עדויות של נשים בדואיות נפגעות פוליגמיה

דוח ראשון מסוגו בישראל חושף, עמותת "איתך מעכי משפטניות למען צדק חברתי", הגישה לוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת דוח ראשון מסוגו, החושף אוסף עדויות של נשים בדואיות נפגעות פוליגמיה.

מספר נשים שסיפורן מופיע בדוח הגיעו לדיון ואחת מהן שיתפה בעילום שם ובהסתרת הפנים על הקשיים בעקבות נישואיו של אבי ילדיה לאשה שנייה ועל המלכוד בין הצורך לצאת לעבוד כדי לפרנס את ילדיה, לבין הדאגה המתמדת לשמירה על ביטחונם.
 
בדיון, שהתקיים בראשות ח"כ עאידה תומא, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי; השתתפו שרת המשפטים, איילת שקד, ומנכ"לית משרד המשפטים, עו"ד אמי פלמור, שהציגה את התוכנית הממשלתית להתמודדות עם תופעת הפוליגמיה.
 
עו"ד אינסאף אבו שארב, מנהלת המרכז לזכויות האשה הערביה בנגב של עמותת "איתך מעכי משפטניות למען צדק חברתי": "אוסף העדויות נועד להשמיע את קולן של הנשים הנפגעות מתופעת הפוליגמיה ולשקף את המורכבות והאתגרים איתם הן מתמודדות. מדובר בדוח ראשון מסוגו, החושף ממקור ראשון את חווית הנשים עצמן. למרות הסכנה הכרוכה בחשיפתן, הן אוזרות אומץ ומדברות את הכאב והמלכוד של החיים במשפחה פוליגמית, מתוך רצון ליצור שינוי אמיתי בחייהן".
 
עוד הוסיפה עו"ד אבו שארב: "חשוב שהתוכנית הממשלתית להתמודדות עם התופעה תהיה רב-מערכתית, ותכלול בראש ובראשונה, חינוך והסברה בקרב בני הדור הצעיר והמשכיל, המעניק לה לגיטימציה, לצד פעולות לחיזוק מעמדן החברתי והכלכלי של הנשים עצמן וליצירת אפשרויות חלופיות עבורן לחיים עצמאיים".
 
סבחה, בין הנשים שאזרו אומץ והתראיינו לדוח העדויות שיזמה עמותת איתך מעכי מספרת: "נולדתי ב1981 ואני מתגוררת בכפר בלתי מוכר בנגב עם ארבעת ילדיי. נישאתי לאבי ילדיי כאישה שניה.

בהתחלה זה היה בסדר, אחר כך הגיעו המכות. הוא היה מרביץ לי כל הזמן, גם כשהייתי בהריון הוא לא הפסיק, תמיד הכה אותי חזק בלי רחמים. פעם אחת כשהייתי בשבוע ה-16 להריון נסעתי למיון בגלל החבלות לאחר שהיכה אותי. אחר כך, נאלצתי לברוח למקלט ופניתי גם למשטרה.

"אצלנו בכפר ובחברה הבדואית בכלל זה אסור לברוח ובטח שאסור לפנות למשטרה. ההחלטה שלי הובילה לגירושים כפויים וחד צדדים, שבעקבותיהם נלקחו ממני כל ארבעת ילדיי.

השבט אמר את דברו ולא נותרה לי ברירה אלא לקבל את ההחלטה. בהתחלה הם לקחו את הילדים הגדולים יותר, והשאירו אותי עם התינוק. בהמשך גם את התינוק העבירו לאבא שלו.
 
"אבא שלי הסכים להסדר זה, ולא היה חשוב מה אני חושבת ומה אני רוצה. היה ברור שאני חוזרת הביתה למשפחה שלי ללא ילדיי. לא יכולתי לעשות כלום! לא יכולתי להתנגד! לא הייתה לי כל ברירה! הרי אני לא צד בכל ההליך הזה שניהלו אותו הגברים והחליטו מה טוב עבורי ואיך אני אמורה לחיות את שארית חיי! נחנקתי מבכי! חשכו עיניי! לא רציתי עוד לחיות! הרגשתי שאין טעם לחיים!".

פוליגמיה - רקע על התופעה נישואים פוליגמיים (ריבוי נשים) בחברה הערבית בנגב הם תופעה נפוצה ומדאיגה מאוד קרוב ל- 40 אחוז מן המשפחות הן פוליגמיות כאשר הפוליגמיה נכפית על הנשים הנמצאות באפליה רב תחומית (intersectionality).

נשים ערביות- בדואיות רבות נחשלות נתונות להתעללות נפשית ופיזית, רעבות ללחם ומזון לילדיהן ומנועות גישה לשירותים בסיסיים של רפואה, רווחה, תעסוקה והשכלה כתוצאה מנוהג זה.

במציאות, נשים אלה הן נשואות ופרנסתן מתקיימת במסגרת המשפחה אך בפועל, הן נשים נטושות וחד הוריות אשר אבי ילדיהן נישאו לאשה שניה ושלישית והתנערו לחלוטין מחובותיהם כלפיהן וכלפי ילדיהן.

חמור מכך, נשים מוחלשות אלה נתונות לאלימות קשה מצד הגברים במשפחתם וכפופות עדיין למשמעת שבטית פטריארכלית אלימה המגבילה את תנועתן תחת איום לקיחת ילדיהן מהן. התופעה פוגעת קשות גם בילדים וילדות ונותנת אותותיה השליליים על בריאות/ן הנפשית והישגיהם הלימודיים.

בנייר זה מטרתנו להציב זרקור על בעיה ממשית של נשים המופלות, מוזנחות, חוות התעללות וחסרות זכויות אדם בסיסיות שהן התוצאה האמיתית והאומללה של מנהג הפוליגמיה המסורתי, לצד עצימת עיניים מכוונת של רשויות המדינה ומוסדותיה. דילמה זו מחייבת פעולה אקטיביסטית ממשית ורב מערכתית מקיפה בתחומי חינוך, מודעות, תעסוקה, רווחה, בריאות, הסברה, חקיקה, אכיפה וענישה.
 
פוליגמיה - המצב החוקי
הפוליגמיה מוגדרת כעבירה פלילית על פי חוק העונשין והעונש בגינה הוא עד חמש שנות מאסר בפועל.

בנוסף, גברים שאינם נוהגים בין נשותיהן שיוויון מוחלט ומזניחים את נשותיהם ו/או את ילדיהם הם עבריינים על ציווי הדת. כיצד מוסיפה ומתקיימת העבריינות הפלילית והדתית במימדים כאלה? הבעיה נעוצה בהגדרת החוק הישראלי בו קמה אחריות פלילית לגבר רק כאשר הנישואין הפוליגמים נרשמים פורמאלית במשרד הפנים.

רישום זה ניתן לעקיפה על נקלה באמצעות חוזה נישואין בלתי פורמאלי או באמצעות פניה לבית הדין השרעי מחוץ למדינה.

