קינה לאחי, חברי ורעי היקר ד"ר אמיר עזמי

היית נדיב בצורה בלתי רגילה, נשבעת את שבועת היפוקראטס עוד הרבה לפני שחשבת שיבוא יום ותיקרא דוקטור אמיר עזמי, טיפלת בכל חי צומח ודומם שנקרה בדרכך, אין דבר שהיה עקום שלא טרחת לנסות לתקנו גם אם ידיך היו היחידות, ידעת שמיד שתתחיל יצטרפו אליך הביישנים מדי לעזור, תמיד הראשון לקום, להתנדב, להציע.

לימדת אותי חסד אמיתי דרך דוגמה, חיית לפי קוד, הראית לי משמעותו של אופי אמיתי הנובע מהקרבה דרך חתירה מתמדת לעבר מטרה ראויה, כשחיית בצמצום בחדר שנראה כמו משכנות הפועלים בסין כל שנות לימודיך בפראג כשכל האחרים נשארו בקומפלקס הקומוניסטי הזה לא יותר מחצי שנה עד ששכרו דירות מפוארות במרכז העיר ועדיין, בדרך פלא, החדר שלך היה המקום שאליו כולם היו מגיעים לבקר, המכה של הסטודנטים.

כשהיית יוצא לחופשה בישראל רק אחת לכמה שנים בעוד כשכולם היו יוצאים למסיבות כריסטמיס או השנה החדשה אל המשפחות שלהם, אתה היית נשאר כמעט לבד בעיר הריקה, לפעמים חודשים, רק כי לא רצית להוסיף על משפחתך, היית צנוע, כמעט נזיר.

כשהיית נתקל באפליה, היית מסכן הכל כדי שהבא אחריך לא ייתקל באותו היחס, אם זו מרצה שלא סבלה אותך (ללא סיבה), חבורה של גלוחי ראש או מקומיים שפשוט חששו מזרים, תמיד היית מקים גשר איפה שהייתה בנויה חומה...היית נדיב גם בביקורת, תמיד בטוב, תמיד בעדינות...קסם, למדתי ממך המון.

בתקופת לימודיך התנדבת בבית החולים ולא היה אחד שלא נקשר אליך, היית שואל ואוחז בידם של החולים ומספר להם בדיחות, אהבת בעיקר את החולים המבוגרים, כולם היו אבות ואימהות, סבים וסבתות וכיבדת אותם, היית רגיש.

כשהיינו נפגשים ומיד מתחילים לדבר, היית עוצר הכל ואומר "רגע נשמה, בוא שנייה אחת תעצור, תביא חיבוק, כמה זמן לא התראינו? מה שלומך, איך המרגש, איך המשפחה? ספר!" היית מקפיד בחברות!!!

היתה לך תכונה אמיתת של לוחם אור, היית יודע להוציא חיוך ומילה טובה מכל אדם, כמו אבן סומק ריחנית כל מי שהתחכך בך זכה שידבק בו מאורך המבשם.

חסיד וטוב כל כך!...כשהיינו יוצאים לבלות, היית נעלם ופתאום היינו יכולים למצוא אותך פותח בשיחה וקונה לחסר בית אוכל ויושב איתו עד שהוא מסיים לאכול, מדבר איתו בשיא הקרבה, מציע חולצה או את המעיל שעל גופך...אף פעם לא נתת כסף איפה שהוא לה היה החשוב...תמיד התעקשת על החשוב, לא היו לך שיחות בטלות, אף פעם לא דיברת על אנשים, תמיד על רעיונות תמיד על רגשות, תמיד על חוויות והיו לך הסיפורים הכי מצחיקים והזויים...היה לך חוש הומור, אהבת לצחוק.

איש אציל, תמיד עמדת על המילה...."אוי לי אם אתחיל משפט באני, זה הגאווה" היית אומר...
אהבתי בעיקר שסיפרת לי על מנהגי העדה הדרוזית, כל כך התחברתי למנהגים ולסיפורים, זה גרם לשפה הערבית להישמע כמו שירה פתאום ולהתחבר באהבה גם לשורשי שלי...אף אחד לא דיבר ערבית יפה כמוך, היית אשף במילים, בכל שפה היית גונב את החדר...היית אדם מרגש לא אשכח איך שפדרו גרסיה כמעט התעלף שסיפרת לו שחתונה אצלכם זה שבוע וששת אלפים איש...זוכר גם שהייתי שם לראשונה שסיפרת לי שמצאת את אהבת חייך...לא היה מאושר ממך...זכית אמיר, זכית.

לא אשכח איך הגעת להיות שושבין בחתונה של אח שלי טרוט ורצוץ אחרי ימים ללא שינה בתקופת בחינות ההסמכה וככה דק' אחרי החופה נרדמת באוטו...עשית הכל כדי לשמח, לא ויתרת על הזדמנות לכבד.

