מדוע מעדיפה הממשלה את תשתיות התחבורה על פני מערכת החינוך?

הממשלה ייעדה ומייעדת לשלוש תכניות אלה עשרות מיליארדי שקלים.

הדבר בא לידי ביטוי חלקי בגידול של תקציב הפיתוח של משרד התחבורה (סעיף 79): 2011 – 8.6 מיליארד ₪ ; 2012 - 8.1 מיליארד ₪

ב 2013 - 11.8 מיליארד ₪ ; 2014 - 11.8 מיליארד  ₪;  2015 - 14.9 מיליארד ₪; 2016 – 15.1 מיליארד ₪; ו-2017 – 17.5 מיליארד ₪.

בשנים אלה היה תקציב פיתוח התחבורה החמישי בגודלו, לאחר הביטחון, החינוך, הבריאות וההשתתפות הממשלתית בקצבאות הביטוח הלאומי.

ההשקעה בתשתיות תחבורה נתפסת בדרך כלל כטובה וכדאית: פוליטיקאים נוהגים להבטיח שהיא תאיץ את הצמיחה ותקרב את הפריפריה למרכז. אלא שהדעות על כך חלוקות.

לעומת זאת, על תרומתן של מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה הדעות חלוקות פחות. מדוע, אם כן, מעדיפה הממשלה את תשתיות התחבורה על פני מערכת החינוך, כאשר שיעור הזכאות לתעודת בגרות עדיין קרוב למחצית בלבד?

התשובה שנותנת הממשלה היא שתקציב החינוך גדל גם הוא, מכ-37 מיליארד ₪ ב-2011 לכ-48 מיליארד ₪ ב-2015.

אלא שבדיקת נתוני התקציב לשנים אלה מעלה, כי התוספות התקציביות לא ניתנו במסגרת פרויקט לאומי לשדרוג מערכת החינוך, כדוגמת 3 תכניות חומש בתחבורה, אלא כתגובה מתחייבת מן הגידול הטבעי באוכלוסיית התלמידים בשנים 2015-2011 הוקצו לכך כ-2.2 מיליארד ₪; ומהעלאת שכר המורות - בשנים 2015-2011 הוקצו לכך כ-6.7 מיליארד ₪.

הגידול בתקציב החינוך משקף גם כ-2.7 מיליארד ₪ שהוקצו לרפורמות, אלא שרפורמות אלה לא היו חלק מתכנית ארוכת טווח לשיפור כולל של המערכת, אלא גחמות נקודתיות של שרי חינוך מתחלפים.

חינוך זה לא כבישים ולא מסילות רכבת. אי אפשר לומר "תנו לי עוד 10 מיליארד ₪ ואתן לכם עוד 10% זכאים לתעודת בגרות". אבל אפשר לקבוע יעד ממלכתי ארוך טווח ותכנית אב הולמת, שתכלול מרכיבים המוסכמים על הכול כעשויים לתרום לשיפור הלימודים. למשל, העלאת שכר שתהפוך את ההוראה לעיסוק מאוד מבוקש; צמצום כלל-מערכתי של מספר התלמידים בכיתה; או הצבת שתי מורות לכיתה במקצועות הליבה.

למסמך המלא קישור