התוצאה היא נישואין דה-פקטו למספר נשים ורישום חסר מאוד במשרד הפנים שאינו משקף כלל את המציאות. מדיניות עצימת העיניים של המדינה על פיה הרישום במשרד הפנים הוא הקביל, מדיניות הפרדת דת ומדינה ואי התערבות במסווה של "ענייני פנים שבטיים", חוסר דיווח והתעלמות, כל אלה גורמים, הלכה למעשה, להפקרה של הנשים הנפגעות.
 
על אודות עמותת איתך מעכי  (= איתך, בשפה הערבית)
עמותת איתך مَعَكِ - משפטניות יהודיות וערביות למען צדק חברתי, הוקמה בשנת 2001 על מנת לקדם נשים מוחלשות מבחינה החברתית, גיאוגרפית והכלכלית בישראל.
 
בתוך כך, פועלת העמותה לשינוי מדיניות, בין היתר, על ידי הגשת תביעות עקריוניות לבתי הדין לעבודה ועתירות לבג"צ, יצירת מודלים חדשים בעולם המשפט, קידום חקיקה ופעילות קהילתית ופיתוח מנהיגות נשית.

1.אני סבחה נולדתי ב1981 ואני מתגוררת בכפר בלתי מוכר עם ארבעת ילדיי.
נישאתי לאבי ילדיי כאישה שניה. בהתחלה זה היה בסדר, אחר כך הגיעו המכות. הוא היה מרביץ לי כל הזמן, גם כשהייתי בהריון הוא לא הפסיק, תמיד הכה אותי חזק בלי רחמים. פעם אחת כשהייתי בשבוע ה-16 להריון נסעתי למיון בגלל החבלות לאחר שהיכה אותי. אחר כך, נאלצתי לברוח למקלט ופניתי גם למשטרה.

אצלנו בכפר ובחברה הבדואית בכלל זה אסור לברוח ובטח שאסור לפנות למשטרה.  ההחלטה שלי הובילה לגירושים כפויים וחד צדדים, שבעקבותיהם נלקחו ממני כל  ארבעת ילדיי. השבט אמר את דברו ולא נותרה לי ברירה אלא לקבל את ההחלטה.  בהתחלה הם לקחו את הילדים הגדולים יותר, והשאירו אותי עם התינוק.

בהמשך גם את התינוק העבירו לאבא שלו. אבא שלי הסכים להסדר זה, ולא היה חשוב  מה אני חושבת ומה אני רוצה. היה ברור שאני חוזרת הביתה למשפחה שלי ללא ילדיי.  לא יכולתי לעשות כלום! לא יכולתי להתנגד! לא הייתה לי כל ברירה! הרי אני לא צד בכל  ההליך הזה שניהלו אותו הגברים והחליטו מה טוב עבורי ואיך אני אמורה לחיות את  שארית חיי! נחנקתי מבכי! חשכו עיניי! לא רציתי עוד לחיות! הרגשתי שאין טעם לחיים!

בהמשך ניסיתי לאסוף את כוחותיי ופניתי לביטוח לאומי בתביעה לקבלת הבטחת  הכנסה, אבל גם זה היה מאבק. למרות שאיבדתי משמורת על הילדים שלי ושהיתי  לתקופה במקלט לנשים מוכות, ואחר כך עברתי לבית אבי, עדיין נאלצתי לעבור תהליך  ארוך ומייגע כדי שיכירו בי לצורך תשלום גמלת הבטחת הכנסה. שום דבר אינו בא  בקלות בעולם הזה. כל התהליך הוא מאבק.

בסוף, אמנם, ניצלתי מהמכות וההשפלה של בעל אלים וחסר רחמים שראה בי כלי  לפורקן תסכוליו ותסביכיו, אבל איבדתי משהו מאוד יקר עבורי, את כל הילדים שלי, זה  מאוד קשה לחיות במציאות הזו. מאוד קשה להיות אישה בדואית ועוד יותר קשה להיות  אם בדואית!

2.אני עאליה ילידת 1965. אני גרושה, ואם לשניים עשר ילדים ומתגוררת בכפר בלתי מוכר.
נישאתי כאישה ראשונה בגיל 16 שנים. בהתחלה זה היה בסדר. לאחר כשש שנים החליט  אבי ילדיי שהוא רוצה להתחתן עם אישה נוספת. מרגע נישואיו, חיי הפכו לסיוט.  בהתחלה הוא עבר לגור עם האישה החדשה, והיה מגיע אלינו מדי פעם לעיתים רחוקות.

שנה אחר כך עזב אותנו לגמרי. נטש אותנו. לא השאיר לנו כסף ולא כלום, הפקיר אותנו.  התגרשנו לפי המסורת של השבט, בלי מסמכים. בגלל שלא היה לי מסמך של הסכם  הגירושים של בין הדין השרעי, לא אישרו לי את התביעה לגמלת הבטחת הכנסה כנפרדת.  גרתי יחד עם ילדיי במתחם שלו ליד הבית שלו, והתקיימנו מקצבת ילדים, שתיים עשר  נפשות שחיות בעוני וברעב. הגשתי ערעורים שוב ושוב, וכל הזמן הזה המצב הכלכלי  והבריאותי שלנו רק מדרדר. רק כשפניתי לעזרה מקצועית יכולתי בכלל להבין מה  לעשות. הם דיברו עם המשפחה שלו וגרמו להם ללכת לבית הדין בעצמם, ורק כך אפשרו  לי לקבל גמלת הבטחת הכנסה כנפרדת.

אני חשה שאף אחד לא יכול להבין את המצוקה שלי ואת מה שאני חווה לאחר שכל נטל  גידול הילדים ביום אחד נופל על הכתפיים שלי. מאותו יום אני הכל! האבא והאמא! בלי  שום עזרה! פתאום האב אינו נמצא! אינו תומך! אני צריכה להתמודד גם עם הבנות ועם  הבנים לבד! זה לא קל בכלל! זה משא נכבד ששנה לאחר שנה פשוט גומר אותי. אני לא  יכולה למצוא מנוחה! אני מרגישה מאוד מותשת מבחינה נפשית ואין דבר היכול להקל  עליי!

3.אני מרים, ילידת 1974. נישאתי כאישה שנייה, אני גרה בכפר לא מוכר ויש לי שישה ילדים. לפני זה הייתי נשואה לקרוב משפחה שלי ונולדו לי ממנו שלושה ילדים קטינים. הוא היה גבר אלים ובלתי נסבל עד שיום אחד היכה אותו לעיני אנשים בצורה אכזרית מחוץ לכפר. אז אנשים הזעיקו אמבולנס ומשטרה. כמובן, ילדיי נלקחו ממני, הגם שהיה ברשותי פסק דין שהמשמורת אצלי, לא הצלחתי לקבל לאחר שהייה ממושכת בבית החולים, הועברתי למקום בטוח וסודי. אחרי מספר שנים נסיבות שונות הפגישו אותי עם בן אבי ילדיי הנוכחי שהבטיח להגן עליי. הוא היה נשוי.

