"מה קורה בתמונה הזאת?"

"התרבות היא מה שנשאר אחרי ששכחנו הכול", אמרה לי שוב ושוב סבתי בילדותי - אישה מבריקה שידעה לפתור בעיות מורכבות במתמטיקה אבל שתמיד התביישה בכך שהיא שוכחת עובדות ותאריכים בהיסטוריה או בספרות. מה שהיא לא ידעה היה שאם ישאלו את רובנו כמה פרטים אנחנו זוכרים ממבחנים שעברנו בבית הספר ובאוניברסיטה, או אפילו כמה אנחנו זוכרים ממשהו שדי התלהבנו לעשות, כמו לקרוא ספר או לראות סרט, מה שנזכור יהיה מועט מאוד.

רובנו מתרצים את השכחה שלנו במשפטים כמו: "זה היה מזמן", "יש לי זיכרון גרוע" או "אני לא מרוכז כרגע אבל אחר כך אזכר". חלקנו מנסים שיטות שונות שעוזרות לנו לזכור דברים באמצעות טריקים שונים, אבל מעטים מאיתנו חושבים על כך שהשכחה, לא רק קשורה באופן שבו אנחנו מחזיקים במידע ברגע שהגיע אלינו אלא גם לדרך שבה רכשנו אותו מלכתחילה.

אותם תירוצים לא הספיקו לפיליפ ינאוויין, לשעבר מנהל מחלקת החינוך של מוזיאון ה"מומה" בניו יורק, כאשר בשנת 1988 חבר התורמים של המוזיאון שאל אותו כמה אפקטיביות התוכניות החינוכיות שהוא מפעיל במוזיאון, עליהן שילמו, והאם המבקרים למדו מהן משהו. אף על פי שלינאוויין היה ניסיון מקצועי עשיר בעבודות קודמות במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ובמוזיאון לאמנות עכשווית בשיקאגו, הוא החליט לפנות לדוקטורנטית צעירה לאסתטיקה באוניברסיטת הרווארד, אביגיל הוסן, שתחקור את התוכניות שהמוזיאון הציע.

האכזבה בליבו של ינאוויין הייתה מרה כשגילה שמה שלימד את הקבוצות שהגיעו למוזיאון לא דבק באנשים שהשתתפו בהדרכות, ולא השפיע על דברים שעשו בהמשך. אותה אכזבה הייתה נקודת מפנה והתחלה חדשה עבור ינאוויין שחבר להוסן במטרה למצוא שיטה שתעזור לאנשים לשמור על הידע שראו ושמעו במוזיאון.

לימים התברר כי שיטת ה-VTS

(Visual Thinking Strategies) שהם פיתחו הפכה ליעילה מאוד ואף התרחבה גם מעבר לגבולותיו של המוזיאון, לתחומים כמו רפואה, ניהול, חינוך בבתי ספר ועוד.

רואים דברים נסתרים מהעין "מה קורה בתמונה הזאת?" שאל המנחה את הקהל, במסגרת מפגש התנסות עם שיטת ה-VTS שנערך לפני כשנה וחצי במוזיאון תל אביב לאמנות. האנשים בחדר אמרו את דעתם, כאשר בסופה של כל תשובה חזר המנחה על הדברים שהם תיארו במילותיו שלו והצביע על החלקים בציור אליהם הם התייחסו. אלו שלא הסתפקו בתיאור הדברים שראו והחלו לתת לתמונה משמעות מסוימת, זכו מהמנחה לשאלה נוספת: "מה בציור גורם לך להגיד את זה?" תוך כדי המפגש, המנחה חזר אל חלק מהאפשרויות שהוצגו והשווה אותן אל האחרות.

ההתבוננות בציור נמשכה כחצי שעה ובמהלכה המנחה לא נתן בכלל פרטים על הצייר, הציור, השנה, התרבות לה הוא משתייך וכו'. הוא נתן לקהל לדבר ולא זאת בלבד, הוא גם חיזק את דעות המשתתפים בחיוב ובהקשבה רבה, לא משנה כמה הן היו שונות אחת מהשנייה.

