים, ושוב העלינו את הרעיון למינוי שופט בדימוס כמגשר לצורך קידום הגעה להסכמות על בסיס פרטני. בהחלטה מפורטת (מיום 9.1.11) סיכמנו את הנקודות העיקריות שנותרו במחלוקת: "(א) פערים בהערכה השמאית, הן לגבי הקרקע המופקעת והן לגבי הקרקע החלופית; (ב) מה יהיה יחס ההמרה בין קרקע מופקעת לקרקע חלופית; (ג) פגיעה ביתרת הקרקע, היינו הקרקע שתיוותר לאחר הפקעה, והפיצוי על כך". כל אלה, כפי שניתן לראות, הן סוגיות פרטניות שההכרעה בהן תלויה בנסיבותיה של כל חלקה וחלקה, וראוי להן מנגנון פרטני דוגמת מגשר.
כ.עוד התייחסנו להעלאתן של טענות חדשות מצד העותרים (בעיקר התחשבות בהפקעות קודמות לצורך כביש 70 ושאלת הסדרת דרכי גישה למקרקעין שיוותרו בידי העותרים), וקראנו לצדדים להמשיך "במשא והמתן תוך הגברת האינטנסיביות שלו, כך שהוא ייערך באופן נמשך ורציף". בחתימת הדברים נדרשנו לעניין מינוי מגשר, וביקשנו את עמדת הצדדים בעניין:
"הצענו למעורבים לבחון את האפשרות של הליך גישור בפני שופט בדימוס. זאת בנוסף להליך בפני שופט בדימוס שנקבע בהחלטת הממשלה. העותרים הודיעו שיתנו תשובה תוך עשרה ימים להצעה האמורה. משתינתן הודעתם של העותרים נחליט באשר להמשך הטיפול".
סבב הדיונים האחרון (מארס 2011)
כ"א.לא נידרש לכל ההודעות והתגובות שהוגשו לאחר הדיון השישי, ודי כי נאמר שהתרשמותנו היתה כי מסיבות שונות (שאת חלקן הציג בפנינו מנכ"ל משרד ראש הממשלה כבר בדיון) הצעתנו למינוי שופט כמגשר אינה מקודמת, והצדדים ממשיכים לטעון טענות שונות תוך בעיות אמון. בנסיבות החלטנו לקיים דיון נוסף, שביעי במספר. בדיון (ביום 1.3.11) הביעו הצדדים את נכונותם למינוי שופט בדימוס כמגשר, ובהחלטה שניתנה באותו יום קבענו:
"הוסכם כי הצדדים יעשו מאמץ בימים הקרובים להגיע להסכמה לגבי זהותו של המגשר... המדינה תישא בשכרו של המגשר, היה והמגשר יסבור כי עליו להסתייע באיש מקצוע, למשל שמאי, יוכל הוא לבחור באיש המקצוע. המדינה תישא אף בשכרו של איש המקצוע".
כ"ב.נוכח אי בהירות לגבי סמכות המגשר, ובשאלה אם במקרה של אי-הסכמה ישמש שופט בדימוס אחר כמכריע, החלטנו לקיים באופן מיידי דיון נוסף (שמיני במספר) בנוכחות באי כוח הצדדים בלבד. במהלך הדיון התגלו קשיים בכל הנוגע לגיבוש מנגנון הגישור, והדיון הופסק על מנת לאפשר למנכ"ל משרד ראש הממשלה להתייצב באופן אישי כדי להיות שותף בגיבושו. ביום 14.3.11 הגישה המדינה הודעה מעדכנת, בה פורט המנגנון לו מסכימה המדינה:
א.ימונה מגשר בהסכמה בין הצדדים אליו יוכלו לפנות בעלי קרקעות המעוניינים בהליך גישור.
ב.במועד בו ימונה המגשר, ימונה גם שופט מכריע אשר זהותו תקבע בהסכמה בין הצדדים.
ג.בעל קרקע אשר על פי החלטות הממשלה בנושא 'חיבור מפרץ חיפה לתשתיות הגז הטבעי' זכאי לפיצוי בקרקע ואשר הביע את רצונו להצטרף למתווה הפיצוי הייחודי במועדים בהם נקבה הממשלה, אשר חש כי מיצה את אפשרויות המשא ומתן מול המדינה יוכל לבחור בין פניה להליך גישור לבין דילוג על שלב זה ופניה ישירה לשופט המכריע.