מבחינה כלכלית היה לי מאוד קשה להתקיים במהלך הנישואים. כל המשפחה התקיימה  מגמלת הבטחת הכנסה, ואני קיבלתי מתוך זה חלק קטן בגלל שאני אישה שניה "גמלת  משפחה מורחבת". אחרי שהוא נטש אותנו וחזר לגור עם אשתו הראשונה, הוא הפסיק  לדאוג לנו כלכלית לגמרי ומאז אין לי שום קשר איתו. נוצר סכסוך בינינו, שהתפתח גם  לסכסוך ביני לבין המשפחה שלי. ברגע שנטש אותי החשש והפחד התגברו. זה הגיע למצב  שאני נמצאת בחשש אמיתי שיהרגו אותי. ברחתי אל חמותי עם הילדים שלי. לא היה לי לאן ללכת. למשפחתי לא יכולתי לחזור בגלל שנידו אותי. אני מפחדת לצאת לרחוב כי  רוצים לרצוח אותי, מסוכן לי לצאת. חמותי מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי והרבה זמן  נאלצנו לחיות מהקצבה שלה, נתונים לחסדיה. חשתי מושפלת וחסרת אונים מול ילדיי  שלא הצלחתי להביא להם אפילו אוכל. שמנו את הבגדים שלנו בתוך שקים כי לא היה  באפשרותי לקנות ארון. כשאחד הילדים שלי היה מבקש שקל בבוקר לפני שהלך לבית  הספר, לא היה לי מה לתת לו. יחד עם זאת התייסרתי מבפנים על המצב שלי ושל ילדיי.  מילא אני רגילה כבר לסבל ולכאב אבל ילדיי הקטנים מדוע צריכים לחוות את חיסרון  הכיס ואת העוני! חשתי שאני לא יכולה להעניק לילדיי ילדות תמימה ככל שאר הילדים. לא יכולתי להשלים עם מצב זה ויצאתי למאבק שלי. פניתי לעזרה משפטית כדי להצליח  לקבל גמלת הבטחת הכנסה מלאה, כיחידה נפרדת. בהתחלה אישרו לי, ואז ביטלו כי אני  מתגוררת אצל חמותי ומבחינתם זה אומר שהמעמד שלנו כזוג לא השתנה. שוב הייתי  צריכה להילחם מחדש. רק אחרי תביעה בבית הדין שהכריע שאני נפרדת  הצלחתי לקבל  סוף סוף את הגמלה ממנה אוכל לקיים את עצמי ואת ילדיי. הייתה הקלה גדולה! פתאום  קצת כסף של ביטוח לאומי יכול לעשות דברים טובים ולגרום אושר לילדים שלי! לא  אעמוד מולם חסרת אונים יותר!

4.אני פאטמה, גרושה, תושבת כפר מוכר בנגב, אם חד הורית לארבעה ילדים ומתגוררת יחד עם ילדיי בסמוך לאבי ילדי ואשתו ביחידת דיור נפרדת. הנישואים היו קשים עבורי מאוד. הוא היה מרביץ לי הרבה, בלי רחמים. ולא רק שהיה מרביץ, גם בגלל שהיה לנו חשבון בנק משותף, והוא היה מוציא צ'קים בלי כיסוי, עד היום באים אליי לגבות את התשלומים ולשלם במקומו. מאז שהתגרשנו אין ביננו שום קשר. אנחנו אמנם גרים בצמוד אך הכל נפרד. הוא משלם חשבון החשמל ואז דורש ממני לשלם את חלקי עבור נורת אור אחת ולשקע אחד. הרבה פעמים אין לי כסף לתת לו ואז הוא הולך ומנתק את הכבל ומשאיר אותנו בחושך בלי חשמל בכלל. אני חייבת להסתדר בכוחות עצמי כי יש לי ארבעה ילדים לדאוג להם, הוא הרי לא עושה עבורם כלום. כאילו פתאום עם נישואיו בשנית, הוא הפסיק להיות אבא שלהם. הם כבר כלום עבורו. איך ייתכן! פתאום לאחר נישואיו הייתי חייבת להיות עצמאית. לעשות הכל לבד.

פתחתי חשבון בנק נפרד ואליו נכנסת לי קצבת הילדים. תבעתי ואתו למזונות בבית הדין השרעי. כמו כן, תבעתי גמלת הבטחת הכנסה כאם חד הורית, אבל היא לא אושרה כי אמרו שמתנהל משק בית משותף בינינו. פניתי שוב ושוב. כל פעם לא אישרו לי וגם הפסיקו לשלם לי מזונות כי לא האמינו לי שאנחנו לא חיים יחד. זה קשה מאוד, הרי אין לי לאן ללכת חוץ מיחידת הדיור הזאת, וחוץ מהקרבה הפיזית אין ביני לבינו שום קשר, החלפת מילים יש בקושי. המאבק הזה שיכירו בי כאם חד הורית הוא מתיש. לא מאמינים אף פעם! בעיניהם את שקרנית! אני נהייתי חולה, אני וילדיי חיים בעוני מביש, אני עייפה וכבר אין לי כוחות להילחם. אני לא מדברת עברית ולאף אחד לא אכפת מהמצב שלי, ואין לי אפשרות להבין מה רוצים ממני בבית המשפט בלי עזרה. אני יודעת שיש זכויות בסיסיות שאני לא מקבלת כי אין לי כבר כוחות להילחם חזק בשביל להשיג אותן. אז וויתרתי! לא היה בי כוח ואומץ להמשיך.

5.אני אחלאם, גרושה ויש לי שלושה ילדים. אני מתגוררת בכפר בלתי מוכר. נישאתי כאישה שנייה. כיום אני גרה ביחידת דיור שצמודה לביתו של בן זוגי לשעבר. אנחנו לא מנהלים משק בית משותף, הכל נפרד, גם הכסף. אין בינינו שום קשר. הגשתי תביעת הבטחת הכנסה כיחידה שנדחתה כי אני מקבלת חלק מהקצבת זקנה שלו שמגיע לבתי וחיה במגרש שלו. הגשתי ערעור והדגשתי שאין לנו שום חיים משותפים. כתבתי שהפסיקה מפלה אותי וגורמת לי נזק כלכלי כך שאין לי אפשרות לגדל את ילדיי בכבוד. בתקופה שאחרי הגשתי שוב ושוב תביעה למחלקת הבטחת הכנסה וכל פעם דחו לי אותה. פעם אחת ביקשו ממני להביא עוד מסמכים, ואחרי שלושה ימים דחו לי את התביעה בלי שבכלל הראיתי אותם. שלחתי אותם בכל זאת וענו לי שהחלטת הדחייה לא משתנה. רק אחרי שקיבלתי עזרה חיצונית וקיבלתי סיוע מקצועי עם המסמכים ועם הבקשה לדחיית המועד לערעור, בסוף כן הצלחתי ואישרו לי את התביעה. זה מכעיס, כל כך הרבה שנים חיכיתי, שנים שבהן המצב שלי לא השתנה, ורק אחרי התערבות מקצועית חיצונית בסוף הכירו בזכות שלי לקבל גמלת הבטחת הכנסה כיחידה. לא הייתי מצליחה לקבל אותה לבד גם אם הייתי מנסה עוד עשר שנים. הקול שלי לא נשמע, ואין לי את הכלים בשביל להבין מה צריך לעשות ועל מי צריך ללחוץ כדי לקדם את המקרה שלי. לנשים בדואיות בלי עזרה אין כמעט סיכוי להצליח להחזיק מעמד בכוחות עצמן מבחינה כלכלית, החוק פשוט לא לטובתן אף פעם.

