חג שמח ושנה טובה לעם היהודי

מאחלים לכם שנה טובה מלאה בתארים, בריאות, הצלחות, שגשוג והרבה אהבה.

ראש השנה הוא חג יהודי שחל בא' וב' בתשרי, הימים הראשונים בשנה העברית. ראש השנה נחשב במסורת היהודית ליום המלכת האלוהים על האנושות, וכן נחשב ליום הדין בו נידון האדם מה יארע לו בשנה הבאה. המצווה העיקרית של החג היא שמיעת תקיעה בשופר.

ראש השנה חל ביום הראשון והשני של תחילת השנה העברית - יום א' ויום ב' בתשרי שהוא גם  ראש חודש. בעבר הרחוק לפני השימוש בלוחות השנה הוכרז ראש חודש לאחר ששני עדים הכריזו כי ראו את מולד הירח. עם ההכרזה הועברה הבשורה  ע"י מדורות בראשי ההרים וכן יציאת  שליחים לכל רחבי הארץ.  מאחר וראש חודש תשרי הינו יום חג חששו כי השליחים לא יגיעו בזמן ויהיו ערים שלא יחגגו בזמן. לשם כך הוערך החג ביום נוסף (ב' בתשרי) כאשר שני  ימי החג שווים בקדושתם. בשל כך נקרא החג גם  "יומא אריכתא" (יום ארוך). גם בחוקי מדינת ישראל, המבוססים בנושאי דת על ההלכה האורתודוקסית, נקבע, בפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי שני ימי ראש השנה (יום אי ויום ב' בחודש תשרי) הם ימי מנוחה ליהודים.

מנהגי החג - תפקיד השופר בראש השנה: בשופר תוקעים בראש השנה מאה תקיעות, ובסיום תפילת נעילה ביום הכיפורים, תוקעים תקיעה אחת גדולה. לשופר במקרא היו שימושים רבים כגון, במלחמה שימש לכלי אזעקה לכנס את המגנים או לצאת להתקפה. ככלי נגינה , כפתיחה לדברי אלוהים במעמד הר סיני. השופר בא לעורר ולהזכיר, להעיר את האדם מתרדמתו, בזמן תקיעת השופר יבדוק האדם את מעשיו, יבדוק את חייו ויחשוב כיצד ישפר את מעשיו. תקיעת השופר נשמעת כאשר האדם נמצא בציבור גדול של אנשים אך ההתבוננות היא פנימה. "שופר - שפרו מעשיכם"   (ויקרא כט, ה)  מלשון שפר, כי השופר קשור לשיפור המעשים.   התוקע בשופר נקרא גם בעל תוקע או בעל תקיעה, ותוקעים בשובר כי כתוב בתורה - "יום תרועה יהיה לכם" ( במדבר כ"ט א).

תרועת השופר:  יש  להשמיע את קול השופר שלוש פעמים.  היו שתי מסורות כיצד יש לתקוע בשופר האחת: שלושה קולות קטועים ורצופים שנקראים היום שברים והשנייה אומרת שהכוונה היא לתשע יבבות קצרות ורצופות שנקראות תרועה. הוחלט לקבל את שתי  המסורות ולכן תוקעים לפי שתי המסורות. ישנם שלושה סוגים של תקיעות המסמלים את שלושת סוגי האנשים העומדים למשפט ביום הדין: צדיקים - תקיעה, בינוניים - שברים (תקיעה מקוטעת לקטעים ממושכים) ורשעים - תרועה המורכבת מתרועות קצרות.

עשרת ימי תשובה: ראש השנה הינו תחילת עשרת ימי התשובה בהם  מביעים חרטה ומבקשים סליחה  על מעשים רעים.  לפי האמונה, בראש השנה פותח ה' את ספר החיים  ודן את בני האדם מי יחיה ומי ימות. מי  יזכה לכפרה על מעשיו הרעים  ומי לא. ההחלטה עצמה נחתמת ביום הכיפורים. מאחר ובעברות שבין אדם לחברו לא מספיקה התשובה, יש להוסיף  עליה בקשת סליחה. מן התלמוד אנו למדים שגורל האדם בידו וישנה אמונה כי קיימים שלושה ספרים:  צדיקים, בינוניים רשעים. הצדיקים נדונים לחיים והרשעים למוות אך הבינוניים שהם הרוב ממתינים ליום כיפור שגורלם יחרץ. בזמן ההמתנה הם צריכים להטות את המאזניים לטובתם ושירשמו בספר החיים.