ד.בעל קרקע אשר פנה להליך הגישור, יוקצו למגשר 90 יום בניסיון להגיע להסכמה בינו לבין המדינה. לא הגיעו הצדדים להסכמה במהלך 90 יום, יועבר הטיפול בתיק לשופט המכריע, להכרעתו. יובהר, כי זכות הסירוב להצעת המגשר שמורה לשני צידי המשא ומתן (לבעל הקרקע ולמדינה).
ה.היה והמגשר הגיע למסקנה כי הליך הגישור לא יצלח בטרם הסתיימו 90 ימים, יוכל המגשר להעביר את המחלוקת להכרעתו של השופט לאחר פרק זמן קצר יותר, בהתאם לנסיבות ועל פי שיקול דעתו.
ו.היה ובעל הקרקע הגיע למסקנה כי הליך הגישור לא יצלח בטרם הסתיימו 90 ימים, רשאי בעל הקרקע לדרוש את העברת הטיפול בעניינו להכרעתו של השופט לאחר פרק זמן קצר יותר, בהתאם לנסיבות ועל פי שיקול דעתו.
ז.בכל מקרה, פרטי הליכי הגישור כמו גם הצעת המגשר שהונחה בפני הצדדים לא יובאו בפני השופט המכריע ואף ייאסר על הצדדים להביא בפני השופט המכריע את פרטי הצעת הגישור. השופט המכריע יידרש ללמוד את פרטיו של כל תיק שיגיע בפניו ללא ידע מוקדם ולהכריע על סמך שיקול דעתו.
ח.למען הסר ספק מבקשת המדינה לשוב ולהבהיר, כפי שעשתה בהודעתה המעדכנת הקודמת וכפי שהבהיר מנכ"ל משרד ראש הממשלה בפני בית המשפט הנכבד, כי גבולות הגזרה לפעילותם של המגשר והשופט המכריע, ניתנת אך ורק לגבי המחלוקות הפרטניות בהם ניתנה לשופט המוסכם הסמכות להכריע בהתאם להחלטות הממשלה, כלומר מחלוקות הנוגעות לבסיס שומת הקרקעות המוחלפות או לגבי האפשרות לעיבוד יתרת חלקת הקרקע ותו לא, כאשר הדיונים ייערכו בין עמדות בעל הקרקע הפרטני, בכל מקרה ומקרה לחוד, לבין המשיבים.
ט.כחלק בלתי נפרד מהמתוה תידחה העתירה... .
כ"ג.דיון תשיעי בעתירה התקיים ביום 15.3.11, ובמסגרתו ביקשנו את תשובת העותרים למתוה שהציעה המדינה, שראינו בו התקדמות רבה ותשתית חיובית לסיום הטיפול בעתירה. בא כוח העותרים ציין, כי מבחינת העותרים מדובר "בהחלטה גורלית" וביקש שהות נוספת להתייעץ עם שולחיו. ביום 8.4.11 הודיעו העותרים כי הם דוחים את המתוה שהציעה המדינה, בשל התנגדותם למינוי שופט מכריע (אם כי נאמר כבר כאן, כי מנגנון זה נקבע כבר בהחלטת הממשלה מיום 21.3.10). בהודעה מפורטת הוצגו הנימוקים לעמדה זו, ונסקרו שוב הטענות כלפי התנהלות המדינה במגעיה עם העותרים לאורך השנים.
כ"ד.ביום 10.4.11 החלטנו כי "נוכח האמור בהודעת העותרים, סבורים אנו כי מוצו האפשרויות להשגתו של הסדר. אי לכך יינתן פסק דין על יסוד הכתובים והדיונים הרבים שנערכו". ממועד מתן החלטה זו ועד היום הוגשו מספר הודעות ובקשות נוספות מטעם הצדדים, ניתנו גם החלטות נוספות. לא נידרש לעניינים אלה, שכן די בחומר שנסקר מעלה לצורך הכרעה.