6.אני סארה, נולדתי בשנת 1980 , כיום אני גרושה עם ארבעה ילדים, ואני גרה בכפר לא מוכר. נישאתי כאישה ראשונה. כיום אין לי בית, אני עוברת מחסות משפחה אחת לשנייה. ברחתי מהבית בגלל המשפחה והגרוש שלי שפגעו בי. אני יודעת שיש סכנה לחיים שלי אם אני נחשפת, אז אני מנסה להתחבא. ילדיי נותרו מאחור. אני בודדה וחיה בחוסר ביטחון תמידי.

הכל התחיל ברגע שהוא התחתן עם אישה נוספת. זה היה רק ארבע שנים אחרי הנישואין שלנו. הוא גירש אותי בלי שרציתי, ללא הסכמה שלי בתוך אולם בית הדין השרעי. אז התחילו הבעיות באמת, היו סכסוכים גם עם המשפחה שלי, נאלצתי להגיש תלונות במשטרה על תקיפות שלהם ואלימות. הוצאתי צווי הגנה. פחדתי על החיים שלי, עד היום אני פוחדת. אני הולכת לטיפולים אצל פיזיותרפיסט עד היום בגלל השברים בצלעות והחוליות בגב שלי שנסדקו. המצב הנפשי שלי נורא. אני מסתגרת בבית ולא מצליחה לתפקד, לא יוצרת קשר עם אנשים, מפחדת כל הזמן. אני הולכת לפסיכולוגית וזה קצת עוזר. אני לא יכולה לעבוד, כל יציאה החוצה ללשכת שירות התעסוקה או לבאר שבע, היא סכנה לחיים שלי. אני מתקיימת מגמלת הבטחת הכנסה, אין לי כסף לשלם על שכר דירה, אני חיה על חסדים של אנשים שמוכנים להלין אותי. זה נורא לחיות ככה. אין לי רגע של שקט, אני לא יודעת מה יהיה איתי מחר, איך אפשר לחיות ככה? לפעמים כשאני מתחילה לחשוב על מה שעברתי, אני לא מאמינה שאני עדיין מסוגלת לעמוד על הרגליים שלי. אבל הכי קשה מהכל זה הפגיעה בנפש! נפש פצועה! הגוף עם הזמן יכול להחלים אבל הנפש לעולם לא! כמה שאני מנסה לשכוח ולא לחשוב. אני לא מצליחה. לא אוכל לזכות בשקט נפשי אף פעם!

7.אני סעדה נולדתי בשנת 1961 , אם לתשעה ילדים, ומתגוררת בכפר בלתי מכור. נישאתי כאישה שנייה מתוך שלוש נשים, והיום אני פרודה. כשהיינו נשואים המצב היה רע. הוא היה מכה אותי בשיטתיות, משפיל אותי כל הזמן, אבל ידעתי שאני צריכה לשתוק למען הילדים. פחדתי ממנו, לא הרגשתי שיש לי מה לעשות. היה מקרה אחד שבו הוא טען שהלכתי בלי רשות והכה אותי כל כך חזק שלא יכולתי לשאת זאת עוד והלכתי, בעודי מדממת ומעורפלת, לתחנת המשטרה ביישוב הסמוך. התלוננתי וברחתי להורים שלי.

הילדים שלי נשארו איתו, ופחדתי עליהם. רציתי להיות איתם. גרתי אצל ההורים שלי כמה חודשים ובזמן הזה התנהל דיון בבית הדין השרעי לגבי הילדים. הוחלט בבית הדין השרעי שעליי לחזור לגור במתחם המגורים שלו, אקבל קצבת ילדים ומשמורת עליהם, בלי שיהיה בינינו קשר. לא רציתי את זה, לא רציתי להיות קרובה אליו, עשיתי את זה רק בשביל הילדים. פחדתי כל הזמן, זה לא שינה את היחס שלו אליי, זה לא שינה את האפשרות שהוא ירביץ לי מתי שמתחשק לו. הוא היה רע, צוחק עליי ועל הילדים שלי, אומר שלא ייתן לנו כלום, רק אהב להתעלל בנו. הוא לא תמך בנו כלכלית, עשיתי הכל בכוחות עצמי. לבד. לא היה לי כסף, פחדתי ללכת לביטוח לאומי לקבל את הקצבה שמגיעה לי כי פחדתי שהוא ינקום בי על זה שהוא צריך להתחיל לשלם מזונות. רק כשהילדים גדלו היה לי אומץ ללכת לביטוח לאומי ולתבוע הבטחת הכנסה, שגם אותה דחו לי. הם רואים בי ידועה בציבור בגלל שאני גרה במתחם איתו. לא היה להם אכפת שאני משלמת הכל בעצמי, אני לא דורשת ממנו שקל. הוא הצהיר כשהתגרשנו, שחזרתי לגור שם רק בגלל הילדים והוא לא מתכוון לדאוג לי. ערערתי על ההחלטה שבע פעמים, אולי יותר. שמונה שנים נלחמתי שיכירו בי כנפרדת, ובסוף רק בהחלטת בית המשפט קיבלתי מה שמגיע לי. זאת לאחר שלא האמינו לי, התעלמו ממני, לא הבינו את המצב שלי, אמרו שאם אני גרה איתו באותו מתחם לא הגיוני שאנחנו לא ידועים בציבור, לא משנה כמה עדויות הבאתי להם. רק אחרי שמונה שנים הם הכירו בי כנפרדת. לא היה לי שקט בשנים האלה, חייתי מהיד לפה, כל כך קשה היה לי, רק עכשיו קיבלתי קצת שקט.

