המחסור בדיור בישוב הדרוזי מגיע לשיא

צעירים דרוזים בונים בתים במטרה להשיג קורת גג על קרקע בבעלותם הפרטית ובהעדר תכנון ואי העמידה במחויבות התכנוניות ובמחויבות התפקודית הראויה מצד וועדות התכנון ברמה המקומית והמחוזית ומצד מוסדות הממשלה, גרמו למצב הקיים של בנייה שהוקמה כתוצאה מהעדר תכנון, ולא בניגוד לתכנון או בהתגרות בו.

הבנייה הלא מוסדרת מהווה נטל כבד על התושבים ועל הרשויות המקומיות שחייבות להתמודד איתה במציאות היומיומית של החיים בתוך הישובים ובתכנון העתידי לישוב, לרבות הקושי באספקת שרותים ובבניית תשתיות, דבר שמעורר מתח וחוסר נחת של האזרחים כלפי הרשויות המקומיות, זה מה שקרה למשל בתכנית המפורטת של דאלית אל כרמל, כאשר מאות בתים נשארו מחוץ לתכנית וצצו הרבה בעיות שלא נותנים לישוב להתפתח ולא נותנים לצעירים היום פתרונות.

קיימות היום שכונות שלמות לא מוסדרות תכנונית, שכונות אלו נוצרו בעיקר בגלל העדר תכנון והעדר הזדמנויות ופתרונות דיור בתוך הישובים, מחוסר ברירה התושבים חיפשו את הפתרון האפשרי היחידי שזה בניית בית על הקרקע בבעלותם הפרטית בפאתי הישובים, בנייה כזו מהווה נטל כבד על התושבים ועל הרשויות המקומיות שמתקשות לתת שירותים בסיסיים.

במצב של היום בו קיים ניצול של כל מ"ר לבנייה, דבר שהפך את הישוב לצפוף ביותר, מצב של בניה ללא הסדרה תכנונית הוא תוצאה ישירה של מצוקת הדיור הקיימת בישובים וכאשר מגיעות התכניות המפורטות לתת מענה, הן נתקלות בלא מעט בעיות.

לכתבה שפרסמנו בנדון בתאריך 25/2/15

מצוקת הדיור של הצעירים הדרוזים מהקשות ביותר בישראל

מיום הקמת מדינת ישראל הדרוזים איבדו מעל 75 אחוז מהאדמות שהחזיקו בהם וזה נבע ממספר סיבות, כגון מכירה ומחנות צה"ל, מאז שנת 1998 מצוקת הדיור החריפה והיום מעל 38אחוז ללא בית.

הכפר הדרוזי עבר טלטלה בזמן שקיבל הטבות והעלמת עין ממה שקורה בפועל בשטחים הכפריים, אחרי כל כך הרבה שנים המצב כל כך עגום וקשה שכלל לא ניתן לתת פתרונות דיור להרבה מאוד זוגות צעירים.

הצעירים הדרוזים שגם אחרי שהם מתבגרים ממשיכים לבנות את הבית בכפר בו נולדו, לא יכולים לפי המנטליות התרבותית והדתית לעבור לעיר הגדולה ולהתגורר בין עמים אחרים, כך חונכו וכך הם חיים מאות שנים ולשם כך העדה הדרוזית הצליחה לשרוד למשך כל התקופה ולשמור על ייחודה, עד היום במזרח התיכון.

עם הקמת המדינה התחילו הדרוזים למכור את האדמות המרוחקות כדוגמת מנסורה וג'למה ובתוך שטח השיפוט של הכפרים, מה שגרם למצב של פחות אדמות פרטיות בשטח שיפוט.

אם נסתכל על אוכלוסיה קטנה יחסית של 1000איש גברים, נשים, ילדים ותינוקות שהיה להם אדמות בבעלות מעל 10 דונם לאיש לפחות, במקרים מסויימים היו לחלק גדול מהתושבים 100 ויותר דונם לאיש.

עם השנים הילדים גדלו והצרכים לבנות בית ומשפחה גדלו ואז החלו משפחות רבות למכור אדמות גם למטרות עסקיות, כמו בניית עסק, או מפעל, או תחנת דלק וכו'.