דיון והכרעה
כ"ה.כפי שניתן לראות מהיקף העיסוק בתיק, שהוא חריג בהחלט, השתדלנו בכל מאודנו להגיע לפתרון שיניח את דעתם של העותרים. הברית שכרתה העדה הדרוזית עם מדינת ישראל מראשיתה (ראו, לדוגמה, סקירתו של י' גלבר, "ראשיתה של הברית היהודית-הדרוזית (1948-1930)", קתדרה 60 (תשנ"א) 141), ועיסוקם של רבים מתוכה בחקלאות מזה דורות (ראו א' סופר, הדרוזים בישראל - היבטים גיאוגרפיים" בתוך נ' דנה, הדרוזים (תשנ"ח) 202-187), ההשתתפות בחובות האזרח כגון שירות בצה"ל - מבלי לפגוע בחובות המדינה כלפי כלל בני המיעוטים, והעובדה שאדמות אלה ממוקמות באזור אשר חייב ניצול לצרכי ציבור (אסטרטגיים ובעלי חשיבות עליונה ככל שיהיו), הצדיק גישה פתוחה וליברלית - בגדרי הדין והאפשר - מצד המדינה ורשויותיה.
כ"ו.לא נכחד, קיימים פערים, בתחומים שונים, בין חלקי החברה הישראלית; ואולם הרשויות השונות עושות, וחובה עליהן להמשיך לעשות, כדי לצמצמם (ראו לדוגמה החלטה מספר 2861 של הממשלה הנוכחית (מיום 13.2.11) שכותרתה "תכנית רב שנתית לפיתוח והעצמה ביישובים הדרוזיים והצ'רקסים לשנת 2014-2011"; או, לדוגמה החלטת הממשלה מיום 15.8.06 שעניינה "תכנית רב שנתית (לשנים 2009-2006) לפיתוח ישובי המגזר הדרוזי והצ'רקסי"; ראו גם חוק המרכז למורשת הדרוזים בישראל, תשס"ז - 2007; וזאת מעבר להחלטות רבות העוסקות במגזרים הערבי והדרוזי יחדיו, במסגרת מאמץ לשויון כלפי כלל המיעוטים). גם בית משפט זה הכיר, בגדרי דיון בעקרון השויון, בלגיטימיות של העדפה מתקנת שמטרתה "לפצות את העדה הדרוזית על תמיכה מעטה בעבר ולקדם את השויון" (בג"ץ 1113/99 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד נד(2) 164, 183). כל עוד סברנו שהותרת העתירה תלויה ועומדת מסייעת להגשמת שאיפה זו, ולהבטחת קיומה של הידברות רציפה ויעילה, לא נעתרנו לבקשת המדינה לדחותה.
כ"ז.הסקירה המפורטת שהובאה מעלה מלמדת לא רק על הגישה שאנו סבורים שהעדה הדרוזית ראויה לה בנסיבות מצד המדינה ומוסדותיה, אלא גם על התפתחות בגישת המדינה ובנכונותה ללכת לקראת העותרים, שמצאה ביטויה בנושאים שסקרנו מעלה. אם כי יש להדגיש, כי כבר מתחילת הדרך היתה עמדת המדינה ראויה. בשלב הנוכחי סברנו איפוא, כי התועלת שניתן להפיק ממעורבות בית משפט זה מוצתה, וכי המתוה שהוצג מעלה מצביע על מנגנון אחר, מתאים יותר בשלב זה, להמשך בירור המחלוקות הפרטניות.
כ"ח.כאמור, הסדרי הפיצוי שהציעה הממשלה לעותרים הם ראויים. כבר בדיון הראשון נשאלו באי כוח העותרים, אם הם יכולים להצביע על מקרה "דומה שבו ניתנו לבעלי הקרקע זכויות יותר טובות" (עמוד 6 לפרוטוקול), ולא בכדי לא היתה תשובתם בחיוב. עצם הנכונות למתוה פיצוי של "קרקע תמורת קרקע" שעה שמדובר היה באותה העת רק על הנחת צינור גז תת-קרקעי שאינו מחייב את הפקעת הקרקע, ואינו מונע ככלל את השימוש הרגיל בה (בהקשר זה השוו גם בג"צ 4638/07 חברת אלאקסא אלמובארק בע"מ נ' חברת חשמל לישראל (לא פורסם)), משקפת הליכה של כברת דרך ארוכה לקראת העותרים. בשפתו של המשפט המינהלי, לא ניתן לומר איפוא כי מדובר באקט שלטוני שאינו סביר.
