להשאיר את גדוד 299
החלטת הרמטכ”ל גדי אייזנקוט על פיזור גדוד חרב הינה סטירת לחי מצלצלת למי שהאמין בברית הדמים ומי שחשב שהשירות בצה"ל יהווה ביטוי אמיתי לברית החיים בין הדרוזים ליהודים.
פעילותו של הגדוד ותרומתו לצה"ל הינם תעודת כבוד המדברת בעד עצמה ולתפארת כל מי אשר הייתה לו נגיעה בגדוד. ההיסטוריה של 299 מלווה את צה"ל מהימים הראשונים של המדינה ובמהלך שנות קיומו זכה בעשרות עיטורים וצל"שים על פעילותו בקווים הקדמיים ובכל החזיתות ומלחמות ישראל, כולל במלחמת לבנון האחרונה בה היה הגדוד הראשון שנכנס למלחמה והאחרון שנסוג, לאחר הצלחות אדירות ועמידה בכל המטרות.
חיילים ומפקדים שירתו בכבוד ובגאווה בגדוד במסגרת של התנדבות וחובה וממנו צמחו מיטב הקצינים הדרוזים שהכיר צה"ל מדרגת אלוף ועד הקצונה הצעירה אשר ראו בשירות הצבאי והשמירה על המדינה זכות ושליחות ממדרגה ראשונה.
אך מעבר לתרומתו הצבאית המוכחת יש לגדוד ערך נוסף ומיוחד המבדיל אותו מכל יחידות צה"ל האחרות. הוא מסמל יותר מכל את ברית הדמים אשר נכרתה בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית ותרומתה הקולקטיבית המוצהרת של העדה כקבוצה דתית ותרבותית לביטחון המדינה במהלך כל השנים .
כשם שהגדוד מסמל את מחויבות העדה לישראל כך הוא מסמל את מחויבותה של המדינה וצה"ל לשמור על מדינת ישראל לא רק כמדינת היהודים אלא גם של המיעוטים הלא –יהודים הנאמנים לה ובראשם- העדה הדרוזית.
מאידך- מעמדו של הגדוד הלך והדרדר במרוצת השנים והמוטיבציה של הצעירים הדרוזים לשרת בו הלכה ודעכה וזאת על כי ברמה האינדיווידואלית של הפרט וברמת הציפיות האישיות של החייל והקצין כשל הגדוד בצורה נחרצת ואינו מספק מענה. על פניו נראה שהדרג הצבאי אשר מודע לקשר בין שירות צבאי כחלק אינטגרלי במסלול קידום עתידי, התעלם ממרכיב זה כשמדובר בחיילי וקציני גדוד חרב.
אותם הצעירים הדרוזים אשר בשנות החמישים והשישים עיקר שאיפתם ברמה האישית הייתה ללמוד עברית ולצאת מהכפר היום הם רוצים להשתחרר מהצבא עם תעודה אקדמית הפותחת להם דלתות באזרחות. אותם הצעירים הדרוזים שבשנות השישים בחרו במסלול הצבאי כדי שיוכלו למצוא פרנסה ולעבוד מחוץ לכפר, היום רוצים להשתלב בכל המקצועות שהשוק הישראלי החופשי מציע, ממש כמו כל צעיר ישראלי אחר. הצעירים הדרוזים שבשנות החמישים והשישים שאפו להיות מפקדי כיתה ביחידת המיעוטים היום שואפים להשתלב ולהתקדם במסלול הקצונה בכל התפקידים ובכל היחידות.
זו הייתה יכולה להיות ההזדמנות לדרג הצבאי והפוליטי להוכיח שגדוד חרב על חייליו וקציניו וכל מה שהוא מסמל יקר להם. הפתרון הנכון היה לא לשנות את מתכונתו ולבטל את משמעותו הקולקטיבית החשובה אלא להשקיע בו בתבונה תוך הבנת המציאות החדשה ומתן מענה לצרכים האינדיווידואליים של המשרתים בו.
זו יכולה להיות שעתו הגדולה של הרמטכ"ל גדי אייזנקוט אם ימהר ויודיע שהוא חוזר בו מהחלטתו ומסכם את הדיונים בנושא זה ברוח הבאה:
המטכ”ל רואה בגדוד חרב נכס לצה"ל ולביטחון מדינת ישראל , מעריך את תרומתו האדירה במהלך שנות קום המדינה ומרכין ראש לזכרם של חלליו.
הרמטכ"ל החליט להשקיע את כל המשאבים הדרושים בכדי להפוך את גדוד חרב לתפארתו של צה"ל לא רק ברמה הקולקטיבית והציבורית אלא גם ברמת הפרט ושאיפותיו. על כן חייל המשרת בגדוד יוכל להשלים לימודיו האקדמיים במהלך שירותו הצבאי ולצאת לקורסים מקצועיים אחרים במסגרת צה"ל ומחוץ לו. לקצין דרוזי שסיים את קורס בה"ד בהצלחה, תינתן האפשרות לבחור בכל יחידה קרבית שהוא רוצה, בכדי להשתלב בה ולהמשיך את מסלול הקצונה במסלולים השונים הפתוחים בפני כל קציני צה"ל האחרים.
זו ההזדמנות שהגדוד יכול לסמל לא רק את ברית הדמים אלא גם את ברית החיים; ואם לא בצה"ל, היכן?
זו ההזדמנות והדרך הנכונה לשלב חידוש ומסורת, לחזק את הברית ולאפשר לה ביטוי אמיתי ומתאים למציאות המשתנה; ואם לא עכשיו, אימתי?
אמיר חניפס: בן העדה הדרוזית ומנחה בחוג לפוליטיקה ויחסים בינלאומיים –אוניברסיטת לונדון.
