נשירת שיער-סיבות ודרכי טיפול

בהיסטוריה מופיע השיער כסמל של כוח, גבריות, עוצמה, שפע ואף קדושה. בתנ"ך אנו פוגשים את דמותו של שמשון כמי שבמחלפותיו מצויים כוח ועוצמה. ביוון העתיקה לשיער היה חשיבות רבה כסמל סטטוס.

19.10.2014 מאת: פורטל הכרמל והצפון
נשירת שיער-סיבות ודרכי טיפול

העבדים היו מגולחים, העשירים טיפחו את השיער בשמן זית, בבשמים ובתסרוקות מיוחדות. גם ברומא היה נהוג לגלח את השיער של העבדים ושל האסירים כסמל להשפלה. נזירים בודהיסטים מגלחים את שיערם מטעמי צניעות, מאפיין הנהוג גם בצבאות שונים כסימן למשמעת ולצייתנות.

הפאה הנוכרית שחבש מלך צרפת, לואי ה-14, כדי לכסות את קרחתו, הפכה עם השנים לסמל סטטוס, לכוח ושפע כך שהיה מי שחבש פאה גם כאשר לא היה באמת זקוק לה. בשנות ה 60 של המאה הקודמת ניכרה מגמה הפוכה, כאשר ההיפים גידלו שיער כסמל למחאה ולחופש, מגמה שמאוחר יותר הפכה לאופנה. השיער מהווה גם סמל ליופי, קסם ולארוטיקה. לאור השפעתו הארוטית על גברים, נשים דתיות מכסות את שערן.

התופעה של איבוד השיער  הינה חוויה מתסכלת.
הסיבה הנפוצה ביותר לנשירת שיער בגברים ובנשים הינה נשירת על רקע תורשתי-הורמונלי. "התקרחות  גברית" מתייחסת למעשה לנשירה הקיימת אצל גברים אך גם אצל נשים - הסיבה זהה אך הביטוי שונה בין המינים. התקרחות גברית הינה תהליך של הצטמצמות כמות השיער וירידה בקוטר השערה. גם שלב גדילת השערה קטן והתוצאה היא הקרחה.

מאחר וטרם זוהו הסיבות הגורמות לשינויים בזקיקי השערה ההנחה היא כי כנראה מדובר בגנטיקה. אנדרוגנים, אנזימים, קולטנים, הפעלתם של גנים מסוימים וגיל - משחקים תפקידים משולבים בתהליך ההתקרחות. 
לאנדרוגנים תפקיד חשוב בתהליך הנשירה מהסוג התורשתי למרות שרמתם בדם אינה הגורם המרכזי בתהליך אלא התגובה להם באברי מטרה (זקיקים). בנשים התופעה פחותה בשל רמה נמוכה יותר של האנדרוגן העיקרי טסטוסטרון. ההשפעה של אנדרוגנים כגורמי נשירה מוגבלת רק לזקיקים המועדים גנטית לכך, בקדמת הקרקפת ובמרכזה.

התקרחות זכרית (אם כי היא, כאמור, עשויה להופיע גם בקרב נשים) מופיעה אצל 30% מהגברים בני גיל 30 ואצל 70% מהגברים בני גיל 50. בנוסף, בעלי עור בהיר מתקרחים בגיל צעיר פי 4 יותר מבעלי עור כהה. בנשים מופיעה התופעה אצל 50% מבנות 60.

תהליך נשירת השיער בגברים ובנשים עולה ככל שעולה הגיל. חלוקת הקרחת בנשים וגברים הינה שרירותית וקיימות צורות מקבילות בשני המינים למרות שקיימות גם צורות בלתי טיפוסיות. אצל נשים הנשירה מסוג זה מאופיינת כדיפוזית, בעיקר בגיל המעבר, כאשר הנשירה הבולטת ביותר היא באזור המפרצים. אצל גברים קיימות צורות רבות והסיווג מסובך.

קיימים גורמים נוספים מלבד הגנטיקה העלולים לגרום לנשירת שיער, אולם רובם זמנים וניתנים לטיפול.
ALOPECIA AREATA - סוג של אובדן שיער זמני ואזורי, המופיע באופן פתאומי כאשר המערכת החיסונית בגוף תוקפת בטעות את חלקם העמוק של זקיקי השערה. זהו הגורם השני הנפוץ ביותר לאיבוד השיער לאחר התקרחות גנטית. לרוב, אובדן השיער מתחיל בקטן (בגודל של מטבע) בקרקפת או בזקן. בדרך כלל, לאחר מספר חודשים השיער חוזר לצמוח.

ALOPECIA TOTALIS - קירחות כללית, על פני כל הקרקפת.
ALOPECIA UNIVERSALIS - מצב בו השיער נושר באופן מוחלט מכל הגוף.  במקרה זה וכן ב ALOPECIA TOTALIS למרות הטיפולים, השיער בדרך כלל לא חוזר לצמוח.

