רב"ט מוחמד הזימה לא הפקיר פצוע בשדה מוקשים

סיפורו של גיבור מקבל עיטור המופת של צה"ל, סמל מיל' מוחמד הזימה שחילץ על גבו חייל שנכנס לשדה מוקשים במלחמת ההתשה, מוחמד הזימה הוא החייל הדרוזי הראשון בתולדות צה"ל שזכה לקבל עיטור, חוזרים לדברים בסרטונים.

02.10.2015 מאת: פורטל הכרמל והצפון
רב"ט מוחמד הזימה לא הפקיר פצוע בשדה מוקשים

ביום ה-21 באוקטובר 1970, בשעות החשיכה, נכנס חייל בטעות לשדה מוקשים, עלה על מוקש ונפצע קשה כתוצאה מההתפוצצות' רב"ט מוחמד הזימה שימש חבלן בצוות חילוץ, שהוזעק למקום.

יחד עם סמל עלי שקור ובפיקודו של סגן משה שפמן פילסו שביל בשדה מוקשים בעזרת דקר ואת חפירה, גילו בדרכם ששה מוקשים, שאותם סימנו בכובעי פלדה.

מתחת לפצוע גילו עוד ארבעה מוקשים, שלא התפוצצו.

יחד עם סגן משה שפמן חילץ רב"ט מוחמד הזימה את הפצוע ונשאו משם על גבו, במעשהו זה, שביצע בדייקנות תוך סיכון עצמי, תרם להצלת חיי הפצוע.

על מעשה זה הוענק להזימה עיטור המופת ניסן תשל"ג אפריל 1973, את העיטור העניק לו רב אלוף דוד אלעזר, ראש המטה הכללי.

מוחמד הזימה קבל את עיטור המופת בטקס המרת העיטורים שהתקיים ב-12 באפריל 1973 בבנייני האומה בירושלים.

כתבו בעיתון במחנה "מוחמד הזימה הקצין אמר לי: "אתה משוגע? " עניתי: "זה חבר שלי ששוכב שם".

סמל מיל' מוחמד הזימה הוא החייל הדרוזי הראשון בתולדות צה"ל שזכה לקבל עיטור, הוא החל את דרכו הצבאית בגדוד חרב מודל 1968, ותוך זמן קצר מצא עצמו פורק על ימין ועל שמאל מנגנונים רועמים.

"יום אחד נכנס המג"ד ושאל: 'מי רוצה לצאת לקורס חבלנים?' בלי לחשוב פעמיים, הרמתי את היד, אמרו לי: 'זה מסוכן', אבל אני אמרתי: מסוכן, מסוכן'  והלכתי", מספר הזימה.

 

לכתבה המורחבת ששודרה בערוץ הראשון

 

{YouTubeVideo id=lvezKs0Jw2M}

 

הזימה: "זה היה קורס ארוך שבמהלכו למדנו להתעסק עם חומרי נפץ, והתאמנו על איך ללכת ולחפש מטעני חבלה, הקורס לא היה קל ואת התרגיל המסכם עשינו מול הרמטכ"ל רא"ל חיים בר לב, קמנו בבוקר התרגיל וגילינו שלקחו את כל הציוד הכול נגנב, אבל הרמטכ"ל הגיע ואין מה לעשות אז אלתרנו: עשינו עם הידיים כאילו אנחנו מפרקים מטענים, בכאילו בסוף, לא פירקנו שום מטען".

מצב "הכאילו" לא נמשך לאורך זמן: ב–21 באוקטובר 1970, בשעות החשכה, נכנס חייל צה"ל לשדה מוקשים, עלה על מוקש ונפצע קשה כתוצאה מההתפוצצות.

מוחמד הזימה

הזימה, אז בדרגת רב"ט, שימש חבלן בצוות החילוץ שהוזעק למקום, יחד עם סמל עלי שקור ובפיקודו של סגן משה שפמן, פילסו השלושה שביל בשדה מוקשים באמצעות דקר ואת חפירה בדרכם, הם גילו שישה מוקשים, שאותם סימנו בכובעי פלדה, מתחת לפצוע גילו עוד ארבעה מוקשים שלא התפוצצו, יחד עם סגן שפמן, חילץ הזימה את הפצוע ונשא אותו משם על גבו, במעשה זה, שביצע בדייקנות תוך סיכון עצמי, תרם להצלת חיי הפצוע על כך הוענק לו עיטור המופת.