גם כשלא היה בכיסך הרבה אף פעם לא באת בידיים ריקות! שבע שנים במעונות סטודנטים, היו מזרח אירופאים וסטודנטים של "מנה חמה" שלא אכלו מימיהם כמו שאכלו על שולחנך שתמיד היה פרוס לפניהם, היית מפוצץ את כל המעונות בריחות של תבלינים ורעשים של צלחות, היית מארח למופת גם ב11 מטר שמצד אחד מיטה ובצד השני שולחן. היית אלוף האלתורים, לימדת אותי להשחיז סכין על צלחת ולפתוח קופסת שימורים בלי פותחן...כשהייתי בין דירות אירחת אותי אצלך גם כשלא הכרנו...רק כי שמעת שאני צריך.

למדתי ממך על פוליטיקה אמתית, על בעיות דמוגרפיה ומגזר, על אפליה יומיומית, אבל בעיקר למדתי ממך על לשבור תקרות זכוכית, על להיות הטיפה הראשונה במיטוט הסכר...פשוט בלהוסיף עוד אהבה.

היית הרופא השני שיצא מעוספיא ובדרך נסתרת עם אחייניתו הנאווה והמלומדת של הראשון התחתנת בעוד איתו חלקת מרפאה...אני יודע שקיווית שיבואו עוד; אמרת לי תמיד "בעוספיא ובכפרים דרוזים אחרים יכול להיות שמתחבא מנתח מוח או נירולוג בכיר ואנחנו לא נדע על כך אף פעם אם החבר'ה פה לא יעזו לבקש לעצמם דברים אחרים ממה שנראה להם שעל השולחן כרגע..." כולי תקוה שאת החלל שהותרת ימלאו עשרות רבות שיפנו ללכת בדרך אותה פילסת.

לרפואה הגעת אחרי שחתמת קבע בצבא, גולני, משכורת בטוחה, קיבלת במקרה פלייר של לימודים במזרח אירופה, נתת בעיטה לרעיון המדים, ארזת חצי מזוודה ועפת אל הלא נודע...תוך חצי שנה כבר דיברת צ'כית ועשית מיליון חברים.

תמיד שמרת על כבודם של אנשים, גם שהם שכחו את כבודם, מעולם לא ניצלת חולשות ויותר מכך מעולם לא פסלת או שפטת אנשים, לא משנה באיזה מצב אליו הם הגיעו ובעניין זה היית גיבור על אנושי...החמאת לי יותר מכל שבחרת בי לחבר, דומה מושך דומה כך אומרים.

כשהייתי שואל אותך מה אתה הכי אוהב בעולם כשהיינו צעירים היית הכי גבר להגיד את האמת והיית אומר לי "את אמא שלי, יש כמו אמא בעולם? יש משהו שלא נעשה בשביל אמא?"

אני שמח יותר מהכל שהתראנו לא מזמן...שהגעתי אליך כמעט במקרה אחרי שנים שלא יצא לנו להיפגש ופתאום יש אישה ומשפחה מהאגדות ובית למופת...כמו שתמיד חלמת.

דיברנו אינסוף פעמים על האינסוף, דיברנו על שבריריות החיים...היית כמו ים סוף, מדף קצר של יבשה ואז מדרון של מאות מטרים של עומק מסתורי...היית חכם ומלומד הרבה מעבר לשנותיך, נשמה עתיקה...רומנטיקן בלתי נלאה, אהבת את החיים וכולם אהבו אותך..

היה לך לב זהב וידי ברזל (באמת, ידי צבט!!) שבהם השתמשת רק כדי לעזור, לחבק ולטפל..

לא זכיתי להיות אחד מתוך עשרת אלפי המשתתפים שהגיעו ללוות אותך בדרכך האחרונה...אבל שתדע שלעולם לא אשכח את חיוכך המתוק ואת עיניך הטובות...

צר לי על משפחתך ועל האבדן הגדול...אני מקווה שימצאו נחמה בלבם על שהיית טוב מדי לעולם הזה, שהלב שלך לא עמד בעומס אהבתך...אני בטוח שנוכחותך נדרשה במשימה גבוהה יותר בפתרון העולם הזה או אחד אחר, אלוהים לוקח גנרלים של טוב כדי להקים צבאות של חסד...

את פניך בשערי גן עדן יקדמו מלאכי השרת אשר יקראו בשמך, מכובד, מכובד, מכובד...הרי נכנס בשערנו אדם מכובד, איש הישר, כל ימיו דרך ארץ, כבוד ונועם הליכות...

תחסר לי תמיד, היית אחד, יחיד ומיוחד...היית אחי.