איחולים - ברכת חתימה טובה: נהוג לברך בשנה טובה ובחתימה טובה כלומר שתחתמו בספר החיים.  לעדות שונות יש נוסח שונה לברכה זו    הנוסח האשכנזי לברכה זו הוא: "לשנה טובה תכתבו ותחתמו" הנוסח בעדות הספרדיות הוא: "תיכתבו בספר חיים טובים" נוסח התימנים הוא: "ותיכתבו בספר החיים ובספר הזיכרון."   החל מסוף המאה ה-19 החל נוהג לשלוח איחולים אלה בכרטיסי ברכה שהוכנו עבור החג.

שבת שובה: השבת שחלה בעשרת ימי תשובה ( השבת שבין ראש השנה ליום כיפורים), ונקראה על 'שם ההפטרה שקוראים בה, והמתחילה כך: "שובה ישראל עד ה אלוהיך" (הושע יד, ב) פרק זה נבחר בהתאם לרוח הימים המיוחדים של חשבון הנפש.

סליחות: פיוטים ותפילות שתוכנן בקשת סליחה ורחמים על החטאים שחטאנו ונהוג לקום באשמורת הבוקר ולומר תפילות אלו בימים שבין ראש חודש אלול ויום הכיפורים, הלא הם ימי הסליחות.

קריאת התורה: ביום הראשון נקרא סיפורם של הגר וישמעאל, אשר מלאך אלוהים הצילם מגוויעה בצמא. ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק.

הדלקת נר של יום טוב:  עם הדלקת הנר בערב ראש השנה נוהגות הנשים לברך גם שהחיינו וללבוש בגד חדש או לשים על השולחן פרי חדש

ימים נוראים:  שני ימי ראש השנה ויום כיפור נקראים הימים הנוראים. יש המכנים הימים הנוראים גם את הימים שבין ראש השנה ליום כיפור. הימים נקראים נוראים בשל היותם ימי הדין .

תשליך: תפילה הנאמרת ביום א' של ראש השנה קודם שקיעת החמה, על שפת מקור מים המתפללים אומרים "ותשליך במצולות ים כל חטאינו"  ומנערים את שולי הבגד - סמל להיטהרות מן החטאים ולהתנערות מהעוונות . למעשה תפילת תשליך - היא בקשה להשלכת העבירות אל "מצולות ים". במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים נהגו לעלות למקום גבוה שממנו צופים עליהם.

התרת נדרים : על פי התורה יש חיוב על האדם לקיים את נדריו שנאמר: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ: כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ חֵטְא. וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר, לֹא יִהְיֶה בְךָ, חֵטְא. מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ: כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ." (דברים כ"ג כ"ב-כ"ד). 

לכן רק בערב ראש השנה, נהוג שמתירים את הנדרים שננדרו במהלך השנה האחרונה, לפני שלושה אנשים המהווים מעין בית דין. דרך נוספת להתרת הנדר  ו/או להימנע מקיום הנדר הינה התרת הנדר באמצעות חכם - המוצא פתח לאי תקפותו של הנדר, למשל באם האדם לא היה נודר את נדריו אם היה יודע דבר מסוים שלא היה ידוע לו בעת נדירת הנדר.

מניעה משינה: נהוג להימנע משינה ביומו של ראש השנה, על פי דברי התלמוד הירושלמי שהובאו אצל הפוסקים, שהישן בראש השנה ישן מזלו. אך יש שאינם מקפידים על כך אחרי חצות היום.

ערב ראש השנה, ארוחת החג וברכות המזון: ערב ראש השנה הוא היום האחרון של שהנה ולכן נוהגים להרבות בצדקה ,בסליחות ובתחנונים "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים "(דברים ד').  אדם שיש לו דין לובש שחורים ומגדל שערו ואינו נוטל ציפורניו, לפי שאינו יודע אך ייגמר דינו, אבל ישראל אינם כן, אלא לובשים בגדים לבנים ומגלחים שערם וחותכים ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים..." (ירושלמי ר"ה).

ארוחת החג היא הארוחה הראשונה הפותחת את השנה החדשה, ולכן נוהגים לאכול בה מאכלים רבים המסמלים תקוות ומשאלות לקראת השנה החדשה, בעיקר מאכלים מתוקים ואילו מאכלים אשר מסמלים חמיצות וקושי  אינם מוכנסים לארוחה.

סמלי חג ראש השנה במאכלים:

ראש דג או כבש - "שנהיה לראש ולא לזנב".

תפוח בדבש -  "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, מראש השנה ועד אחרית השנה" ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, בורא פרי העץ.

תמר  -  "יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שייתמו אויביך ושונאיך ועל מבקשי רעתנו, ייתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם".

רימון -   " יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שנהיה מלאים מצוות כרימון"

חלה מתוקה - " שהשנה החדשה תהיה נעימה ומתוקה".

סלק - יהי רצון שיסתלקו שונאינו.

דלעת - יהי רצון שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו.