הדברים שפוגעים בילדיכם

זה הרס לי את החיים

המאמר לקוח מתוך כתב העת  'בטחון פנים' של המשרד לביטחון הפנים, גיליון מס' 6  מאי 2014

מחברי המאמר: ד"ר נאוה כהן-אביגדור, אגף מצילה ; הדי וגשל, ראש יחידת מידע וידע, המשרד לביטחון הפנים.

ילדים, שהיו קורבן לאלימות זו, הם בסיכון גבוה לביצוע ניסיונות אובדניים על נידוי וחרמות באמצעי התקשורת החדשים

הם מעידים, שזה הרס להם את החיים. לדבריהם, מי שמוטלת עליו סטיגמה של "מלשן", לא יכול להשתחרר ממנה. הם קמים בבוקר לגיהינום ולסיוט, הנמשכים כל היום, ובמקרים הקשים ביותר הם מאמינים, שרק המוות יציל אותם מהסבל, מהבדידות ומהחרדה. חלקם ילדים צעירים, בני שמונה עד שתים-עשרה, שחוו נידוי וחרמות ברשתות החברתיות, ואשר המצוקה והייאוש הובילו אותם למחשבות אובדניות.

השימוש ההולך וגובר באמצעי התקשורת החדשים, מאפשר פעילויות פליליות קלאסיות מגוונות ביניהן סחיטה, הונאה, גניבה, איום, הטרדה, השפלה, נידוי וחרם, הפצת שמועות, התחזות, סחר בסמים ובאלכוהול, הפצת תמונות פורנוגרפיות, סחר בלתי חוקי, זנות מקומית, תקיפה ואפילו רצח. האינטרנט, הרשתות החברתיות והטלפונים הניידים החכמים מהווים כר פורה לביצוע עבירות חדשות כגרימת נזקים לחומרה, הרס מערכות, חדירה למאגרי מידע ופגיעה בקבצי מידע, באמצעות החדרת וירוסים

בהיקף בינלאומי. אומדן הנזקים מגיע למיליארדי דולרים בשנה. אופיה הבינלאומי של הפשיעה, היעדר גבולות גיאוגרפיים והאפיון הטרנס-לאומי של הגולשים, מקשים על החקירה ועל התביעה, הן כאשר העבריינים אנונימיים והן כאשר הם ידועים ומזוהים.

זאת, לצד היעדר מקורות מידע מהימנים בכל הקשור למאבק בפשיעה ברשת ולמניעתה, וקשייה של מערכת אכיפת החוק למנוע את התופעות באמצעות חקיקה, תביעה והענשה. בעידן אמצעי התקשורת החדשים, הפרסומים והפעילות הם וירטואליים, והפצתם למשתמשים נעשית באמצעי טלקומוניקציה. מקור הפצת הפרסום הוא קובץ המחשב, וההתקשרות לצורך הצפיה היא וירטואלית מתחילתה ועד סופה.

בריונות רשת

תופעת ההצקות ברשת היא תופעה חדשה, יחסית, הכוללת פגיעה מכוונת, לעתים חוזרת ונשנית, במרחב הווירטואלי, על-ידי שימוש במחשבים ובטלפונים ניידים חכמים כדי להפחיד, להביך, לאיים או להטריד בן-אדם או קבוצת אנשים. כל זאת, באמצעות פרסום דברים פוגעניים באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות, משלוח תמונות או סרטונים מביכים בדואר האלקטרוני, ומשלוח מסרונים מטרידים לטלפונים הניידים. עידן אמצעי התקשורת החדשים מאפשר רצף של התנהגויות אלימות בעולם הפיזי ובעולם המקוון כאחד. ברחבי העולם מוכרים תחומי פשיעה, העוברים מהעולם הפיזי אל המרחב הווירטואלי, כאשר זמינותם של הצרכנים ושל המשתמשים, נגישותם והאנונימיות שלהם משרתות את המטרה.

קלות בלתי נסבלת

נידוי וחרמות באמצעי התקשורת החדשים הם תופעות חברתיות נפוצות, המקבילות לתופעת החרם המסורתי בעולם הפיזי בקרב ילדים ובני-נוער. מכיוון שילדים מעידים, כי הם רואים ברשת את המציאות, עלולות להיות לתופעות אלה השלכות קשות ביותר. הן עלולות לגרום לנפגעים מהן דכדוך, דיכאון וסיוט מתמשכים, ובמקרים קיצוניים הם אף עלולים להתאבד. חרמות, נידוי ובריונות באמצעי התקשורת החדשים נראים פשוטים יותר, קלים יותר ומהירים יותר.

הריחוק הווירטואלי מקל על הפוגע, ואילו הפגיעה המתמשכת במרחב זה מעצימה את הכאב, ומקשה עוד יותר על הנפגע. מכיוון שהדור הצעיר מנהל חיים אינטנסיביים ומהירים, קלות זו היא חלק מעולם המושגים שלו. הפוגע לא נדרש להתמודד באופן ישיר ומיידי עם הנפגע (עובדה המקלה על יכולתו לפגוע), ולא מאלצת אותו לחשוב לפני הפעולה, על-מנת לעצור את הדחף התוקפני.