8.אני שאדיה ילידת 1972 ואם לשבעה ילדים מכפר בלתי מוכר . אני נישאתי כאישה ראשונה. היחסים בינינו היו בסדר עד שהוא התחתן שוב. מאז שהוא התחתן שוב' החיים שלי ושל  הילדים שלי הפכו לגיהינום. הוא היה כולא אותי בבית, אוסר עליי ליצור קשר עם  המשפחה שלי או לדבר עם אנשים, אסור היה לי ללכת אפילו לקופת חולים. הוא היה  מעניש אותי ונותן לי לנקות את דיר הכבשים או לרעות את הצאן, שבכלל היה שלו ושל  אשתו השנייה. סתם היה מעביד אותי. לפעמים לא רצה לראות אותי בבית והיה שולח  אותי ליום שלם להיות עם הכבשים, אם הייתי חוזרת היה מכה אותי. פעם אחת הבן שלי  התערב והוא הרביץ לו במקום. הוא היה מכה אותי ואת הילדים שלי, משתמש בכבל  חשמלי ובצינורות פלסטיק, היה גורר אותי מהשיער מחוץ לבית, מרביץ לי עד שהייתי  מדממת מהשיניים ומהפה, כל הזמן איים להרוג אותי. ניסיתי לברוח להורים שלי אבל זה רק החמיר את המצב. מה יכולתי לעשות? מה הם יכלו לעשות? כלום! למדתי לשתוק! הייתי כנועה ונתתי לו לעשות מה שרצה. גם כשהיה צורח ומאיים עלינו, הייתי עושה מה שאמר לי כדי שהילדים יסבלו פחות. רציתי לצרוח אבל לא יכולתי, שתקתי על הכל, שתקתי עד שבסוף לא יכולתי לשתוק, כשהוא התחיל להרביץ לילדים עוד ועוד. הלכתי למשטרה, לרווחה, התחלתי להילחם כדי להתגרש ממנו ולהוציא את כל הילדים מהמשמורת שלו ולהעביר אותם אליי.

התיקים נגדו, כולם נסגרו מחוסר ראיות. אני במלחמות על משמורת. לא מבינים אותי. מאוד קשה לי. תמיד כל הפסיקות לטובתו. אני לקחתי שניים מילדיי להורים שלי אבל השאר עדיין אצלו, מפחדים, הוא לא דואג להם בשום צורה, רק מאיים עליהם. אני עייפה מהמלחמות האלה אבל אין לי ברירה. כשהגעתי לייעוץ משפטי והגשתי בקשה לצו הגנה, גם אז השופט לא יכול היה להבטיח לי, לא הוא ולא המשטרה ולא הרווחה שהנייר הזה מגן עליי. כדי שאזכה לסוג של הגנה אני צריכה לחזור לבית הוריי ואחיי, תוך פירוד מרוב ילדיי, ואילו הוא הגבר האלים והמכה נשאר בסביבה ובמקום המוכר לו, בביתו עם אשתו השנייה. ואני צריכה להתמודד.

9.ח'דרה אני זוכרת שהייתה לי ילדות טובה מאוד. הייתי הבכורה, ילדה מאושרת, אבא שלי והאחים שלי תמיד התנהגו אליי יפה, אף פעם לא הכו אותי. הייתי רועה את הצאן והעיזים של אבא שלי, עוזרת להוריי בעונת הקציר. היו חיים טובים שאינם עוד.

התחתנתי בגיל 18. אז האנשים היו פשוטים ולא מתנים תנאים בהסכמי הנישואין. לא הכרתי את בן זוגי לפני הנישואים. גם לא רציתי להתחתן. הייתי ילדה לא ידעתי מה זה להתחתן. ביום שבאו לקחת אותי תכננתי לברוח, אבל אח שלי תפס אותי ולא נתן לי. גררו אותי בכוח. שמו אותי על מזרון באחוריים של טנדר, נשים סביבי על כיסאות שרו ואני כוסיתי בגלימה. בכיתי. לא רציתי להתאפר, התנגדתי, פחדתי מהם, לא רציתי לעבור לגור בכפר אחר, רחוק מההורים והמשפחה.
ראיתי אותו באמת רק כשהוא נכנס לחדר, אחרי שהנשים שמו אותי בבית. רציתי  לברוח ממנו. לא רציתי אותו, הוא היה גס רוח. לא הסכמתי לשכב איתו, אז הוא שכב  איתי בכוח. הוא הכה אותי ואנס אותי בליל הכלולות שלנו. האשמתי את אמי שלא עמדה  לידי, אמרה לי שאין מה לעשות ואני חייבת להיות רעיה טובה.

מהרגע שילדתי את הבן הבכור שלי, שנה אחרי שנישאנו, הוא התחיל להתעלל בי. לא נתן  לי לצאת, לא למרוח לק. ייבש את גרוני, מנע ממני שתיה ואוכל. היה מכה אותי. כשבאו  גברים אלינו, אסור לי לצאת שלא יראו אותי. אסור היה לי לרדת לחמותי. אסור ללכת  לאמי. היה כולא אותי בתוך הבית. חייתי איתו חיים רעים וקשים מלאי סכסוכים ואיבה.  הוא היה חשדן. היה שוכב עם נשים אחרות בשטח  במקומות נסתרים, בין החיטה ומי  שלא נאמן בעצמו, לא מאמין לאנשים אחרים.

כך היו חיינו. הוא היה מרביץ לי, אני הייתי שותקת. תמיד פייס אותי לפני שהגעתי  להוריי.  לא נותן לי לעזוב. לפני 9 שנים נישא בשנית לאישה מאזור חברון. היא הייתה  מסיתה אותו נגדנו, והוא  היה מגיע ומרביץ לנו. היה לי בן קטן שהוא לקח לאישה השנייה  ואמר לי שיותר זה לא בני. זה הבן שלה. הוא בעצמו התחיל לשנוא את הילדים ברגע  שהתחתן איתה. הוא הרס לאחד מהם את הבית ואת המכונית, היה משפיל אותם כל  הזמן. אין לו אהבה בלב לילדיי.

היום לא הייתי מסכימה שיתחתן עם אישה נוספת. זה הרס לנו את החיים. לפני כן עוד איכשהו יכולתי להסתדר, המצב החריף הרבה יותר ברגע שהתחתן איתה.

אנחנו פרודים מאז שנישא בשנית. אפילו הוא לא דואג לפרנסה שלי ושל ילדיי. לאשתו הוא דואג, קונה לה מה שהיא מבקשת, ואותנו מפקיר. את הבנות אני חינכתי וגידלתי לבד. טעיתי כשהלכתי לבקש את ידה, כשהתרצתי והסכמתי בסוף לנישואים האלה. יכולתי כל פעם שהיה לוקח אותי לאנשים להגיד להם שאני לא מסכימה במקום לרצות את כולם. זאת טעות גדולה שעשיתי.

אם לא היה מתחתן היינו נשארים ביחד עם ילדינו ולא היינו מתפזרים. לאחר שנישא התעלל בנו. היה לוקח ממני את בנותיי, שולח אותן לשטח לנקות את העשבים היבשים כנקמה בי ובהן. היה מכה אותן קשות, לוקח אותן לבית השימוש של אשתו וסוגר אותו עליהן.

מכה אותן ואומר להן לאכול מהצואה של אשתו, מונע מהן לחזור הביתה ומשאיר אותי לבד, מפוחדת ודואגת. הוא רק חיכה שיימאס לי ואלך.