תשמור על המצב רוח

בשנת 1967, נפגש עם הרמטכ"ל רס"ן מוחמד מולא, הקצין הדרוזי הראשון שהגיע לדרגה זו, והעלה בפניו רעיון להקים יחידה נבחרת מקרב בני העדה, שתשתווה ברמתה ליחידות הסיור של צה"ל, ההצעה התקבלה, ובתוך זמן קצר מנתה הסיירת 65 לוחמים שעברו קורס צניחה, לוחמה זעירה וקורסים מקצועיים שונים והפכו ללוחמים מעולים.

היחידה ישבה במחנה "שומרה" שעל גבול הצפון וזכתה להצלחות רבות, יחידה זו, יחידת 244, שנודעה בשם הקוד "פלס"ר שחר", הייתה בת טיפוחיה של סיירת אגוז, הזימה, אז חבלן מצטיין, הוצב ביחידה, ומפרוץ מלחמת ההתשה החל לפעול עמה במרחבי הדרום, בין היתר, נטל הזימה חלק במשימות נועזות במיוחד.

הזימה: "באחד הימים במלחמת ההתשה קיבלנו מבצע שנערך בעומק שטח מצרים, זו הייתה פעילות חד פעמית, שאני לא חושב שמאז היה משהו שהשתווה לה".

אמנם את מרבית זמנם העבירו חיילי הסיירת בסיורים ובפעולות מיוחדות, אך היו גם תקופות בט"ש, במהלכן נדרשו הלוחמים לאבטח מתקנים אסטרטגיים בשטח סיני. "בביר חסנה, ליד ג'בל ליבני, היה מתקן ישראלי חשוב מאוד שהיינו אמורים לשמור עליו".

הזימה: "כל מכשירי התקשורת והמודיעין של צה"ל בדרום היו מחוברים שם ביחד, וזה היה מוצב רגיש מאוד ומסווג, עד מלחמת ששת הימים, המצרים שלטו במתקן ופיזרו מסביבו הרבה מוקשים, אחרי שצה"ל השתלט על המקום, הוא סימן את שדות המוקשים סביב המתקן, ועשה שם אזור מגודר עם חוטי תיל והכול, אבל לשדה הזה היו פתחים שדרכם אפשר היה להיכנס פנימה".

מוחמד הזימה

"במקביל, התחילו לשים שמירה כבדה על כל האזור נגד מסתננים מצרים, יום אחד, באוקטובר 1970, כמה חבר'ה מגדוד חרב נשלחו לשמור על המתקן, אחד החיילים ששמרו על המתקן הישראלי בג'בל ליבני היה דרוזי מכפר ראמה, שהיה חבר שלי והכרתי אותו טוב. ב–21 באוקטובר בסביבות השעה 1:00 בלילה, החייל הזה נכנס פנימה לשדה המוקשים, למה הוא עשה את זה? לא יודע, אולי התחשק לו לעשות סיבוב. אחר כך הוא אמר שנכנס לשם בטעות, אבל איזה בטעות? הכול מסומן, לפתע הוא דרך על מוקש נעל ונשמע פיצוץ חזק מאוד, פיצוץ אדיר, חבל על הזמן של פיצוץ".

הזימה: "תישאר רגוע"

הזימה לא ידע דבר על המתרחש, באותה העת הוא ישב בנח'ל, שהייתה מרוחקת בערך 60 קילומטר דרומית לביר חסנה אבל אז חרחר מכשיר הקשר במוצב המרוחק בו שהה ומתוכו בקעה ההודעה: "יש לנו פה חייל שעלה על מוקש תשלחו מיד כוח פינוי". כך מצא עצמו הזימה דוהר 60 קילומטר צפונה לעבר הלא נודע השחור, ולעבר עיטור המופת הכחול.

"איך שהודיעו לנו בקשר שיש לנו פצוע, אני, קצין וחובש לקחנו מיד ג'יפ ונסענו למקום", הזימה מתאר. "כשזה קרה, בסביבות 1:00 בלילה, הרימו קשר למסוק שיבוא להוציא אותו, המסוק הראשון הגיע אחרי כמה דקות, הוא ריחף מעל לאזור ואמר שהוא לא יכול לנחות בגלל המוקשים".

"הטייס החליט לחזור חזרה לבסיסו, אבל אחרי כמה זמן הגיע למקום מסוק השני בזמן שבין המסוק הראשון לשני, הזעיקו אותנו".