ישבתי בקהל וחשתי שמשהו מדהים קורה בחדר. כשהציור הוקרן על המקרן הייתה לי דיעה לגבי הדברים שמתוארים בציור ומשמעותם. אך עם הזמן, ככל שהאנשים דיברו הרגשתי שאני נפתחת לאפשרויות שונות של פרשנויות והמחשבה שלי השתנתה והתפתחה. בו בזמן, נעניתי לאתגר לנסות למצוא משהו חדש להגיד, שמישהו אולי פספס ולתרום לדיון.

"במהלך המחקר שעשיתי עם אביגיל הוסן, בחיפוש אחר דרך להעביר מידע אל אנשים, הבנתי שני דברים", אומר ינאוויין בראיון למגזין אפוק טיימס. "הראשון היה שאנשים לא הצליחו לראות את מה שרצינו שהם יראו בציורים שבמוזיאון; השני היה שאף על פי שלאנשים יש יכולת להתבונן בדברים, הם לא יודעים להשתמש ביכולת הזו במכוון".

ינאווין מסביר שבתרבות העכשווית שלנו אנחנו לרוב מחשיבים טקסטים הרבה יותר מאשר תמונות. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לקרוא מילים ומספרים ולהבין אותם, להיות מסוגלים לחשב, וכמעט לא מבקשים מהם למצוא מורכבות בתמונות. אפילו מוזיאונים נותנים יותר דגש על פרטים, ומחשיבים אותם לידע האמיתי. מי שלא יודע מי האמן שצייר יצירה מסוימת, או עם איזה חומר הוא עבד, חושב שהידע שלו אינו מספיק, ומרגיש כאילו אין לו מקום להתחיל.

הוסן וינאוויין חילקו את היכולת להתבונן בתמונות לכמה רמות שונות, כשהחשובה ביניהן היא רמת ה"מתבוננים המתחילים" שמאפיינת את רוב האוכלוסיה. "המתבוננים המתחילים" מאופיינים בכך שהם מבחינים בפרטים בציורים אך הם לא מבחינים בהרבה פרטים ההתבוננות שלהם מלווה בהבחנות מהירות ומקריות שאין בהן סדר. מאפיין נוסף הוא שמה שהם מזהים בתמונה נוגע לחייהם האישיים ולא מגיע מידע קודם על אמנות - לעתים קרובות הם רואים משהו שהאמן בכלל לא התכוון אליו.

"במקום שהמדריך במוזיאון יבקש מהאנשים לראות בציור דברים מסוימים, הוא עוזר לאנשים להשתמש ביכולות הטבעיות שלהם כ'מתבוננים מתחילים' כדי למצוא דברים מסוימים בציור", מסביר ינאווין. "זה מושג באמצעות כמה תהליכים: התהליך הראשון הוא הגברת זמן ההתבוננות; השני הוא לבקש מהם לזהות דברים שקל להם לזהות, כמו אנשים, סיטואציה, מזג אוויר, מישהו מחייך, אם וילד וכו', במקום לבקש מהם לחפש דברים שלא טבעיים להם, כמו קומפוזיציה או מסר מסוים בתמונה; אחר כך אנחנו אומרים להם, 'מה שאתם רואים זה טוב, אבל מה במה שראיתם גרם לכם לחשוב כך?' וכך הם חושבים בעצמם על מה שראו ולמה".

ידע או סקרנות?

מאפיין בולט נוסף של "מתבונן מתחיל" הוא שמכל הבחנה שהוא עושה הוא נוטה לפתח סיפור קטן. אם לדוגמה מישהו אומר שהאישה הולכת בציור, אז הוא כבר המציא את הסיפור הנרטיבי שמאחורי הציור. "זאת גם אחת הסיבות שאנחנו מתחילים עם השאלה: 'מה קורה בתמונה הזאת?'", מסביר ינאוויין לאפוק טיימס. "אם אתה שואל 'מה אתה רואה?' האדם יתנהג באופן הכי בסיסי שהוא יכול ורק ימנה את הדברים.