בשנת 1994 התחיל גל של מתן משכנתאות לטובת בתים בכפרים שנבנו על שטח אדמה פרטית ואז חלק מהסוחרים החזקים תפסו טרמפ על הציבור שלא כל כך מבין מה הוא עושה, לקחו הלוואות ארוכות טווח עד 20 שנה שהתשלום התחיל בסכום של 550 ש"ח דאז, שזה שווה להיום 5000ש"ח משכורת חודשית.

התרבות הזו של לקנות בית מההורים ובתמורה לוקחים משכנתא, לא החזיקה הרבה זמן, לאור זה שלא היה תכנון ולא היתרי בניה בכפר הדרוזי כולם בנו בצורה לא מבוקרת ולא בוצעה אכיפה לבניה הלא חוקית והתוצאה היום ידועה לכולם איך שהכפר נראה ושלא ניתן לפתח בו כלום, הכבישים נראים כמו מחנה פליטים ומעבר לזה.

באותו זמן שהבנקים נתנו משכנתאות על דירות ללא היתרי בניה הגיע שר בכיר בישראל דאז שחל שגרם לנזק פי מיליון לתכנון של הכפר הדרוזי, שחל העביר בממשלת ישראל הוראת שעה למתן אישור טופס 2 להתחברות לחשמל, הוראת השעה נמשכה 5 שנים עד כינון עיריית הכרמל, בשנה הראשונה שלה טופס שחל הופסק.

בזמן הזה הברדק כבר היה ולא היה איך לתקן אותו, הבניה הלא מתוכננת הגיעה מעל 87 אחוז, החלק הגדול היה מחובר לרשת החשמל והחלק החדש המשיך לבנות ללא היתר בניה ולא היה יכול לקבל טופס 4 להתחברות לחשמל.

חלק מהבעיה העיקרית של התכנון והבניה בכפר הדרוזי מתרכז על תרבות והתנהגות ובעיקר התייחסות לרכוש האישי של התושבים הדרוזים שרק לפני מספר שנים חיו במצב קשה ביותר, ללא אמצעים ומשאבים ופתאום יש הכל וכדי לרוץ קדימה התחילו בבניה של מאות מטרים, ניצלו את הקרקעות ללא מחשבה והנה הגיע היום בו אין יותר קרקעות לבנות חצי בית.

לכל המצב הזה שותפים משרדי הממשלה השונים ובמיוחד משרד הפנים והמועצות המקומיות שלא תכננו וסידרו את העניין עוד בהתחלה ואין להתפלא עד היום, המצב ממשיך כמו לפני 30 שנה, הבניה הלא חוקית ממשיכה.

תושבים רבים שבנו לא חוקי נתבעו ובית המשפט גזר עליהם קנסות גבוהים ולכולם נרשם תיק פלילי, אבל הדבר לא גרם להרתעה ןלא מנע מאחרים להמשיך לבנות, הבניה המשיכה לא ברור מאיפה הדחף הזה לבנות.

הבעיה שהיום אחוז גדול של צעירים ומשפחות ללא בית ואין כל סיכוי שישיגו בית בזמן הקרוב לאור זה שאין אדמות.

המדינה ב40 השנים האחרונות נתנה קרקעות ושטחים לבניית שכונות לזוגות וחיילים משוחררים חלקית, לעומת מגזרים אחרים כמו אום אלפחם או ערים יהודיות, מדובר במאה דונם עד 150 דונם שנבנו עליהם בתים בכל מיני תקופות.

יש לציין שמעולם לא נבנה בכפר הדרוזי דיור ציבורי ע"י מדינת ישראל למרות הדרישה והצורך בדיור הנ"ל.

נתונים לגבי המשפחות הפרודות, אלמנות ואלמנים, קשישים וצעירים, הם נמצאים באחוזים גבוהים ורשומים כמחוסרי דיור, אבל החברה המקומית לא מבליטה אותם, כי הם לא כוח פוליטי ומנושלים מאמצעים.

הפתרון המידי זה להפשיר קרקעות מדינה לבנות בצורה מבוקרת ואז לתת למאות מחוסרי הדיור בכפרים הדרוזים ואם נסתכל לעומק נגלה שאותה אוכלוסיה מהווה אחוז תקציבי קטן מאוד במדינת ישראל.

היום אין תקווה להקים משפחה בתנאים הקיימים בכפרים הדרוזים לא מבחינת הרשות המקומית ולא מבחינת משרד השיכון וועדות התכנון של משרד הפנים, אנשים חיים ללא כל תקווה.