ועדת השחרורים החליטה להשיב לכלא נאשם ששוחרר בעסקת ג'יבריל

אבו אל חיר הורשע בבית המשפט הצבאי בעבירות ביטחון חמורות רבות, הכוללות מספר רב של מקרי הנחת פצצות, הנחת מטעני חבלה במסילת רכבת, בחופי רחצה ובמתקנים שונים, הטמנת מטעני חבלה בבתי מגורים תוך גרימה למותם של שני אנשים ולפציעתם של רבים אחרים ועבירות נוספות. הנאשם הורשע בכל העבירות ונגזרו עליו 15 עונשי מאסר עולם, ובנוסף 20 שנות מאסר ו- 10 שנות מאסר, כאשר נקבע כי כל העונשים ירוצו בחופף.

בשנת 1983 שוחרר הנאשם במסגרת עסקת ג'יבריל הראשונה, לאחר שריצה 14 שנות מאסר מן התקופה שנגזרה עליו. בו ביום הוא עזב את הארץ ולא שב אליה עד ליום 25.5.17. באותו יום הוא שב לארץ, ומיד נעצר והובא בפני ועדת השחרורים, והוגשה בקשה לבטל את שחרורו ולחייבו לרצות לאלתר את עונש מאסר העולם לתקופה בלתי קצובה שגזר עליו בית המשפט הצבאי.

המדינה טענה כי הרמטכ"ל קבע תנאי לפיו שחרור הנאשם מהכלא מותנה בעזיבתו את הארץ לצמיתות, לכן מששב ארצה הוא הפר את התנאי, וההקלה המותנית אינה תקפה עוד. עוד טענה המדינה כי משהפר את התנאי, ושעה שכל ועדת שחרורים לא קבעה כי מסוכנותו פגה, מן הראוי להשיבו אל בין כותלי הכלא.

ועדת השחרורים קיבלה את עמדת המדינה וקבעה, כי "מפתחות בית הכלא היו נתונים בידיו של המשיב עצמו. המשיב קיבל מפתחות אלה עם שחרורו. על מנת לשמור על המפתחות היה עליו למלא אחר התנאי שהותנה לגביו.

תנאי זה ניתן כאמור על רקע העבירות שעבר, חומרת מעשיו, תקופת עונשו הממושכת והצורך בשמירה על בטחון המדינה. המשיב הסכים לתנאי זה מלכתחילה ועובדה כי עזב את הארץ לשנים מרובות, תוך ידיעה כי עזיבה זו הותנתה בכתב ההקלה לצמיתות. משבחר העותר לשוב ארצה, הרי הוא עצמו פגע בחירותו בידיעה ברורה ומרצון...על כן, אין לו להלין אלא על עצמו על כך שבחר להיכנס מחדש אל בין כותלי בית הכלא ולהשליך את המפתח שניתן לו".