כשאתה שואל 'מה קורה', אתה מבקש ממנו לא רק להבחין בדברים אלא גם להשלים אותם במחשבה באמצעות סיפור. בגלל זה אנחנו מתחילים עם יצירות אמנות שהן נרטיביות יותר".

אז איך בסופו של דבר "מתבונן מתחיל" יכול לגלות את המורכבות והסודות שביצירות אמנות?

"זה חייב להיות תהליך. בגלל המספר העצום של הדימויים שיש היום בכל מקום בחברה, קשה יותר ל'מתבונן המתחיל' למצוא משמעות עמוקה יותר ביצירת אמנות. כדי שהוא יהיה מסוגל לחשוף את סודותיה של יצירת אמנות ולחוות חוויה אסתטית שמשנה אותו ומובילה אותו לאמיתות גדולות, הוא צריך מיומנות וביטחון וזה לא קורה בבת אחת. זה בדיוק מה שמצאנו, שלאנשים קשה לחדור מבעד לרמה השטחית של הדברים. זה קצת דומה לכך שאתה צריך ללמוד איך לקרוא לפני שאתה יכול להבין ספרות. זה מה שאנחנו מנסים לעשות עם השיטה. לרוב האנשים קשה לחדור מבעד לרמה השטחית ולפעמים לוקח לאדם זמן רב להגיע לזה".

"התהליך", מסביר ינאוויין, "מושג יחסית מהר כאשר עושים אותו בקבוצה. כשאנשים מתאחדים סביב האמנות, שיש בה דרגות של משמעויות ונושאים שחשובים להיותנו בני אדם, הם רוצים לשמוע מה יש לאחר להגיד. כל אחד מגיב על תמונה מנקודת מבט שונה, מתוך התרבות שלו והידע שלו וניסיון החיים שלו ואז ההקשבה הופכת לפרודוקטיבית מאוד ופתוחה לפרשנויות שונות".

שיטת ה-VTS נמצאת כעת בארץ בפיילוט בשני בתי ספר בתל אביב בשיתוף עם מוזיאון תל אביב לאמנות. הילדים באים למוזיאון ועורכים VTS בכיתות. "במסגרת זו מדריכים של המוזיאון נמצאים בתהליך הכשרה להדרכה בהתאם לעקרונות ה-VTS ובנוסף התחלנו פיילוט ליישום תכנית לימודים במספר בתי ספר", מסבירה עדי כץ שפירא, מנהלת החינוך במוזיאון תל אביב לאמנות. "השיטה תואמת את פילוסופיית החינוך שלנו ומכאן החיבור".

אני שואלת את כץ שפירא אם ה-VTS יכול להתאים בביקור בודד מודרך במוזיאון ולא כחלק מסדרה של מפגשים והיא עונה: "חשוב להדגיש כי VTS לא נועד להקנות ידע, אלא מהווה שיטה המשמשת כלי להתבוננות ולפיתוח מיומנויות חשיבה ביקורתית ויצירתית וכן מיומנויות תקשורת. בביקור בודד אני רואה בזה חשיפה לכלי התבוננות".

נאוויין מסביר שה-VTS עובד במספר מוזיאונים כאופציה לסיור והתנסות קצרה חד פעמית. בניסוי שעשו במוזיאון ה-National Gallery בניו-יורק הזמינו מבוגרים לסיור של התבוננות בשיטת VTS ביצירות האמנות החשובות ביותר באוסף המוזיאון. שישה חודשים לאחר מכן הם הזמינו את אותם אנשים שוב, והבחינו בכך שהם מבינים טוב יותר את היצירות בהשוואה להבנה שהייתה להם לאחר סיור מסורתי יותר.

