תגובת אחמד נעאמנה לסרט "השובה מדמשק"

תגובת אחמד נעאמנה: "צופים יקרים שלום, הייתי מעדיף שתגובתי תהיה בערבית, משום שקל יותר לאדם להביע את דעתו בלשון האם שלו. אבל מאחר ואני פונה בעיקר לציבור היהודי, החלטתי לפנות אליו בעברית.
 
ברצוני, תחילה, להבהיר לכם מדוע הסכמתי למפגש עם האנשים הנכבדים שנפלו בזמנו בשבי הסורי, כי שאלה זו עלתה, בוודאי, בדעתם של אחדים מהם וגם מכם.
 
יוזם המפגש, כידוע לכם, היה האיש הטוב חיים נתיב. כאשר העלה את הרעיון לראשונה בפני היססתי ולא קיבלתיו מיד. אבל שיניתי את דעתי כאשר פירט את נימוקיו שאפשר לסכם אותם בשני נימוקים: הראשון, הומאני ומתבטא בכך שעל אף העובדה שעברו כבר כארבעים שנה על החוויה הקשה שהייתה להם בתקופת השבי, יש לאנשים הנכבדים האלה עדיין רצון חזק לברר כמה עניינים, וסקרנות לשמוע ממי שנכח בחלק הקשה מתקופה זו, מעין סגירת מעגל לגביהם.
 
הנימוק השני מתבטא ברצון לתרום אפילו תרומה קטנה, אך מעניינת, לתהליך השלום התקוע ושכולנו מתפללים כי יגיע לסופו המיוחל, מפגש בין אנשים שהיו בזמנו בשני צדדי המתרס, דבר המהווה סמל של שלום, של סולחה בין הצדדים היריבים.
 
אבל כאשר צפיתי בסרט נדהמתי מהנימה הדומיננטית בכל פרקיו, והנשמעת כמעט בכל תגובותיהם של המעורבים בסרט על האירוע, נימה של הסתה נגדי, כאילו הייתי האחראי על כל הייסורים והסבל שעברו על השבויים, או כאילו הייתי הגורם הראשי לפרוץ המלחמות, הסתה שהגיעה לשיאה בדברי האיש שציפיתי כי תגובתו תהיה מאוזנת וחיובית, זאת בתוקף מעמדו הבכיר בממשל הישראלי.
 
אך לצערי תגובתו הייתה מוזרה ומאכזבת דבר שבא לידי ביטוי באומרו כי ידי היו יותר מאשר מגואלות בדם, ואינני מבין על איזה יסוד בנה את פסיקתו זו, למרות שהוא יודע, יותר מכל אדם אחר, כי הגרסה שכמעט כל השבויים מסרו על התייחסותי אליהם מתקופת החקירות אינה כלל מעידה על כך, כי אם להפך.
 
ואם נביט לעניין מזווית מסוימת נמצא כי האיש הנכבד הזה ועמיתיו המתווים את מדיניותה של ישראל, נושאים, בצורה זו או אחרת, בחלק הארי מהאחריות על כל האסונות והייסורים שנגרמו לעם ישראל, לעם פלסטין, ולעמי ערב מאז מלחמת 1967 ועד היום הזה.
 
וזאת מסיבה פשוטה וידועה לכל והיא: מאז אותה מלחמה היה המון של הזדמנויות פז ליישוב הבעיה הפלסטינית והסכסוך הערבי-ישראלי. אבל תמיד זה היה הצד הישראלי הוא המסכל את המאמצים האמיתיים והצודקים ליישוב המשבר, אפילו לאחר שאש"ף הכיר בישראל בגבולות 91 שהם מהווים 17% משטח פלסטין ההיסטורית, למרות שהחלטת החלוקה של האו"ם, שעל יסודה הוקמה מדינת ישראל,הקצתה למדינה היהודית 45 אחוזים משטח זה.
 
על כל פנים, אי אפשר למצות את העניין הזה בפרק זמן כה קצר, לכן בואו נעבור לנקודה אחרת. אחד האנשים הנכבדים שלקחו חלק במפגש אמר במרירות: יצאנו מזה נכים, נכים נפשית וגופנית.
 
בוודאי אני מבין הבנה מלאה וחש באהדה עמוקה כלפי כל האנשים שסבלו, וכלפי אלה שהם עדיין סובלים מהמשך הסכסוך והאלימות בשני הצדדים. כי גם בצד האחר היו הרבה אנשים שיצאו מזה מוכים ונכים נפשית וגופנית וזה הוא המס שהכול משלמים במלחמות. אבל עד מתי נוסיף לבכות על החלב השפוך!! בואו נשליך את העבר, על כל אסונותיו ותלאותיו, מאחורי גבינו, נסתכל בעיניים אופטימיות לעתיד, ונפעל ביחד לשינוי המציאות הקיימת למען שבנינו ונכדינו יחיו בשלום, בשלווה ובביטחון ודבר זה אינו בלתי אפשרי, אדרבה, הוא כל כך פשוט ומציאותי, רק
שישראל תשלים עם העובדה שאי אפשר לזכות גם באדמה וגם בשלום בעת ובעונה אחת.
 
בזמנו אמר הנשיא המצרי המנוח אנואר סאדאת כי 66% מקלפי הפתרון נמצאים בידי ארה"ב, אבל לדעתי הצנועה, ה- 66% האלה הם בידי ישראל ואם חושבת ישראל כי היא יכולה להשיג פתרון שאינו צודק ואינו מבטיח את זכויותיהם הלגיטימית של הפלסטינים והערבים, בתוקף מאזן הכוחות הנוטה בינתיים לטובתה, הרי היא טועה טעות גדולה, כי כל פתרון שיש בו עושק לאחד הצדדים, בכל משבר שהוא, נושא בחובו זרעי סכסוך חדש שיפרוץ במוקדם או במאוחר.
 
נותרה הערה קצרה לגבי הצילום שנעשה לי בבית החולים, עליו אמרה העורכת כאילו זה היה מצבי בסוף המפגש. ברצוני להבהיר, רק למען האמת, כי הייתי חולה בשפעת חדה כמה ימים לפני זה, והייתי סובל משיעול ומקוצר נשימה, ומארגני המפגש ועורכי הסרט יודעים זאת היטב. בשל כך הייתי כל-כך עייף במפגש שלא יצא כפי שהייתי מקווה, ואילו ביקשו את דעתי לא הייתי מסכים לשידורו".
.