בבית?

אמא מזילה דמעה, ואני מרגיש את הגוש בגרון חונק אותי בעוד אני דוחף אותו כלפי מטה ומשתדל להסתיר את ההתרגשות שלי. אני נותן לה חיבוק חזק ונשיקה על המצח, ופונה להיפרד משאר המשפחה לעוד שנה או שנתיים.

19.10.2014 מאת: אמיר אסעד
בבית?

עוד לא עזבתי, וכבר אני מהרהר איך הביקור הבא שלי ייראה, מה ישתנה בפעם הבאה כשאגיע. אנחנו נכנסים לרכב, ואני מעיף עוד מבט באבא הקשוח שלי, שפתאום לא נראה כל כך קשוח, ובאמא שלי ועיניה האדומות. את אחותי הקטנה, אני מקווה, אראה השנה כשהיא תבקר אותי בניו יורק.

הנסיעה ברכב לשדה התעופה מלווה בשיחה קולנית, כמו שהמשפחה שלנו יודעת, אבל משהו רוחש מתחת לפני השטח. זו תחושה מוזרה לא לראות את המשפחה שנה שלמה, ובכמה ימים להשלים את הפערים שנצטברו. אבל אחרי עשר הדקות הראשונות החשש שמדובר בשיחה מזויפת ושטחית מתפוגג, ואנחנו ממשיכים באותה נקודה שנעצרנו לפני שנה. שיחה על תוכניות העתיד, על העבר, מחשבות על החופשה הנוכחית.

הפרידה בשדה התעופה קשה גם כן, ופה אני כבר לא מצליח לעצור את הדמעות. לא, שבועיים בשנה זה לא מספיק לי. בכל פעם כשאני נשאר לבד בבידוק הבטחוני, עם הדרכון וכרטיס הטיסה ביד, אני מבין עד כמה אני מתגעגע למשפחה שלי במהלך הזמן שאני רחוק מהם.

המסע הארוך לניו יורק דרך מוסקווה נדמה כמו חלום בהקיץ. אני עייף מהרגע שעליתי על המטוס, נרדם ומתעורר לחלופין בגלל התנוחה הלא נוחה, המזגן שקר מדי, וחוסר הנכונות של הצוות הרוסי לדבר איתי באנגלית. הטיסה עוברת עליי בהבזקי מודעות. המראה, שינה, זלילת אוכל מטוסים לא מספק, שינה, בכי ילדים, דיילת שצועקת עליי ברוסית להרים את המושב שלי, שינה, המתנה של שעות בשדה תעופה שהבנייה בו לא נשלמה וחוזר חלילה. כשאני מתעורר שעתיים לפני הנחיתה בניו יורק אני יודע שכבר לא אוכל לחזור להירדם. ההתרגשות לחזור לניו יורק משתלטת עליי, ואני מסתכל מהחלון כמו ילד נלהב. עוד כמה דקות, עוד כמה שניות, נחיתה, עוד המתנה, כבר אגיע לדירתי האהובה, עוד מעט.

אמיר אסעד

כמו כל נחיתה בארץ, גם עכשיו אני מרגיש תחושה משונה. הכל נראה אותו דבר, אבל מרגיש שונה. אני מחכה זמן ארוך בתור לבדיקת הדרכונים, ועוד שעה כמעט לבידוק הבטחוני שהוא מנת חלקו של כל ערבי. כשאני אוסף את התיק ויוצא אל האוויר המהביל של ניו יורק אני עדיין לא מרגיש לגמרי בבית. איך אני ארגיש בבית, בלי אמא לידי, בלי שיחות בארבע עיניים עם אבא? בלי התבדחויות מוזרות שהומצאו לאורך השנים עם האחים?

כשאני יורד מהמונית והולך לכיוון הדירה, והמשקל של תיק הגב שלי מאיים לפרוק את כתפיי ממקומם, אני מסתכל סביבי ומהרהר על הבית. האם אני בבית? האם לעולם יהיה מקום שבו ארגיש בבית?

 

אמיר אסעד, בן 27 מעוספיא, מתגורר בניו יורק וסטודנט לתקשורת.

אמיר מרצה בארצות הברית על העדה הדרוזית, כותב למגירה 

ומוגדר כהמינגווי הדרוזי בעיקר על ידי עצמו. הכבשה השחורה והפחות נאה מבין 4 אחיו ואחיותיו.
לקריאה נוספת בקרו בדף הטור:

www.facebook.com/amirasaddruze

תגובות

3. נאיף לפני 9 שנים
כל הכבוד אמיר
2. עביר לפני 9 שנים
מרגש מאוד
1. ** לפני 9 שנים
לאמיר

מומלצים