החרם או הנידוי יכולים לבוא לידי ביטוי, בין היתר, בהוצאת הילד המנודה מקבוצת ה"ווטס-אפ", ובפתיחת קבוצה מיוחדת על שמו, תוך שימוש במילות גנאי. כאשר הריב מתקיים בעולם הפיזי, הריחוק בסוף היום מכהה את העימות ואת הרגשות הקשים הנלווים אליו. ההפוגה מאפשרת חשיבה חוזרת, רגשות חרטה ורצון לפיוס. ואולם, האינטנסיביות המאפיינת את החיים הווירטואליים באמצעי התקשורת החדשים רק מעצימה

את השבר, ממשיכה אותו ללא הפסקה, מצרפת אליו משתמשים נוספים, ולא מאפשרת לו לגווע. ובנוסף, החרם אינו מתקיים רק בעולם הווירטואלי. הוא ממשיך להתקיים גם בעולם הפיזי (בבית-הספר, בפעילויות בתנועת הנוער או במסגרות החינוך הלא פורמלי), ולמעשה, הוא מועצם, ועוטף את המוחרם במשך כל שעות היממה. הקלות הבלתי נסבלת של החרם או הנידוי, אינה מנת חלקם רק של ילדים, שלהם בעיות חברתיות או מראה יוצא-דופן. היא עלולה לפגוע בכל ילד, גם בשל ריב פעוט, חוסר הבנה או פליטת פה לא מכוונת. התופעה מתרחשת גם בקרב ילדים "מקובלים" ומובילים חברתית.

הפלטפורמה של הטכנולוגיה

"ילדים צעירים, שעוד לא הגיעו לגיל ההתבגרות, חווים היום תופעות אלימות ברשת באופן חמור אף יותר מאשר בני- נוער המבוגרים מהם", אומרת ד"ר ג'וי בנטוב, פסיכולוגית קלינית באוניברסיטת בר-אילן. "העולם הווירטואלי מסייע לשמר את התוקפנות, המתבטאת בשימוש של הקהל במדיה. אם מבחינה מגדרית ידוע, שבנים אלימים יותר בעולם הפיזי, הרי שבעולם הווירטואלי מתגלה תוקפנות שונה של בנים ושל בנות, תוקפנות המשתייכת לרמה המילולית. ההשפלה מתבצעת מול קהל גדול, ומעצימה את הפגיעה. מאפייני המדיה משמרים את מעשי הפגיעה, ואלה נשארים גלויים, ללא הגבלת זמן או מקום". לדבריה, ילדים צעירים נמצאים בשלב התפתחותי, שעדיין אינו מפותח דיו, ולכן הפלטפורמה של הטכנולוגיה החדשה משפיעה עליהם באופן שונה.

"הכלים לוויסות רגשות בקרב ילדים בני שמונה עד שתים-עשרה מפותחים פחות מאשר אצל ילדים בני ארבע-עשרה ומעלה", מדגישה ד"ר ג'וי בנטוב, "וכאשר הם כועסים, תגובותיהם עוצמתיות מאוד.מכיוון שגם עכבות תרבותיות וערכים מפותחים אצלם פחות, הרי שהדבר מוביל לפגיעה קשה יותר. ילדים מעל גיל ארבע-עשרה מצליחים להתמודד טוב יותר עם אלימות ברשת, מכיוון שהחשיבה שלהם אגוצנטרית פחות, והם מצליחים לחשוב גם על הצד השני.

תפקידם של ההורים

להורים יש תפקיד חשוב ביותר בכל הקשור למעורבותם בחיי הילד, למודעותם לתופעה ולהתמודדות עמה. "הורים מתעניינים האם הילדים הכינו את שיעורי הבית, אבל מתעניינים פחות בהתנהלות הילדים ברשתות החברתיות", מציינת ד"ר ג'וי בנטוב

"התחום החדש לא מוכר לחלקם, ועליהם ללמוד אותו ולהפנים, שהזירה הווירטואלית מסוכנת לא פחות, ולעתים אף יותר, מהעולם הפיזי, וכי היא מהווה עולם ממשי ומוחשי ביותר עבור ילדיהם. גם האינטנסיביות של הפעילות ברשתות החברתיות מקשה על ההורים, שכן הם לא תמיד יודעים כיצד להשתלט על כמויות המידע ועל הפעילות ברשת, וכיצד לפקח. ילד בן שלוש-עשרה שולח, בממוצע, כארבע-מאות ושלושים הודעות ווטס-אפ ביום".