כ"ט.יש לזכור, כי חוק משק הגז - אשר כיון שבשנת 2008 תוואי כביש חוצה ישראל טרם נקבע ואושר, הוא החל בענייננו לפי שורת הדין - אינו קובע פיצוי בעבור הנחת צינור תת-קרקעי במקרקעין פרטיים, אלא רק פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו. על פניו, לפי שורת הדין, יכולה היתה המדינה לומר (בשנת 2008) כי שאלת הפיצוי בגין מקרקעין שיופקעו בעתיד תידון בבוא יומה, ולהסתפק בפיצוי לפי חוק משק הגז. גם בהמשך, במקרה של הפקעת מקרקעין "הכלל הוא כי תשלום הפיצויים בגין הפקעה נעשה בכסף" (ע"א 396/98 מדינת ישראל נ' פז - חברת נפט בע"מ, פ"ד נח(3) 145, 157 - השופטת, כתארה אז, ביניש); ואף הפיצוי בסעיף 8 לחוק כביש ארצי איננו, באופן אוטומטי, דווקא בדמות קרקע חלופית: "הועדה תהיה רשאית, בהסכמת רשות מקרקעי ישראל ובהסכמת הזכאי לפיצויים, להמיר את סכומי הפיצויים, כולם או חלקם, בקרקע חליפית" (ראו גם ת"א (מחוזי נצרת) 34-10 מוחמד נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם) פסקה 22). אין חולק, כי בנסיבות מתוה הפיצוי שנקבע מיטיב עם העותרים מעבר לשורת הדין, ובכל מקרה, הוא חל אך על בעלי המקרקעין שבחרו בו - וקשה להלום טענה, כי הוא פוגע בזכויותיהם באופן המצדיק התערבות שיפוטית. עם זאת סבורים אנו, כי ראוי היה ללכת בדרך בה הלכה הממשלה, שכן במישור הציבורי - שבהתנהגותו של שלטון יש לו רלבנטיות, בחינת פשיטא - הרקע הספציפי בו עסקינן הצדיק הגמשה וליברליות.
ל.לאמור יש להוסיף, כי מתוה הפיצוי שעוגן בהחלטת הממשלה 1308 נקבע בהידברות ובתיאום עם העותרים ויתר הגורמים הרלבנטיים (ואולי לא למותר לציין, כי גם לגבי תוואי הצינור עצמו התקיימה הידברות שהביאה לשינויים בתמ"א 37/ב העוסקת בתוואי). חשוב מכך, לאחר קבלת החלטת הממשלה ביקשה עותרת 76 להכניס בה מספר תיקונים מיטיבים ומבהירים (ראו נספח מש/5 לתגובת המדינה מיום 24.6.10). בחתימת הבקשה נאמר כך:
"המנהיגות הרוחנית של העדה הדרוזית, הנהגת הישוב הדרוזי בדליה ועוספיא, העמותה המשותפת ובעלי קרקעות במפער הקישון מצהירים על כך כי תמו הדיונים בנושא ומוצו כל טיעוניהם ודרישותיהם באשר לסלילת התשתיות במפער הקישון".
ביום 17.3.10 אף נשלח למנכ"ל משרד ראש הממשלה מכתב בחתימת השיח' מוופק טריף - המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית שגם דיבר בפנינו באולם בית המשפט (עותר 73), ראש מועצת דלית-אל-כרמל, וראש מועצת עספיא (עותרים 75-74), ובא כוח עותרת 76, ובו רשימת התיקונים שהתבקשו בהחלטת הממשלה 1308 (נספח מש/6). תיקונים אלה התקבלו כלשונם (ביום 21.3.10) במסגרת החלטת ממשלה 1537, כנזכר.