הייתה פעם אחת שהוא הרביץ ממש חזק לילדים שלי. רבתי איתו, הילדים התפזרו והוא  הלך לישון על דלת ביתי. כשיצאתי לבדוק מה קרה בחוץ, הוא תפס אותי ואנס אותי,  אחר כך  הרביץ לי חזק. נאלצתי לגרור את עצמי להוריי. אחרי חודש הרגשתי כאבים  בבטן, והרופא עשה בדיקה ואמר לי שאני בהיריון.

מאז שהתחתן שוב אני תמיד בוכה, תמיד עצובה. מפחדת ממה שיקרה לבנות שלי, לבנים  שלי. כשהיה מכה אותי לא הייתי ממהרת ללכת להוריי כי ילדיי נשארים אצלו. בנותיי  היו מתחילות לבכות ולהתחנן שאשאר. היו מחזיקות בי. למען בנותיי סבלתי. הוא גירש  אותי. הייתי גרושה אצל הוריי שלושה חודשים עד שהסכים להחזיר אותי. עם חזרתי  גיליתי שאשתו התעללה בבנותיי. הייתה מכה אותן והפכה אותן למשרתות אצלה.

לא חשבתי להתגרש ממנו, להיות אישה גרושה זו בושה. אם אתגרש אני מאבדת את  ילדיי. אצלנו אישה טובה, היא אף פעם לא גרושה. גם מזונות לא תבעתי אותו, כי האחים  שלי לא מסכימים לא למזונות ולא לגירושין. לא אעשה משהו שיפגע בילדיי. שנים סבלתי  ושתקתי רק למענם. היו פעמים שהלכתי למשטרה, כמו למשל בפעם אחת כשהוא שבר לי  את היד. יש לי סיוטים, קושי לישון, אני מקבלת כדורי הרגעה כדי להירגע. אני חושבת  לאן הגיעו החיים שלי, אפילו על הילדים שלי לא הצלחתי להגן. אין לי תחושה של נחת  בלב, אני עייפה כל הזמן, חולה פיזית ונפשית, ילדיי לא איתי... הכל עולה כסף ואין לי,  אין לי כסף לתרופות היקרות, לאוכל, לחיים נורמליים. שום דבר לא משמח אותי היום,  אפילו לא בנותיי. חושבת כל הזמן, וכשקשה לי מדי אני בוכה, לוקחת כדור ונרגעת לזמן  מה. לבנות שלי אני אומרת שלא יעזו להסכים שבן זוגן יישא אישה  נוספת חוץ מהן. הן  יצטרכו להתנהג יפה איתו כדי שלא יביא עוד אישה, זה יהרוס להן את החיים, הן חייבות ללמוד מהניסיון שלי.

10.אני אמינה ילידת 1975 , אם לשמונה ילדים, נישאתי כאישה ראשונה ומתגוררת ביישוב מוכר. במהלך חמש עשרה השנים האחרונות סבלתי אלימות מצד אבי ילדי. בהתחלה החלטתי להישאר איתו בשביל הילדים, שלא חלילה יגרש אותי ויפריד אותם ממני. בסופו של דבר הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה, האלימות הפכה לתדירה יותר ואני
סבלתי המון. החלטתי להיפרד ממנו, אך לא להתגרש. זה לא עזר, גם אחרי שנפרדנו הוא המשיך להכות אותי. הייתה פעם אחת קשה מאוד. אני זוכרת זאת היטב, בחיים לא אשכח, עשרה ימים לפני חג הקורבן, הוא תקף אותי עם צרור מפתחות על ראשי. כתוצאה מזה נחבלתי בראש והגעתי לטיפול רפואי במרפאה. נאלצתי לשקר ולדווח שמעדתי ונפלתי. אצבע אחת בידי עקומה עקב האלימות שהוא הפעיל נגדי.

אף פעם לא חשבתי ללכת למשטרה על האלימות הזו, ידעתי שהורי ובני הגדולים אוסרים  עליי. הבן שלי התחנן שלא אערב את המשטרה והבטיח שידאג להגן עליי. שהיתי 15 ימים  אצל המשפחה שלי והסכמתי לחזור הביתה רק אחרי שהבטיח לי שלא יכה אותי יותר.

בסופו של דבר הוא גירש אותי ונטש אותנו לגמרי, כאשר הייתי בהריון עם הילד הקטן  שלי. הוא עבר לגור עם אשתו השנייה. בהתחלה תבעתי מזונות והוא היה צריך לשלם  מאה שקלים על כל ילד. בהתחלה הוא שילם כמו שצריך ואחר כך לאט לאט התחיל  להפחית בתשלום עד שהפסיק לגמרי בשנתיים האחרונות. אני מנסה להתקיים  מהקצבאות שאני מקבלת אבל אני לא מצליחה שלא להיכנס לחובות בכל חודש וחודש.  המצב הכלכלי שלי רע, ילדיי ואני נאלצים לחיות בעוני. אין לי תמיכה מצד המשפחה שלי  ואסור לי לדבר ולספר מה אני עוברת ולבקש עזרה. אני מבודדת ואין לי אל מי לפנות. כל  הזמן יש מאבק  איתו, וכדי לחיות בכבוד אני צריכה לסכן את חיי ולהילחם כל הזמן.
אני תוהה, איך נכשלתי בלשמור על המשפחה שלי מלוכדת. מה לא טוב אצלי. מה יכולתי  לעשות אחרת כדי שלא יתנהג איך שהוא מתנהג וכדי שלא יזרוק אותי וילך ויתחתן עם  אישה אחרת וימשיך את חייו כאילו כלום לא קרה. את ההשפלה אני אוצרת בלב ומנסה   שלא ירגישו עליי כלום. במיוחד ילדיי. כשקשה לי אני משדלת לקחת הצידה ופורקת את  הכאב בשקט.

11.אני אמנה, ילידת 1979, אם לארבעה ילדים, נישאתי בתור אישה שניה ומתגוררת בכפר לא מוכר. במהלך שנות הנישואים שלנו הוא היה מכה אותי באופן רצוף ובצורה אכזרית. הוא היה מצליף בי עם חגורה ובחוט חשמל. בסופו של דבר לא יכולתי לשאת זאת והלכתי  למשטרה לדווח. הגעתי לרופא עם חבלות רבות בגוף. גם אחרי שהוא עזב אותנו  ועבר להתגורר עם אשתו הראשונה, נטש אותנו ולא דאג לכלכל אותנו בכלל, הוא  המשיך לאיים עליי ולהכות אותי מפעם לפעם, במיוחד לאחר שתבעתי אותו בתביעת  מזונות ודרשתי את המגיע לי מביטוח לאומי.
אחרי שנפרדנו, הוא הגיע והכריח אותי לשכב איתו, לא רציתי, ותוך כדי איים עליי שיקח  ממני את הילדים. הוא איים עליי ואמר לי שאסור לי לגלות את הדבר לאף אחד.  כתוצאה מכך נכנסתי להריון. ואז ביטוח לאומי טוענים שאני חיה איתו, עם אבי ילדיי,  וכי רימיתי אותם ולקחתי מהם כסף למרות שאני חיה איתו. אפילו אני לא מסוגלת  להסביר להם מה קרה ואיך קרה. אין מצב שהם יבינו. אני נותרת בלי כלום ועם בושה  גדולה.
הוא עזב אותנו והשאיר אותי לדאוג לילדים ולבית מקצבת ילדים ומקצבת נכות. אני  בקושי מצליחה לתפקד, הילדים שלי קטנים ועדיין לא עצמאיים. אני מפחדת להמשיך  לתבוע מזונות ממנו. יש לי חובות בביטוח לאומי שרק הולכים וגדלים, המצב הכלכלי  שלי לא משתפר לא משנה מה אני עושה, זה מייאש וזה הופך אותי לחולה. אני  מחכה שהילדים יגדלו כדי שיוכלו לסייע לי, עד אז אין לי ממי לקבל עזרה.

