בנק ישראל חושף אפליה בתקצוב בתי ספר ערבים

קטע מתוך סקירת ההתפתחויות הכלכליות בחודשים האחרונים שתופיע בקרוב: מימון הוראה בחינוך היסודי על ידי הרשויות המקומיות והשפעתו על ההעדפה המתקנת.

בשנים 2001–2009 מימנו הרשויות המקומיות ממוצע של 1.5 שעות הוראה שבועיות לכיתה בחינוך היסודי הרשמי הרגיל. מספר זה משקף כ-2.5 אחוזים בלבד מסך השעות וכ-25 אחוזים מהשעות שמקורן אינו במשרד החינוך.

רשויות מאשכולות חברתיים-כלכליים גבוהים בחינוך העברי תרמו למימון השעות הרבה יותר מרשויות בחינוך הערבי ומרשויות באשכולות נמוכים, שרבות מהן ערביות.

אם מתמקדים בשעות שמשרד החינוך מממן, אזי היקף ההעדפה המתקנת בחינוך היסודי הממלכתי-עברי, לטובת תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש לעומת חזק, עומד על כ-32 אחוזים. שיעור זה פוחת לכ-27 אחוזים כאשר מביאים בחשבון שעות במימון הרשויות המקומיות. זאת משום שרשויות מבוססות הקצו לבתי הספר היסודיים הרבה יותר משאבים מרשויות פחות מבוססות; ועל אף העובדה שרשויות מבוססות הנהיגו בתחומיהן מדיניות משמעותית של העדפה מתקנת לטובת בתי ספר שתלמידיהם באים מרקע חברתי-כלכלי חלש לעומת חזק – תוספת של 3-2 שעות שבועיות לכיתה.

השלטון המרכזי מעוניין לצמצם פערים בין אוכלוסיות ואזורים גיאוגרפיים, ועל כן הוא מנהיג לרוב מדיניות של העדפה מתקנת (כלומר מדיניות פרוגרסיבית) בתקצוב החינוך, לטובת תלמידים מרקע חברתי-כלכלי חלש ומהפריפריה. לעומת זאת, השלטון המקומי מרחיב את הפערים בחינוך (כלומר נוקט מדיניות רגרסיבית), כיוון שרשויות חזקות מבחינה פיסקלית מקצות למערכת החינוך בתחומיהן הרבה יותר משאבים מהרשויות החלשות, וממשאבים אלה נהנים תושבי אותן רשויות, המתאפיינים ברובם ברקע חברתי-כלכלי חזק.

תופעה זו הינה חלק מהתגברות מעורבותם של גופים לא-ממשלתיים במימון ובאספקת שירותים, בכללם שירותי חינוך. בפרט, תהליכים כלכליים-חברתיים-פוליטיים הובילו להתגברות התחרות בין הרשויות המקומיות על סל השירותים לתושב, בעיקר על מנת למשוך לתחומיהן אוכלוסיות חזקות, המצטיינות בנכונות וביכולת לממן שירותים איכותיים באמצעות תשלומי ארנונה גבוהים יחסית.

מפרסומים קודמים התקבל הרושם, שקנה לו אחיזה בדעת הקהל, שהיקף המשאבים שהרשויות המקומיות החזקות הקצו למערכת החינוך הפך על פניו את מדיניות ההעדפה המתקנת של משרד החינוך, למרות שכפי שיוצג בהמשך לא כך הם פני הדברים, לפחות ביחס לשעות עבודת כוחות ההוראה בחינוך היסודי.

להלן תיאור של היקף המקורות העצמאיים שהרשויות המקומיות מקצות לשעות עבודה של כוחות ההוראה . התיאור מתמקד בבתי ספר יסודיים רשמיים (כלומר ללא חרדים) רגילים (כלומר ללא חינוך מיוחד), בעיקר בחינוך הממלכתי העברי, בשנות הלימודים 2000/2001 (תשס"א) עד 2008/2009 (תשס"ט). הוא מסתמך על "בקרת התקן", הכוללת מדגם של כחמישית מבתי הספר ונערכת עבור משרד החינוך.

בשנים 2001–2009 מימנו הרשויות המקומיות ממוצע של 1.5 שעות עבודה שבועיות לכיתה בכלל החינוך היסודי הרשמי (כלומר ללא חרדים) הרגיל (כלומר ללא חינוך מיוחד). מספר זה משקף כ-2.5 אחוזים בלבד מסך השעות וכ-25 אחוזים מהשעות שמקורן אינו במשרד החינוך.
רשויות מקומיות באשכולות חברתיים-כלכליים גבוהים יחסית – שם מצויים בעיקר בתי ספר שתלמידיהם באים מרקע חזק – השתתפו במימון שעות העבודה יותר מרשויות באשכולות נמוכים. הרשויות הערביות, שרבות מהן עניות, כמעט לא השתתפו במימון השעות .

אם אפוא מתמקדים בשעות שמשרד החינוך מממן, היקף ההעדפה המתקנת, לטובת תלמידים מרקע חלש לעומת חזק, עומד על כ-32 אחוזים. היקף זה יורד לכ-27 אחוזים כאשר מביאים בחשבון גם את הקצאת השעות של הרשויות המקומיות. הרגרסיביות של הרשויות המקומיות במימון שעות עבודה של כוחות ההוראה היא תוצאה של המתאמים החיוביים בין חוסנה הכלכלי של הרשות, הרקע החברתי-כלכלי של התלמידים בתחומה והיקף המקורות שהיא מקצה לחינוך.

רגרסיביות זו מתקיימת אף על פי שרשויות מקומיות באשכולות גבוהים מקיימות בתחומיהן מדיניות העדפה מתקנת, לטובת בתי ספר בחינוך הממלכתי-עברי שתלמידיהם באים מרקע חברתי-כלכלי בינוני לעומת חזק (תרשים 2).

יצוין כי במהלך התקופה הנחקרת לא חלו שינויים של ממש בהיקף השעות שהרשויות המקומיות הקצו לבתי הספר הממלכתיים-עבריים, לפי הרקע החברתי-כלכלי של התלמידים ו/או הרשות המקומית.

בסיכום, הרשויות המקומיות צמצמו את היקף ההעדפה המתקנת בהקצאת המשאבים לחינוך משום שהרשויות המקומיות החזקות העמידו הרבה יותר משאבים לטובת בתי ספר יסודיים ממלכתיים עבריים בתחומן בהשוואה לרשויות מקומיות חלשות, בשעה שמדיניות ההעדפה המתקנת בתחומן מוגבלת. עם זאת, היקף המשאבים שהרשויות המקומיות החזקות הקצו לא היה גדול דיו כדי להפוך על פניה את מדיניות ההעדפה המתקנת של משרד החינוך.

מארגון יוזמות קרן אברהם, הפועל לשילוב ולשוויון בין יהודים לערבים בישראל, נמסר בתגובה כי "הפערים שנחשפו בדו"ח בנק ישראל מעידים כי התלמידים הערבים סובלים מאפליה כפולה: גם מצד משרד החינוך, שאינו מקפיד על תקצוב שוויוני של בתי ספר בהתאם למצב הכלכלי של הרשויות המקומיות, וגם מבחינת אי-היכולת של הרשויות הערביות לתקצב את בתי הספר הערבים כראוי. מערכת החינוך היא הגורם המשמעותי ביותר בהשתלבותם העתידית של אזרחי המחר בכלכלה ובחברה, ולכן זוהי אחריותו של משרד החינוך לסייע באופן שוויוני לבתי ספר ביישובים אשר במצב כלכלי קשה, יהודים וערבים כאחד".