הפספוס הגדול של מדינת ישראל

עם מעל למיליון עסקים קטנים ובינוניים במדינת ישראל אשר מעסיקים כמיליון וחצי עובדים ומהווים מעל 60% מהתוצר העסקי של ישראל, הסיפור של מערכת יחסי האהבה-שנאה בינם לבין המדינה הוא הסיפור של הפספוס של ישראל ב-68 השנים של עצמאותה.

העצמאות והרווחה הכלכלית של מדינת ישראל יכולה הייתה להיות במקום אחר לחלוטין, אם הייתה משכילה להבין את הפוטנציאל העצום הגלום בעסקים הקטנים שבה.

אך לא כך המצב. בסקרים שונים שנערכו על ידי גופים רבים, ביניהם אף רשויות המדינה עצמה עולה תמונה עגומה ביותר. בין 30 ל-70 אחוזים מהעסקים הקטנים נסגרים תוך מספר שנים בודדות, וכמחצית מהשורדים שוקלים לסגור את העסק לצמיתות.

במחקר המכון לאבחון עסקי עלה כי 79% מהעסקים בישראל מאשימים במצבם לא אחר מאשר את המדינה עצמה. תארו לעצמכם שיש לכם 79 אחוז של לקוחות לא מרוצים בעסק שלכם.

האם יש לו בכלל זכות קיום? (למי שלא בקיא, סטטיסטיקה של יותר מ-2.5 אחוזים של לקוחות לא מרוצים, היא כבר נורה אדומה. יש עסקים בהם אפילו מספר זה הוא גבוהה מדי להישרדות העסק לתווך הארוך).

אז איך קורה שמדינה מביאה למצב בלתי נסבל את הלקוחות הכי טובים שלה? ואיך קורה שלאף אחד לא באמת איכפת? השיטה הפוליטית הקיימת כיום מעודדת שני מגזרים עיקריים.

הטייקונים הגדולים ובעלי ההון מפלסים את דרכם בפוליטיקה הישראלית באמצעות קשרי הון שלטון ובאמצעות לוביסטים המשפיעים השפעה רבה ברחבי הכנסת.

מצד שני, ההסתדרות המאגדת כמות גדולה של מצביעים בפוטנציה, והמגובה באיום מתמיד של שביתות, יכולה להשיג תנאים מפליגים לחבריה.

מי שנופל בין הכיסאות הם בעלי העסקים הקטנים והבינוניים, שלהם אין מספיק כוח פיננסי כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות מצד אחד, ומצד שני אין כמעט שום יכולת להתאגד ולהפעיל לחץ קיבוצי על הממשל.

אך הנקודה הקריטית היא שהפספוס הינו הדדי. למרות הכוח הפוליטי האפסי של בעלי העסקים ביחס למגזרים האחרים, ההצבעה בסופו של דבר מתבצעת ברגליים. מעל מחצית מהעסקים נסגרים הפסד של מאות מיליארדים לקופת המדינה כל שנה!

כיצד עובדה זו לא מניעה את המדינה לעשות משהו בעניין? המונח "הכנסה אבודה" הוא מונח עסקי ולא מונח פוליטי. המשמעות של המונח "הכנסה אבודה" היא ההכנסה שעסק היה יכול לעשות, אבל לא עשה עקב טעויות ניהוליות שונות.

מחקר בן 17 שנים שבוצע על עשרות-אלפי עסקים בישראל, הוכיח ללא עוררין כי רוב הכסף שעסקים מפספסים הוא לא הכסף שהם מבזבזים, אלא הכסף שהם היו יכולים להכניס.

אחת הדוגמאות הצבעוניות יותר המפורטת ברב-המכר הישראלי "האם שווה להיות עצמאי" מספרת על בעל-עסק שחסך כל חייו ולא קנה מים מינראליים. הוא חסך וחסך, עד שיום אחד נקלע למצב בו הוא שכח להביא איתו מים.