12.אני סלמה, אישה פלסטינית וחיה בנפרד, אם לחמישה ילדים אני אישה רביעית. מתחילת הנישואין העניינים לא הסתדרו והיו סכסוכים ביני לבינו שקשורים גם לנשותיו הנוספות.
ואז הוא היה עצבני וחסר מנוחה כל הזמן. יום אחד לאחר האחת נשותיו הסיתה אותו נגדי בעקבות ריבים בין הילדים שלנו, הוא כעס מאוד עליי, והוא גירש אותי ואת הילדים מהבית וזרק אותנו לרחוב ללא רחמים או תמיכה. פניתי לרווחה שנתנה לנו מקום לישון בו למספר חודשים מועט. לא יכולתי להסתדר, אין לי מעמד חוקי, אין חשבון בנק ולא יכולה לפתוח חשבון בנק בכלל. למרות שלא חיינו איתו, קצבת הילדים המשיכה להיכנס לחשבון של אבי הילדים. הוא לא מעביר אותה אליי, למרות שהוא לא מגדל את הילדים בשום אופן ונטש אותם לגמרי. כעת אני מתגוררת יחד עם ילדיי בצריף עלוב  באחד היישובים המוכרים, ללא אוכל רוב הזמן ובתנאים קשים. השכנים מרחמים ונותנים קצת אוכל.

13.נאדיה, ילידת 1975, אמא לשבעה ילדים, כולם קטינים. התגרשתי ונישאתי שוב כאישה שנייה בשנת 2005 בנישואים מסורתיים, וכרגע אני מתגוררת בכפר בלתי מוכר בצריף יחד עם ילדיי. שני ילדיי הגדולים מהנישואים הראשונים חיים עם אביהם. כשהייתי בהריון בשנת 2006, אבי ילדיי הקטנים נטש אותי וחזר לאשתו הראשונה. בהמשך, התחתן בשלישית.
אני מטופלת ברווחה מאז הנטישה שלו, וכל הזמן שיח'ים מתערבים בענייני. הוא היה  חוזר אליי לכמה חודשים ושוב נוטש אותי, כל הזמן מנצל את המצב שלי ומשכנע אותי  שהוא רוצה אותי ואת הילדים, אבל הכל היה משחק. הוא חיפש מישהי שתספק את  הצרכים שלו בזמן שאשתו הראשונה לא הייתה בבית. אני לא עשיתי הרבה סינונים וכן  קיוויתי בלבי שזאת חרטה אמיתית וכנה והנה סוף סוף חזר לעצמו.

אני מתקשה לקיים את הילדים שלי, במצב הזה של נטישה וחזרה של אבי הילדים ביטוח  לאומי לא מאמין לי שאני חד הורית, צברתי חוב של עשרות אלפי שקלים. אני רוצה  לחיות בכבוד, אני רוצה לגדל את הילדים שלי ולדאוג להם, קשה לי לעשות את זה כאשר  אין יציבות כל הזמן. אני תבעתי מזונות כמו שביטוח לאומי דרש ממני, ובית הדין השרעי  פסק לי 250 שקל על כל ילד לחודש. אבל הוא לא רוצה לשלם את המזונות וביטוח לאומי  לא משלם אותם כי הוא חושב שאני גרה איתו. אני מתקיימת מסיוע מועט של משפחתי  ובעיקר אחי באוכל, כשהכמות משתנה כל  חודש לפי הרצון שלהם. אני מתקיימת בזכות  החסדים שלהם ובזכות קצבת הילדים בסכום קטן. אני לא מצליחה להיות עצמאית, לא  מצליחה לדאוג לילדים שלי ולרווחה שלהם. אנחנו חיים בעוני ובצפיפות בתוך הצריף,  אלה לא חיים לכל כך הרבה ילדים. אני דואגת לכל פרנסת הבית ומנסה לשרוד  בקושי גדול, אבל לא מצליחה אף פעם לסיים את החודש והחובות רק נערמים.
ידיי כבולות, אני לא מצליחה ולא יכולה למנוע ממנו לחזור לבית. אני נמצאת עם בעל  שחושב שאני הרכוש שלו וכלואה במדינה שחושבת שהכל נעשה ברצון מלא שלי ושזה לא  משהו שנכפה עליי. אני לא מצליחה להשמיע את הקול שלי ולהתנגד, כי להתנגדות הזאת  יש מחיר. כגרושה פעם אחת אני לא רוצה להתגרש שוב, ולאבד את הילדים הקטנים שלי.  מהניסיון שלי בגירושים הראשונים, אין אפשרות לקיים קשר עם הילדים ברגע שהם  עוברים לגור עם האבא. אני לא מצליחה להיות עם שני ילדיי הגדולים בקשר למרות  שניסיתי המון לאורך השנים. אין לי ברירה אלא לגור בצריף ולחיות בצורה הזאת, אין לי  שליטה על המצב שלי ואין לי יותר אפשרויות. אני מרגישה במצוקה, אין לי למי לפנות,     זאת תחושה קשה של חוסר אונים.