הזימה: "הגענו למקום ושאלנו: 'מה קרה?' ואמרו לנו שמישהו עלה על מוקש בטעות היה חושך נורא ולא ראינו אותו בקושי ראית שם את עצמך ניסינו בכל זאת להגיע לנקודה שבה היה הפצוע, בהתחלה התכוונו לחפור תעלה מתחת לשדה המוקשים ולהוציא אותו דרכה, אבל זה היה בלתי אפשרי לחפור שם ואז היה לי ברור שמישהו צריך להיכנס שאלתי: 'יש מפה?' לא הייתה מפה של שדה המוקשים, אז אמרתי: 'טוב, לא משנה אני נכנס'. הקצין שלי אמר לי: 'מה אתה משוגע? זה מסוכן'. עניתי לו: 'אין מה לעשות, זה חבר שלי ששוכב שם'.

הזימה: "בהתחלה ניסיתי גם אני לחפור, אבל מהר מאוד ראיתי שבאמת אי–אפשר. אז הוצאתי את הדקר, והתחלתי לפנות את השטח לאט–לאט, בכל כמה מטרים נתקלתי במוקש, וסימנתי אותו עם קסדת מתכת. ככה המשכתי להתקדם, ובשלב מסוים עזבתי את הדקר והתחלתי ללכת ברגל. אמרתי: 'על החיים ועל המוות'  ואיכשהו הגעתי לפצוע. כל הסיפור לקח לי חצי שעה, ואולי אפילו פחות.

"התקרבתי לפצוע ושאלתי אותו מה שלומו, אמרתי לו: 'תיזהר ותשמור על המצב רוח שלך תישאר רגוע' אמרתי לו לא לזוז מסביבו היו מפוזרים כמה מוקשים שיצאו מהקרקע והיו יכולים להתפוצץ בכל רגע חיפשתי בכיסים משהו שאוכל לתקוע במוקשים, כדי שישמש ניצרה אבל לא היה עליי שום דבר חוץ מקופסת גפרורים אז מהר הוצאתי מהכיס את הקופסה ודחפתי פנימה, לתוך המוקשים, חבילות של גפרורים אחרי שהכול היה בטוח מסביב, העמסתי את הפצוע על הגב שלי ויצאנו משדה המוקשים דרך הנתיב שפילסתי קודם בלי דקר ובלי כלום, לא היה לזה זמן, איך שיצאנו משם, החובש מיד קפץ לטפל בפצוע, ואחרי איזה עשר דקות פינו אותו במסוק לבית החולים סורוקה בבאר שבע.

"פתאום הקצין נזכר שלחייל היה נשק. הוא בא אליי ואמר לי: 'הוא שכח את הנשק שלו שם לך להוציא אותו' נכנסתי עוד פעם לשדה המוקשים, שוב על אותו המסלול, שוב עם דקר רק שהפעם גם הקצין הלך אחריי נכנסנו, ותוך זמן קצר הגענו לנשק ברגע שהרמתי אותו, היו שם כמה מוקשים שנפלו, ויצאו מהאדמה הקצין שהיה מאחוריי ראה את המוקשים האלה נופלים, קפץ אחורה מפחד ונכנס להיסטריה, הוא היה בטוח שאנחנו הולכים להתפוצץ, באתי אליו ונתתי לו חתיכת סטירה, כדי להוציא אותו מהשוק הוא התחיל לגמגם: 'מה, מה קרה?' אמרתי לו: 'שום דבר, תירגע'. יצאנו משדה המוקשים לאט לאט, נכנסנו לג'יפ וחזרנו בחזרה לבסיס".

"זה לא קל להיכנס לשדה מוקשים, במיוחד כשאתה מודע שטעות הכי קטנה וגמרת, אתה מקריב את עצמך בשביל חבר שלך, ואחרי כל צעד אתה יכול להתפוצץ זה היה רגע מהסרטים, אבל מילא חבר שלי, למה נכנסתי בשביל הנשק? האמת, אני חושב שלסכן את החיים בשביל נשק זה חשוב באותה התקופה היה בצה"ל פתגם כזה שלא משאירים נשק בשטח, אחרי שהוצאתי את הפצוע, הדבר שהיה לי הכי חשוב זה להוציא את הנשק, לא חשבתי על עצמי או על האם יקרה לי משהו כי ידעתי שאלוהים יעזור לי לנו, הדרוזים, יש אמונה שמי שצריך ללכת ילך אני מאמין בגורל".

סיפור עיטור המופת של הזימה מוחמד שודר בערוץ 1 במסגרת העצרת "בעוז רוחם" בבנייני האומה בירושלים בשנת 1998 .

{YouTubeVideo id=CCLquA62H3c}

תגובות

מומלצים