במקום לקנות בקבוק מים בקיוסק, האיש התייבש, נפל מסולם, ושבר את היד. אך כאן לא נגמרו הצרות. בגלל שהוא לא השכיל לבנות לעצמו עסק שמסוגל לתפקד בהיעדרו (מצב נפוץ אצל רוב בעלי העסקים הקטנים), הוא בסופו של דבר איבד פרויקט שעבד עליו והנזק נאמד בכ-מיליון שקלים.

כל המים שהיה חוסך במשך כל ימי חייו לא היו מתקרבים לסכום הזה.

הבעיה העיקרית היא שקשה מאוד לראות את ההכנסה האבודה שכן מדובר בכסף שלא נכנס מלכתחילה, וכך המאמץ העיקרי של עסקים הוא, בטעות, המאמץ לחסוך, במקום המאמץ לגלות היכן קיימות הכנסות שפוספסו.

המדינה עושה בדיוק את אותה הטעות. התוצאות של המאמץ שהיא משקיעה על מנת לחסוך בהוצאות, למרות שראוי להערכה מסוימת, הן כאין וכאפס לעומת הכסף שהייתה המדינה יכולה לעשות אם הייתה משקיעה בלקוחות שמשלמים לה את הכסף הזה העסקים הקטנים.

הערכת המכון לאבחון עסקי היא שניתן היה לספק את כל צרכי המדינה: חינוך, רווחה, ביטחון ועוד ועוד, אם היא הייתה ממצה את הפוטנציאל המלא שלה מהעסקים הקטנים והבינוניים. במקביל, ניתן היה להקטין את נטל המיסים הכולל באופן משמעותי ביותר.

לאור הפגנה מתמדת של חוסר יכולת להתאגד ולהפעיל מנופי לחץ מצד העסקים הקטנים, הכדור בלית ברירה נמצא במגרש של המדינה, אם תחליט להרים את הכפפה ולהתחיל למצות את הפוטנציאל, קיימת ברשותנו תוכנית מדויקת לביצוע המשימה. אך הדבר הראשון שהמדינה צריכה להליט הוא לבצע מהלך משמעותי, ולמנות גוף שווה ערך בכוחו למשרד האוצר ולמשרד הביטחון. לא רשות תת-משרדיד בעלת אמצעים וכח מוגבלים ביותר – כפי שקורה לצערנו כיום.

העסקים הקטנים מצידם לא יכולים לחכות לתפוח שייפול על ראשי קובעיי המדיניות ולהארה שתגיע בעקבות כך, ובינתיים חייבים לסמוך על עצמם. היתרון הגדול שעדיין קיים לעסקים הוא העובדה שהם החליטו יום בהיר אחד לקחת את גורלם בידיהם לכן, הצעד הראשון לעצמאותם כבר נעשה. כעת, נשאר להם לבנות את העסק כך שבאמת יגיע לשם ולא לסטטיסטיקה העגומה לפיה השכר הממוצע של העצמאים בישראל הוא נמוך יותר משל השכירים –  עם כל הרצון שבעולם, זה לא נקרא עצמאות.

מינהל מחקר וכלכלה במשרד הכלכלה והתעשייה משמש כגורם מקצועי מייעץ להנהלת המשרד ויחידותיו ומפיץ מידע לציבור בתחומי אחריות המשרד, בין התחומים הללו תעשיה, סחר חוץ, צרכנות, שוק העבודה, הכשרה מקצועית, אכיפת חוקי עבודה, תחומי מעסיקים ותעסוקת אוכלוסיות מיוחדות, כגון ערבים, חרדים ואנשים עם מוגבלות.

המינהל עוסק באיסוף מידע, ניתוחו וביצוע מחקרים כלכליים וחברתיים בנושאים הנדרשים ע"י הנהלת המשרד והדרג המקצועי הבכיר, זאת לצורך קביעת מדיניות, הבנה מעמיקה של מגמות ותהליכים רלבנטיים או לצורך ביצוע מקצועי ויסודי של משימות; ייצוג המשרד בוועדות מקצועיות וגופים חוץ משרדיים ובינלאומיים; ביצוע מטלות שוטפות שמטרתן לספק ליחידות המשרד נתונים והערכות הנדרשים לביצוע תפקידן.