להביע התעניינות

כאשר שואלים ילדים, באופן כללי, האם הם נפגעו ברשת, לרוב תשובתם שלילית. "יש לשאול אותם שאלות ספציפיות", מחדדת ד"ר בנטוב, "למשל, האם קיללו אותך? האם השפילו אותך? מחקרים מוכיחים, ששאלות ספציפיות מובילות את הילדים לשתף ולהיפתח. ההתעניינות של ההורים באופן קבוע מסמנת לילדים, שהנושא חשוב. פתיחת ערוץ שיחה שוטף עם הילדים בנושאים אלו, לפני שקרה דבר מה, היא פעולה קלאסית של מניעה". לפי ד"ר ג'וי בנטוב, אם הילד מספר על אלימות ברשת, שהופנתה כלפי ילד אחר, זו הזדמנות מצוינת עבור ההורים לדבר על התופעה, ולפתח בקרב הילד כלים מעשיים וחינוכיים. כיום, המחקר מתייחס גם לאוכלוסייה, שעומדת מהצד, אינה מגיבה או אינה מונעת פעולות אלימות, המתרחשות לנגד עיניה או בידיעתה.

אוכלוסייה זו שותפה לפעולה האלימה, גם אם לא נקטה אלימות באופן ממשי. "זו הזדמנות ללמד את הילדים, שכך אסור להתנהג ושלא נכון להתבונן מהצד, ולא לנסות למנוע את הפעולה האלימה", מדגישה ד"ר בנטוב, ומוסיפה, שבשיחות עם הילדים אפשר לבקש מהם להציע דרכים לסייע לילד שנפגע. "מובן, שפעילות חברתית בכיתות, בשיתוף המורים והצוות החינוכי, חשובה במיוחד. אם יודעים על חרם כלפי חבר, חשוב לדווח על כך לצוות החינוכי. המחנכים והיועצים מכירים את התלמידים, ובידיהם כלים להתמודד עם הבעיה. הילדים ממעטים לשתף את הוריהם, כאשר הם נפגעים ברשת, כי הם חשים בושה והשפלה, ומרגישים, שאשמת הפגיעה היא בהם. הם גם חוששים, שההורים יענישו אותם וייקחו מהם את הטלפון הנייד. על ההורים לדעת, שהתופעה שכיחה, ואם הילד נפל קורבן לאלימות ברשת, לא צריך להעניש אותו פעמיים, ולקחת ממנו את המכשיר. מכיוון שהחיים החברתיים של הילדים הם חלק אינטגראלי מהעולם הווירטואלי, לא מומלץ להחרים להם את הטלפון או את המחשב. זו לא
הדרך וזה לא הפתרון".

להוריד פרופיל ולהיעלם

לפי ד"ר ג'וי בנטוב, בני-הנוער מדברים על העובדה, שכמעט כל אחד חווה מידה של אלימות או תוקפנות ברשת. הבעיה חמורה במיוחד בקרב ילדים, שפוגעים בהם שוב ושוב. "ילדים, שהצליחו לצאת ממעגל האלימות, מספרים, כי הורידו פרופיל ו'נעלמו' מהרשת לתקופה", היא אומרת. "הילדים מתארים, כי תגובה עוצמתית לפגיעה רק מעצימה את תהליך הפגיעה והאלימות. דווקא התרחקות והימנעות מתגובה מסייעות, לעתים, להשכיח את הבריונות. ואולם, חשוב להדגיש, כי אם התופעה לא שוכחת, יש לערב גורמים מוסמכים. חשוב שהילדים יבטאו את המצוקה שלהם גם בפני חבריהם הקרובים, אבל בה במידה עליהם להביא בחשבון, שלעתים, דווקא הקבוצה הקרובה, שבה הם היו חברים, כבר לא בטוחה, ורצוי להתרחק קמעה".

מניעה כדרך חיים

במשרד לביטחון הפנים ובגופי המניעה - אגף מצילה, עיר ללא אלימות והרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, רואים חשיבות רבה בחיזוק תחום המניעה באינטרנט וברשתות החברתיות. לאור התפיסה, כי המניעה היא דרך חיים, מיושמות באגף מצילה תורות וגישות מניעתיות, שמסייעות לצמצום היפגעותם של גולשים, הן בחשיפתם לאיומים הקיימים ולדרכי ההתמודדות עם פשיעה ברשת, והן בהקניית אמצעים לגלישה בטוחה ולהתנהלות נכונה ברשת.

גלישה בטוחה

אגף מצילה וצוות האינטרנט במשרד לביטחון הפנים, בשיתוף המינהל למדע וטכנולוגיה במשרד החינוך, הפיצו אמנה לגלישה בטוחה ברשת (המתפרסמת גם בעמוד הפייסבוק של המשרד).

האמנה קוראת להורים ולילדים לאמץ את כללי ההתנהגות של גלישה בטוחה, ולחתום עליה יחדיו. "המסר העיקרי שהאמנה מעבירה הוא שותפותו של ההורה ואחריותו של הילד", אומר יעקב גואז (גז), ראש אגף מצילה. "חשיבותה של האמנה היא בחתימה עליה, הן של ההורה והן של הילד, מתוך התחייבות, שיש לשתף פעולה בתחום זה. אם ההורה והילד יקחו יחדיו, ומתוך מודעות, אחריות לגלישה בטוחה, ניתן יהיה להביא לשינוי הדרוש.