בדרך כלל אנשים מגיעים למוזיאון כדי לקבל ידע שמגיע מהמדריך ולא מצפים שהם יהיו אלו שיספקו את התשובות, לא?

"מה שגילינו ב'מומה' הוא שכשאנשים חושקים בידע, הוא בדרך כלל לא נשאר אצלם בזיכרון. למידה היא תהליך שקורה לאט לאט בכל פעם בכמה מפגשים. ולכן חכם יותר להתמקד במה שיכול לקרות בזמן מסוים".

למה לא לשלב בין העברה של ידע קונקרטי על ידי המדריך, לבין שימוש ב-VTS?

"אם את רוצה שאנשים ילמדו במוזיאון על ההיסטוריה האמריקנית, ואת אומרת להם שזה הדיוקן של הנשיא הראשון, הם יהיו אדישים לכך. למדי אותם להתבונן קודם במה שהם רואים ולהבין למה זה קשור אליהם. אחרת הם לא ידעו מה לעשות עם האינפורמציה הזאת".

המדריך שמעביר את האינפורמציה לא חייב לסתור את מה שהם אומרים, אלא יכול פשוט לצאת מהדברים שהם אומרים "אם אני נותן לילדים תרגיל ב-VTS שלאחריו אני פתאום אומר להם: 'הנה הסיפור האמיתי', אז זה כאילו שיניתי את הכללים. אני חושב שזאת אסטרטגיה לא הוגנת בהוראה. היא מאוד נפוצה, דרך אגב, ואני לא יודע מה הם לומדים מזה. אני לא חושב שהם לומדים לבטוח בעיניים שלהם, אני לא חושב שהם לומדים מזה היסטוריה.

"אני רוצה ללמד אנשים איך להשתמש בעיניים ובמוחות שלהם כדי לפתח ביטחון עצמי. כך שכאשר הם יראו תמונות הם יוכלו להבין אותן. עם הזמן המתבונן מבין שהוא יכול להבין דברים נוספים, כמו כוונת האמן או העולם בו אנחנו חיים. אני רוצה לתת לאנשים אפשרות לעשות את זה לבדם כדי שזה יסתכם בלמידה ממשית. מוזיאונים היום הם כמו בתי ספר שמלמדים המון אבל לא נעשית שם באמת למידה".

גם מחוץ למוזיאון

בעקבות העבודה הצמודה מול בתי הספר, שיטת ה-VTS החלה להתפשט מחוץ לגבולות האמנות. בשיעורים כמו היסטוריה או ספרות בהם ישנה עבודה עם טקסטים המורים משתמשים בשיטה כדי לגרום לתלמידים לחשוב על הטקסט הכתוב. כמו מול ציור גם כאן הם מבקשים מהם להגיד מה קורה בטקסט וכשהתלמידים מצביעים על משהו, הם שואלים אותם מאיזה חלק בטקסט הם הבינו את זה.

בשיעורים פחות צפויים כמו חשבון או מדע המורים דואגים להשתמש יותר באמצעים ויזואליים כמו גרפים או טבלאות שיעזרו לתלמידים להבין בעיה מילולית מסובכת.

בשנים האחרונות שיטת ה-VTS פופולארית בבתי ספר לרפואה בארה"ב. הרופאים לעתיד לומדים בקבוצות לתת דיאגנוזות מדויקות יותר, הקשובות יותר לחולה. ארגון ה-VTS מעביר גם סדנאות לסטודנטים למנהל עסקים שמטרתן לפתח את יכולות המנהיגות שלהם וליצור דיונים שמציגים דעות שונות.

"התחלתי עם ה-VTS כי חשבתי שאמנות חשובה לחייהם של האנשים כדי שיחיו אותם במלואם", מסכם בהתלהבות ינאוויין, "אבל פתאום התברר שהיו לזה גם שימושים אחרים בחיים, שעוזרים לאנשים לעבוד טוב יותר ביחד, באמפתיה ובשיתוף פעולה ולהיות פרודוקטיביים יותר".