קיימות מחלות נדירות, בגינן עלול השיער לנשור או להאט את צמיחתו - פטרת הקרקפת או הזקן, זיהומים קשים, עגבת, זאבת (לופוס), ליכן פלנוס (ילפת שטוחה - דלקת כרונית של העור, הריריות השיער והציפורניים) -אשר גורמות לעיתים קרובות למצב צלקתי המונע צמיחה מחודשת של השערות.

ליקויי תזונה הם רק לעתים נדירות הסיבה הבלעדית לנשירת שיער. חוסר ברזל (אנמיה) הוא הבעיה הנפוצה ביותר. דיאטות חריפות והפרעות באכילה עלולות אף הן לגרום לאיבוד שיער. גם בקרב צמחונים ניכרת נטייה לאבד שיער בעקבות חסר בחלבונים מן החי. אחוז הנשים הסובלות מנשירת שיער מחסר אבץ הוא נמוך ביותר, אף שחוסר באבץ הוא אחד מגורמי הנשירה. גם חשיפה לחומרי הדברה כגון טליום (THALLIUM ) עלולה לגרום לנשירת שיער רצינית.
קיימת רשימת ארוכה של תרופות העלולות להשפיע על שלב הצמיחה ולגרום לנשירה.

הנפוצות הן - תרופות נוגדות קרישה (HEPARIN ASPIRIN WALFARIN ), תרופות לטיפול בהפרעות בבלוטת התריס (METHYLTHIOURACIL IODINE), תרופות פסיכיאטריות (LITHIUM VALPROATE CARBAMAZEPINE), תרופות נגד יתר לחץ דם (BETA-BLOCKERS ACE INHIBITORS), תרופות נגד כאבים ודלקת כגון IBUPROFEN –INDOMETHACIN ועוד.

לעיתים קרובות, מספר חודשים לאחר הפסקת נטילת גלולות למניעת הריון עלולה להתפתח נשירת שיער הנובעת מהפסקת  צריכת אסטרוגנים. בדומה לכך, ירידת רמת האסטרוגנים לאחר לידה אחראית לנשירת שיער.

גם טיפול כימותרפי משפיע על שלב צמיחת השיער. על פי רוב הוא מוביל להתקרחות מוחלטת אך בד"כ לאחר הפסקת הטיפול השיער שב לצמוח.

טיפול: במשך השנים פותחו תכשירים המסוגלים לעצור או להאט את קצב הנשירה. אפשרויות הטיפול מתחלקות לטיפול תרופתי או לטיפול כירורגי (השתלת שיער).

מינוקסידיל - במקור שימשה תרופה זו לצורך הפחתת לחץ דם אך נמצא כי אחת מתופעות הלוואי הינה שיעור יתר. בעקבות כך, פותחה תמיסה לטיפול מקומי שגורמת להצמחת שיער בקרקפת. עבודות מבוקרות הראו יעילות של התכשירים בשימוש יומיומי במשך חצי שנה לפחות. עם הפסקת הטיפול בד"כ מתחדשת הנשירה. הטיפול בתמיסת מינוקסידיל הוא בטוח ואינו גורם לשינוי בלחץ דם.

אנטיאנדרוגנים שונים ניתנו לגברים ולנשים לטיפול בנשירת שיער ביניהם - ציפרוטרון אצטט, ספירונולקטון, קטוקונזול ופנסטריד הנחשב היעיל ביותר לגברים. תרופה זו מעכבת את האנזים 5 אלפא-רדוקטאז TYPE II, מצב העוצר את מעברו של הטסטוסטרון לדיהידרו-טסטוסטרון וכתוצאה מכך יורדת רמתו בדם וגם בקרקפת.

הטיפול מביא לעצירה או לעיכוב נשירה במטופלים רבים ולצמיחה בחלק קטן. אצל נשים האנטיאנדרוגן הכי נפוץ בשימוש הינו הציפרוטרון אצטט או לחילופין ספירונולקטון. עם הפסקת הטיפול בד"כ מתחדשת הנשירה.

בנשים בגיל הפריון השימוש בתכשיר זה הוא אסור בשל חשש להשפעה על עוברים זכרים. תופעות הלוואי שתוארו הן בעיקר ירידה בליבידו. אצל נשים האנטיאנדרוגן הכי נפוץ בשימוש הינו הציפרוטרון אצטט או לחילופין ספירונולקטון.

כאמור, קיימות סיבות רבות ומגוונות לנשירת שיער. חשוב מאד לוודא מהי האבחנה המדויקת ורק לאחר מכן להתאים את הטיפול.

מוגש מטעם ד"ר פאולה שטרק, מומחית לרפואת עור, בני ציון.

תגובות

מומלצים