עומר סואעד ז"ל חזר מלבנון בארון

אירוע חטיפת שלושת החיילים עומר סואעד עדי אביטן ובני אברהם היה לתקרית הראשונה בגבול הצפון לאחר הנסיגה מלבנון במאי 2000 ולאחריו ביצע חזבאללה שורת ניסיונות נוספים לחטוף חיילים, עד לחטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב ב-12 ביולי 2006.

עומר סואעד בנם של חדרה וקאסם ,בן ראשון מתוך 11 ילדים, לעומר אח תאום זהה בשם עאמר, נשוי לנופה ואב לקאסם ומעתוק, נולד ב 28.03.1973 בכפר סלאמה בגליל העליון, שירת בחיל הנדסה, נפל במהלך מבצע חטיפה של חיזבאללה בגבול לבנון ב 07.10.2000, היה בן עשרים ושבע בנופלו, הובא למנוחת עולמים בבית העלמין סלאמה. 

את ילדותו עבר עומר בכפר סלאמה, שם למד והתחנך, עומר היה בחור צנוע ואהוב על הבריות, עומר התנדב לצבא, ב1997 ושירת כנהג בט"ש בגדוד הנדסה והמשיך את שירותו הצבאי כאיש קבע.

ביום שבת ה- 7.10.2000, יצא עומר יחד עם עוד שני חיילים מהנדסה קרבית עדי אביטן, בני אברהם לפטרול שגרתי בגבול הצפוני של מדינת ישראל, בגבול לבנון, בשעה 12.40 בצהריים, הופעלו על הכוח 2 מטעני חבלה ע"י קבוצת מחבלים מהחזבאללה, החיילים שנפצעו ונפגעו מהמטענים נלקחו בשבי והועברו לצד הלבנוני של הגבול. החוטפים השתמשו בסמלים ומדים של האו"ם על מנת לבצע את מעשה הפגיעה והחטיפה.

מאז יום החטיפה לא הורשה הצלב האדום או כל גורם אחר לבקר ולבדוק את מצב החטופים ולהבטיח שהם מקבלים את הטיפול והזכויות שלהם ולמשפחות לא הגיע שום מידע על גורל יקיריהם, לא מהחיזבאללה ולא מאף גורם אחר.

נופה סואעד אלמנתו של סמ"ר עומר סואעד ז"ל, בשיחה לפורטל הכרמל: "היינו נשואים 5 שנים ונולדו לנו שני בנים, הם היו בני 5 ו3 כשנחטף, לעומר היה תחביב לנגן על חליל ובזמנו הפנוי היה מופיע בשמחות שהתקיימו בכפרי הסביבה והיה עושה הרבה שמח לכולם".

"עד הרגע האחרון הייתה לי תקווה שעומר בחיים, כולנו כל המשפחה הייתה עם תקווה שעומר בחיים, לאחר ששלחו תמונות דרך המחשב של החטופים בבית חולים אז חשבנו שהוא בחיים, את התמונות העבירו דרך הצלב האדום".

נופה: "כששמעתי על התקרית בגבול לבנון היה מאוד קשה, זה לא יוצא מהראש זה תמיד שמה, לא קבלנו שום מידע מה היה אז בתקרית החטיפה, אבל אנחנו המשכנו ושמרנו על קשר עם שתי המשפחות של עדי אביטן ובני אברהם החברים של עומר, כאשר אבא של בני נפטר, הלכנו להלוויה וחיזקנו את הבנות והאישה".

נופה: "אחרי 3 שנים של סבל, הביאו את הארונות, הייתה הרגשה כל הזמן שעומר חי כשראיתי את הארונות בטלוויזיה זו הייתה אכזבה, זה היה בתקופה שחג הקורבן היה בפתח ואני הלכתי וקניתי לבנים חליפות וסיפרתי להם לפי מה ששמעתי בחדשות שאביהם יהיה איתנו עוד שבוע ואז ראיתי בטלוויזיה את הארונות והזדעזעת, זה נפל עלי כרעם ביום בהיר".

נופה: "על אברהם ואביטן ז"ל הם ידעו אחרי שנה שהם לא בחיים, אבל אצלנו המוסלמים צריך שני עדים שיגידו שראו גופה כדי להכיר שהוא נהרג, את עומר קברנו בכפר סלאמה אנחנו עולים לקבר כל שנה וגם נוסעים ומשתתפים בטקס הזיכרון באתר ההנצחה לחיילים הבדואים".

בתאריך 29.1.2004, בשעת לילה מאוחרת אפסה כל תקוותם בזמן שבטלוויזיה הוקרנה תמונת 3 ארונות המתים המועלים על מטוס בדרכם לארץ. אז נגוזה התקווה לראות את הבנים בחיים. המוות באותו רגע היה ודאי. הבנים בדרך הביתה, אבל לא כפי שכולם רצו בריאים ושלמים, אלא בארונות קבורה.

לאחר הטסת הארונות לגרמניה ובדיקת הגופות, התברר ששלושת החיילים עומר, בני ועדי, נהרגו כבר ביום חטיפתם ב-7.10.2000 .

עם נחיתת גופות החללים בארץ, התייחדו המשפחות עם יקיריהם, למחרת היום, יום שישי ה-30.1.2004, הובאו הבנים לקבורה. עומר נטמן בבית העלמין בכפרו סלאמה, בטקס צבאי.

נופה: "לחיות בלי עומר זה מאוד קשה אבל צריך להמשיך בחיים, אני הייתי חזקה מאוד, וקיבלתי הרבה תמיכה וחיזוק ממשפחתי וממשפחת עומר שהוא בן הדודה שלי, אני לא רוצה שאף אם או אב יחוו את מה שחוויתי, אלה היו שנים מאוד קשות, מריטת עצבים, אני מאחלת שכל חייל יחזור לביתו בשלום".

"יש לי חמש חברות אלמנות צה"ל בכפר אנחנו תמיד נפגשות יחד עם חברות יהודיות ודרוזיות שהן אלמנות צה"ל, זה נותן לנו הרבה כוחות להמשיך".

נופה גידלה לבדה את שני הבנים שהלכו בעקבות אביהם והיום שניהם משרתים בכוחות הביטחון.