ל"א.קשה איפוא להלום כיום טענה לפיה מתוי הפיצוי אינם סבירים; יתר על כן, הם גם מוסכמים. בנסיבות אלה, אף אם היה ממש בטענת העותרים לגבי הבטחות שלטוניות נדיבות יותר שניתנו להם בשנים 2010-2008 (ומסופקני אם ניתן לזהות בחומר שהונח בפנינו התחייבויות קונקרטיות, משפטיות ומפורטות לגבי הסדרי פיצוי נקודתיים; ראו בג"צ 580/83 אטלנטיק חברה לדייג וספנות נ' שר התעשייה, פ"ד לט(1) 29, 36; בג"צ 4225/91 גודוביץ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מה(5) 781, 786); הנה הסדרי הפיצוי עליהם החליטה הממשלה נקבעו בהסכמה ובהידברות עם העותרים. אין חולק, כי גם הבטחה מינהלית ככל משפטה וחוקתה (אשר לפי הגדרה אינה מגובשת בחוזה פורמלי; ראו ג' שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (תש"ס) 119-118), אינה יכולה לגבור על הסכמות מפורשות מאוחרות יותר בין הרשות לנמעני ההבטחה הנטענת, הסכמות אשר בענייננו אומצו כלשונן בהחלטת ממשלה.
ל"ב.דומה איפוא, כי אין בגדרי המשפט המינהלי עילה להתערבותנו במתוי הפיצוי שנקבעו בהחלטות הממשלה, ובשלב זה גם לא באופן יישומם. אנו מזכירים למדינה את הצהרותיה בפנינו, אותן רשמנו לפנינו בהחלטות השונות שיש לראותן, ככל הנחוץ, כחלק מפסק דין זה, בין היתר לגבי השיקולים שיש להביאם בחשבון בקביעת יחסי ההמרה (דוגמת ריחוק המקרקעין ממקום מגורי העותרים), ולגבי הגישה הליברלית והמרחיבה שיש לנקוט "בכל הנוגע להערכת השווי וההכרעה בעניין יחס ההמרה" (כלשון ההחלטה מיום 22.7.10). בשאלות פרטניות, דוגמת דרכי גישה לחלקות, אפשרות ניצולן החקלאי, הביטוי השמאי שיש ליתן לפיצול חלקות וכדומה, יש להכריע לפי גישה ליברלית זו; ואולם בשלב זה מדובר בהכרעות פרטניות שיש לבררן במשא ומתן פרטני בין המדינה לבעל כל חלקה וחלקה.
ל"ג.לצורך הגעה להסדרים פרטניים בין המדינה לבעלי המקרקעין הצענו את מנגנון הגישור הנזכר. חזקה על השופט המגשר והשופט המכריע שימונו (כולם שופטים בדימוס) שינקטו בגישה זו, בגדרי מתוה הפיצוי שנקבע בהחלטת הממשלה. המוקד עובר איפוא למישור הפרטני, ומההודעות שמסרה המדינה (ראו לדוגמה סעיף 21 להודעה מיום 23.6.11) עולה, כי כבר נחתמו עשרות הסכמים עם בעלי מקרקעין, וכי מתקיים משא ומתן פרטני עם עשרות נוספים. לשיטת המדינה הפך הדיון בעתירה זו לאבן נגף בפני התקדמות החתירה להסדרים פרטניים, ואף לכך יש ליתן משקל מסוים. גם אם לעותרים דרישות לפיצוי רחב יותר (לדוגמה בכל הנוגע להפקעות קודמות), החלטות הממשלה (אשר כזכור התקבלו בהסכמה) הן אמת המידה המכרעת. במה שלפנינו דומה כי מיצתה העתירה את עצמה.
ל"ד.כזכור, העותרים דחו את המתוה שהציעה המדינה. ואולם, בנסיבות אנו סבורים כי טיפולנו בעתירה תם, ואנו מציעים לעותרים לשתף פעולה בהקמת מגנון הגישור וההכרעה. חזקה על המדינה שלא תחזור בה מהסכמתה להקמת מנגנון הגישור, שנרשמה בפנינו. מינוי השופט המגשר ייעשה בהתאם להוראות שנקבעו בפסקה 2 להחלטתנו מיום 1.3.11 (כך לבקשת המדינה בסעיף 7 להודעה מיום 14.3.11), ולעניין הוצאותיו יחול האמור בפסקה 3 לאותה החלטה. משיוקם מנגנון זה, בעת ובעונה אחת עם מינויו של השופט המכריע שנקבע בהחלטת הממשלה מיום 21.3.10, ואנו תקוה כי הדבר אכן ייעשה, ובמהרה - יואץ קצב יישומם של הסדרי הפיצוי.
