צעירי העדה הדרוזית שנוטשים את הכפר
העדות של בחורה וגבר דרוזים שעזבו את כפרם, כל אחד בדרכו עכשיו נפגשים למרות שלא מכירים, משתפים אותנו בחוויה קשה שלהם, שלא ברור מי אמור להוביל ולעצור את הסחף, שבחורות וגברים לא יעזבו את הכפרים שלהם.
אישה ואימא לשני ילדים מגיעה לפגישת תחקיר של פורטל הכרמל, על מצבם ואיך מסתדרים מחוץ לבית מאז שעברו, באותו זמן מגיע לפגישה שהתקיימה במקום בטוח, למען בטחונם האישי של השניים בצפון צעיר רק בן 27 שמזמן לא הגיע הביתה, נטש ואין לו כל כוונה לחיות בכפר.
שני מקרים מיוחדים אנו מביאים לכם, בעיות הצעירים בחברה הדרוזית מגיפה שכלל לא דנים בה, לא בשום גוף ציבורי או חברתי בעדה הדרוזית.
ההבדל בין האישה לגבר זה רק גנטי בלבד, לכל אחד מהצעירים האלה יש סיפור של אכזבה, בריחה והרבה פגיעה בהם, במשפחותיהם והחברה ממנה הגיעו.
האישה רק בת 28 ברחה לפני מספר שנים מהבית אחרי שהתגרשה מבעלה, נקלטה בחברה מלוכלכת שידעה לנצל אותה כדי לחיות ולשלם את הוצאות המחייה שלה, היא עסקה בכל מה שנתנו לה לעשות.
הגבר הצעיר והנאה שברח מהכפר מאז הצבא הוא לא חוזר הביתה עוד מצא לו את החיים שלו, עכשיו הוא בן 29 משלים לימודים, עובד וחי עם חברה בבית במרכז הארץ, אין לו כל כוונה אפילו לבקר בכפרו.
האישה משתפת אותנו ברגעים הראשונים שלה מחוץ לכפר:"בשלבי הגירושין גיליתי את פרצופו האמתי של בעלי שניסה בכל דרך להכפיש את שמי, אני הייתי גם הגבר וגם האישה בבית, דאגתי לו לכל, הוא ניצל אותי בכל מה שמשתמע ואז הגורל החליט מה שהחליט ונפרדנו, את הילדים הם לא נתנו לי ואז ברחתי מהבית שבורה למקום מסתור מההורים ומשפחתי, אז פגשתי אחת הבחורות שהכרתי מאותו כפר שלי שלקחה אותי למקום שאני כל כך מצטערת שהגעתי אליו, אבל לא יכולה לבוא בטענות, אני הייתי התמימה, לצאת ברגע מהכפר למקום שבו מותר הכל וחופשי".
הצעיר אומר לנו:"אני בחור נורמטיבי לגמרי, אין לי הרבה דרישות מהחיים, אבל כשלא יכולתי להתחבר למציאות שלנו בכפר, התחלתי לחפש את עצמי, עבדתי בכל מיני עבודות, שכרתי בית עם שותפים שכלל לא הכרתי מראש, הכל הלך טוב, אחרי הצבא התחלתי לצאת עם צעירה התחברנו וביחד שכרנו דירה באחת הערים במרכז, אני השתלבתי בלימודים וגם היא לא באותו מוסד וכך לאט לאט הפסקתי לצור קשר עם משפחתי, כאילו אני אדם בודד ללא שורשים מורשת ותרבות אחרת ומדוע אני מתנהג כך, כי האמת שאין לי כל עתיד בכפר, זו הרגשתי, גם כשלא היתה לי חברה העדפתי להיות עירוני מאשר חי בתוך כפר שהכל חשוף והחברה משפיעה יותר מאשר הקרירה וכל הזמן יאללה תבנה בית תתחתן ומעבר לזה אין כלום, לי היום טוב בחיים גם שאלך לנהל או לעבוד במקצוע, תמיד אהיה עם עצמי בלבד ולא שייך לשום עדה או משפחה שהיום מבינים שאין להם אותי עוד, למרות הניסיונות שלהם להחזיר אותי הביתה".
האישה:"אני שומעת את הדברים של...לי החיים היו יותר אכזריים היום הם יותר קשים למרות שהילדים שלי עכשיו הם איתי לפחות כמה שאני רוצה, אבל בעיות כלכלה וקושי המחייה זה משפיע מאוד במיוחד שלא סיימתי לימודים ואין לי תואר אקדמי אז במה אוכל לעסוק אם לא עבודה מלוכלכת ולא נקייה".
הצעיר:"אולי אם היו מנסים לדבר ולשכנע אותי לחזור בצורה כלשהי לכפר אולי כן הייתי עושה את זה, אבל לא פעם נתקלתי במילים שהורגים בני אדם למרות שלא מדובר בנשק אני ועוד הרבה אחרים נמצאים או בעצם שייכים לעדה שאין לה רחמנות ולא מעניין אותה מבניה, שכל הזמן בורחים, מעולם לא האמנתי שאני ובחורה מאותה עדה נשב ביחד ונדבר על אותה בעיה השייכת לשנינו".
האישה:"אני ניסיתי לפנות לשיכים ולהנהגה הדתית, התרעתי, כתבתי ומה לא עשיתי בשביל שמישהו ישמע אותנו, את התשובה שקבלתי "אלה לא דרוזיות אלה עלאווים מגיע להם ואין להם מקום בחברה שלנו", האם כך עוצרים את המגיפה של בנות ובני העדה הדרוזית?"
הצעיר:"בזמן שמנהיגים דרוזים בלבנון וסוריה נשואים עם בנות מעדות אחרות, הם ממשיכים להנהיג את עדתם באותה מדינה, הדרוזים בישראל לא רגילים לטפל בבעיות מהסוג הנ"ל רק במקרה שאותו צעיר או צעירה הם בנות של אנשים שיש להם קשרים חזקים בעדה, אז הכול נסגר והכל מטופל".
יש לציין שעל המועצות, מחלקות הרווחה והמוסדות האחראים, לפעול לאתר את אותם צעירים ולעשות הכול להחזירם לחיק משפחותיהם, ולהעמיד מקומות שיקלטו את אותן ואותם צעירות וצעירים שרק הולכים ומתדרדרים עם מצבם הקשה.
