יוצר סרטים

אני לא יכול לחיות בלי קולנוע!" רוב הוויכוחים שלי עם ההורים בגיל ההתבגרות לגבי הלימודים שלי בעתיד הסתיימו במשפט הזה וטריקת דלת. אז הייתי זורק להם קלישאות, "קולנוע זה כמו אוויר לנשימה בשבילי".

27.03.2014 מאת: אמיר אסעד
יוצר סרטים

"אני לא יכול לחיות בלי קולנוע!" רוב הוויכוחים שלי עם ההורים בגיל ההתבגרות לגבי הלימודים שלי בעתיד הסתיימו במשפט הזה וטריקת דלת. לא בדיוק מילה במילה, כי אני ידוע בתור בלבלן שכל מקצועי, אז הייתי זורק להם קלישאות, "קולנוע זה כמו אוויר לנשימה בשבילי". מצטט מפורסמים, "עדיף להישרף מאשר להתפוגג". לפעמים אפילו מתבל ברגשות דתיים וגאווה משפחתית, "הדרוזים בכלל, ומשפחת אסעד בפרט, לעולם לא יוותרו על החלום!".

 

 

אני נזכר בימים האלה עכשיו כשאני עומד בטיילת בניו יורק, מינוס 5 מעלות בחוץ, ומנסה לצלם סרטון לארגון צדקה. למרות הקור והרוח המקפיאה, אני נוטף זיעה, הווריד שלי במצח פועם בעצבים, כפות הידיים שלי יבשות ומתקלפות, ואני מקלל את המצלמה שלא עושה לי "וואיט באלאנס" כמו שצריך. אם היא הייתה שייכת לי הייתי במפגן תסכול אופייני, כפי שיעידו שלטי הפלייסטיישן הישנים שלי, מנפץ אותה על הרצפה ליד הקקי של הכלב שבטעות נשכבתי עליו כשניסיתי לצלם בזווית אומנותית. 

 

 

 לפני שטסתי לכאן, היינו אני וחבר יושבים בחורשה שצופה על נמל חיפה מלמעלה, ומדברים על החלומות שלנו ועל השאיפות. איך אני אביא את ניסיון החיים שלי, את זווית הראייה של המיעוט הדרוזי אל הקולנוע. איך אנחנו הולכים לשנות את העולם, וכל מה שאנחנו צריכים זה הזדמנות קטנה לצאת מהכפר והדרך פתוחה בפנינו. הכתם שיש לי על המכנס הוא דימוי נפלא לדרך שאני הולך בה כרגע.

 

אמיר

 

בכל שיחה עם הבית מזכירים לי שוב ושוב איזה חיים קלים היו לי מקודם. לא הייתי צריך לדאוג לשלם חשבונות, לפנות זמן להכין אוכל, לכווץ חולצות בכביסה, לנקות את המקלחת. חיים בלי דאגות, כל מה שהייתי צריך לעשות זה רק ללמוד ולעבוד. הייתי יכול לבחור איזה מקצוע משעמם שבחיים לא התעניינתי בו, כמו הנהלת חשבונות או עריכת דין, משהו שיכול היה להכניס לי משכורת קבועה כל חודש, בלי סיכונים, בלי להפעיל את המוח יותר מדי, בלי התרגשות. חיים קלים.

 

 

יומיים אחרי הצילומים אני יושב מול מסך המחשב עם דמעות תסכול בעיניים. יום צילומים שלם הלך לזבל בגלל הגדרה אחת קטנה במצלמה. בא לי לדפוק את הראש בקיר וללכת להתכרבל במיטה שלי בתנוחת עובר. צריך להגיש את הסרט בעוד שבועיים ואני צריך עכשיו לדחוף עוד יום צילומים ויום עריכה אחד ללו"ז העמוס ממילא שלי, אז אני בטח אוותר על שני לילות שינה שאוכל לכתוב בהם עבודות ולקרוא קצת. 

 

 

במהלך כל השבוע הבא ארוחות הבוקר שלי מורכבות משלוש כוסות קפה ועוגייה קטנה, ארוחת הצהריים מכל מה שאפשר להכניס לפה וללעוס, וארוחת ערב מעוד 3 כוסות קפה כדי לא להירדם. אין יותר על האש, אין עוף בתנור או עלי גפן ממולאים. אין זמן לכתוב. אין שינה. חיים קשים. עד סוף השבוע אני מצליח לערוך דקה וחצי מהסרט שלי. אני צופה בקטע הקצר 7 פעמים ומתמלא תחושת סיפוק וגאווה. לא וויתרתי. אולי אחרי הכל הנער המתבגר שצעק קלישאות על ההורים שלו קצת צדק? החיים קשים, אבל אני מאושר.

תגובות

מומלצים