נזכור בדממה

אלוהים...הכומתה הכחולה המונחת ביתמות על המיטה הקפואה רובצת כנמר המוכן לזנק ושש עלי קרב.. הנעליים הטבולות בדם ומספרות סיפורי צניחה בארץ האוייב... חיוכו מהדהד באוזני אימו... הגיבור החלל שהשאיר חלל בסביבתו.. נציג אלוהים עלי אדמות.

האדם, הגבר והגיבור ש"במותו ציווה לנו את החיים" נזכרים בו יום יום לילה לילה...כול עת האביב הירוק עלה לעולם זכרנו .. את בגדיו הירוקים..הלבנים ..בגדי החאקי של הצופה הנמרץ..

הצפירה באה רק להסביר לנו שהממסד אבל על חללינו... איש אינו זקוק לצפירה בשביל לזכור או לכאוב...
אימא אינה זקוקה לפוליטיקאי בשביל לזכור את ריח צוואר בנה יקירה.

בואו נדיר את רגליהם מהיום הקדוש הזה, אותה יד שמקפחת וסוטרת וחונקת, אין לה מקום בשדה הליטופים על יקירי החללים, בואו נסתום את הפה היורק לנו בפרצוף יום יום ביום הזכרון הזה.

נכאוב ונזכור את החללים בנינו בדלת אמותינו...

החוצה פוליטיקאים עלובים במיוחד חברי הכנסת והנהגה הדרוזית ..מקומכם לא ליד קברי קדושים ולא ליד הורים שכולים...לכו למי שהתחנפתם אליו כול ימות השנה .לכו לבקר את קמיניץ.

להכריז על יום הזכרון כיום זכרון פרטי ללא לכלוך פוליטי או הנהגתי אחר.. לסגור את הכפרים ביום הזה..
או להעביר את ה"טכס"למקום פרטי ..

לעולם לא תחיה אומה בחרות אם בגללה קיים עם כפות.

יהיה זכר כול מי שהגן על מולדתו ללא הבדל מין או גזע או דת או לאום ברוך.