סוף דבר
ל"ה.ראשיתה של הפרשה שאנו מקוים שתבוא עתה אל סופה הטוב, בכוונת המדינה להניח צינור גז טבעי תת-קרקעי; "עניין שיש לו יתרונות כלכליים, סביבתיים ואחרים" (השוו בג"צ 5547/07 Noble Energy Mediterranenean ltd נ' ממשלת ישראל (לא פורסם) פסקה 1; עניין חברת אלאקסא, פסקה 1; בג"ץ 5812/00 MEDITERRANEAN SEA נ' הממונה על ענייני הנפט, פ"ד נה(4) 312; תמונת ראי לעתירה דנא מצויה בבג"צ 72/10 בתי זיקוק לנפט נ' ממשלת ישראל, שעניינה מדוע אין מיושמת החלטת הממשלה בדבר הולכת הגז-הטבעי). מתוך מאות רבות של קילומטרים של צינור, 6.7 קילומטרים (בלבד) עוברים במקרקעי העותרים. המדינה הציעה לבעלי מקרקעין אלה פיצוי ליברלי ומרחיק לכת בעבור הנזקים וההגבלות הנובעים מהנחת הצינור (כאמור 60,000 ₪ לדונם). בכל הנוגע למקרקעין אשר בעתיד אמורים (או עשויים) לשמש גם לצורך כביש חוצה ישראל (ותשתיות נלוות), הוצע אף פיצוי בדמות קרקע חלופית. חלופה זו נועדה להיטיב עם העותרים, והיא נקבעה בתיאום ובהסכמה עמם. ברם, דווקא מנגנון זה - שנועד להיטיב, והוא אכן מיטיב - "סיבך" את הענקת הפיצוי; שכן, בניגוד להנחת צינור מתחת לפני הקרקע, ככל שהמדובר בכביש חוצה ישראל מדובר בקשר רגשי שבין אדם לאדמתו, גם אם בתמורה לקרקע חלופית במקום אחר.
ל"ו. יש לשער, כי אלה מבין בעלי המקרקעין שבחרו בערוץ הפיצוי הקרקעי עשו זאת במבט צופה פני הפקעה עתידית לצורך כביש חוצה ישראל והתשתיות הנלוות; ולפיכך, גם אם מדובר במנגנון מיטיב, יש בו לפחות 'טעם של הפקעה' אליה "מתלווה גם פגיעה בחירות בשל אלמנט הכפייה... ופגיעה ברגשות עקב הרגש הסנטימנטאלי המתפתח פעמים רבות כלפי הקניין" (בג"ץ 3421/05 מח'ול נ' שר האוצר (לא פורסם) פסקה 15 - השופטת ארבל; בג"ץ 3100/05 שטוקלמן נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם) פסקה 23). אכן, כל הפקעה היא בבחינת "רע הכרחי" (עע"מ 9316/05 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הרצליה נ' בכור (לא פורסם) פסקה 13 - השופט (כתארו אז) ד' חשין), אך יש לזכור כי היא נעשית לרווחת הציבור כולו, ובכללו העותרים - ולא חלילה כדי להתעמר בהם, ועל כן ראוי היה לנהוג באורך רוח ובמאמץ למיצוי המשא ומתן.
ל"ז. דומה, כי קיימת אצל העותרים תחושה של "רגע דרמטי" (אחד מבאי כוח העותרים השתמש בדיון במונח "החלטה גורלית"), במובן של ניתוק מאדמות אשר הוחזקו בידיהם שנים רבות, וקבלת אדמות חדשות שעל טיבן הם נאבקים במסגרת עתירה זו. זאת מתוך ידיעה, כי מה שלא יושג כעת לא יהא ככל הנראה בר-שינוי בעתיד. דברים אלה, על רקע התרכזות בני העדה באזורים ספציפיים (ראו גם ס' פלאח, "לתולדות ההתיישבות הדרוזית בארץ ישראל" בתוך נ' דנה, הדרוזים (תשנ"ח) 185-171) המגבילים את היקף המקרקעין הרלבנטיים למאגר הפיצוי, מחדדים את הצורך ברגישות בכל השדרה השלטונית המטפלת בנושא. אבל יזכרו גם העותרים, כי זה טיבו של "מצב הפקעתי" בכל אתר.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום, כ"ד באב תשע"א (24.8.11).