14.אני סביחה, נולדתי בשנת 1981, אמא לשבעה ילדים קטינים. אבי ילדיי הוא פלסטיני (קרוב משפחה) שלא חי אתנו ולא מפרנס או עוזר לי בשום צורה. הוא ניתק איתנו קשר אחרי שניסינו לגור יחד וביקשתי ממנו שיעזור בפרנסת הבית. הוא נישא לשתי נשים נוספות, שגם הן באותו מצב כמו שלי. הוא לא היה מסוגל, ובמקום לעזור היה מכה את הילדים שלי באופן קבוע, מפחיד את כולנו ומשליט טרור בבית. הילדים נחרדו ממנו, פחדו  לחזור הביתה, היו מסתגרים ומנסים להימנע ממנו ככל האפשר. האלימות שלו כלפינו הייתה בלתי נסבלת. זה הגיע למצב שנאלצתי להגיש תלונה במשטרה נגדו, שרק גרמה לו לאיים עליי יותר. כשהוא החליט לעזוב הוא איים עליי שאם אדווח שהוא לא חי איתנו הוא ירצח אותי. הוא ניסה לשרוף את הבניין שבו התגוררתי. הוא הפחיד אותי, חששתי לחיים שלי באמת. אני מכירה אותו ויודעת שהוא יכול באמת לממש את כל האיומים שלו, הוא לא מפחד מכלום וכשהוא כועס אי אפשר לעצור אותו. הוא הופך לבנאדם שאני לא מכירה. מפחיד! מרוב פחד, ארזתי הכל וברחתי להורים שלי. החלטתי שלא לדווח על המעשים שלו למשטרה כי זה יסכן את חיי עוד יותר. ככה בעצם אין מי שיגן עלינו, זה רק אני מולו ואין לי דרך לפנות לעזרה חיצונית. אני מטופלת ברווחה ונמצאת במצב כלכלי קשה מאוד. בעקבות חובות של עשרות אלפי  שקלים, עיקלו לי את החשבון ומאז אני וילדיי בחרפת רעב. אני מתקיימת מקצבת נכות  ומקצבת ילדים, סכום זעום שלא מאפשר לי להתנהל ולדאוג לשבעת ילדיי הקטנים. לא  היה לי למי לפנות, המשפחה שלי לא עוזרת לי בכסף ואני מחויבת לשכר דירה. ניסיתי  להתגרש ממנו כדי שכן יחייבו אותו לשלם מזונות, אבל האיומים שלו הכריעו וביטלתי  את הבקשה. התחננתי שיעזור לי קצת בכסף. הוא שולח כסף לאשתו השנייה ולילד שלה,  ולי לא מוכן לעזור בכלל.

15.אני סאלמה, אמא לשלושה ילדי קטינים. נישאתי כאישה שניה. נפרדנו לפני כמה שנים, מאז אני מפרנסת את הילדים שלי ואת עצמי לבד. אין לי נכסים בכלל, מעולם לא עבדתי וקשה לי מאוד להצליח לדאוג לרווחה שלנו כשאין בידי את האמצעים לכך. מאוד קשה לי להתנהל עם ביטוח לאומי וכל פעם אני צריכה לבקש עזרה בטפסים ובתהליכים כי אני לא מבינה מה צריך וכל פעם יש בעיה אחרת.

אבי הילדים מגיע אחת לכמה זמן כדי לראות את הילדים. הוא יושב איתם לכמה  שעות, שותה קפה והולך. לא עוזר לי ולא מפרנס בכלל. אני חיה בעוני מחפיר בתוך צריף  קטן. אין לי מקרר ואני ישנה על מזרון על הרצפה. אני מתייצבת בלשכת שירות  התעסוקה בתקווה שיום אחד אזכה בגמלת הבטחת הכנסה. לאחר שנפרדנו, תבעתי  מזונות ממנו והוא חויב לשלם 900 שקל בחודש. אבל הוא לא משלם, אפילו לדיון בבית  הדין השרעי הוא לא הגיע. לפעמים אח שלו בא לשלם במקומו, מסביר לי שהוא מובטל  ושאין לו איך לשלם לי. אני מאוד חולה וצורכת תרופות באופן קבוע, אבל בחודשים האחרונים אין לי כסף לשלם עליהן וכדי להצליח לספק אוכל וחשמל הביתה נאלצתי  להפסיק לצרוך את התרופות לגמרי והמצב הבריאותי שלי מדרדר. אין לי יכולת לשלם  לרופאים ולדאוג לעצמי בשום צורה. אני מנסה לקבל עזרה מכל הגופים האפשריים, אבל  לא מאפשרים לי לקבל הבטחת הכנסה כי ביטוח לאומי רואה בנו כידועים בציבור,  למרות שאני לא גרה עם אבי ילדיי והוא לא מפרנס אותי.

16.אני  ג'אליה, אמא לשבעה ילדים, חיה בסמוך להורי לאחר שאבי ילדיי התחתן עם אישה אחרת. במהלך שנות הנישואין שלנו נפגעתי ממנו, היה מפעיל אלימות קשה כלפיי ומתייחס אליי בזלזול. לא יכולתי להתלונן במשטרה או לבקש עזרה כי ידעתי שהוא ינקום בי, זה מאוד לא מקובל לעשות דברים כאלה אצלנו. אבל אני לא יכולתי לשאת את זה יותר. בגלל זה שמחתי שהוא עזב ושחרר אותי אחרי כל השנים של הייסורים והקושי. פתאום נהייתי אדונה לעצמי. פתאום אני זו שצריכה לעשות כל הסידורים. אין לי על מי  לסמוך. אני לא יכולה לשבת בבית. אבל מאז שאנחנו חיים בנפרד המצב הכלכלי שלי רק נהיה יותר רע, אני לא מצליחה לפרנס את כל הילדים שלי בעצמי, בלי תמיכה.

הוא משלם לי מזונות, 150 שקל על כל ילד. לפי פסק הדין, הוא מחויב לשלם לי 200 שקל  על כל ילד. הוא נמנע לשלם לי את הסכום המלא והפער ממש משפיע על חיי. אני מתקשה  גם ככה להתפרנס ולדאוג לכל הילדים, והחוסר של מאות השקלים בחודש מורגש  ומשמעותי לי מאוד. ההורים שלי עוזרים לי לשלם חשמל ומים, אחרת הייתי קורסת  לגמרי.
כשניסיתי להתגרש ממנו, ביטוח לאומי הכריע שאנחנו ידועים בציבור ולא אפשר לי לקבל  הבטחת הכנסה כנפרדת. אני עדיין נאבקת על כך שיאשרו לי גמלה. ביטוח לאומי אפילו  לא נימק מדוע דחו את הבקשה שלי. מאז שהתחלתי לנסות ולקבל עזרה מהרווחה כמו  שמגיע לי לפי החוק, הפכתי לחלשה ועייפה עוד יותר. זה מתיש! הכל דורש ממני מאבק  וקשה לי מאוד לקבל את מה שמגיע לי. אין לי כסף להתקיים ממנו ואבי הילדים שלי יכול  לעשות  מה שמתחשק לו מבלי שילחצו עליו לעזור ולשלם לי מזונות כמו שהוא נדרש.  קשה מאוד לחיות ככה, במיוחד עם ילדים קטנים. אני כבר לא יודעת איך אצליח  לצאת מהקושי הזה, איך אוכל לדאוג לילדים שלי כשהמצב שלנו רק הולך ומחמיר.

17.אני עאישה, אמא לעשרה ילדים, גרה בצריף בכפר לא מוכר. נישאתי כאישה שנייה לגבר שהיה נשוי לאישה אחרת. אחריי הוא התחתן עם עוד אישה. אני חיה בנפרד ממנו, מאז שהוא עזב אותנו סופית כשהייתי בהריון עם הילד הקטן. לפני זה, הוא היה גר איתנו לפעמים אבל כל כמה חודשים עוזב לתקופות של עד שנה ועובר לגור עם שתי נשותיו האחרות. מאז שהוא עזב ונפרדנו, הוא לא משתתף בהוצאות חשמל ומים, לא דואג לילדים ולא עוזר לי כלכלית בשום צורה. אני מנהלת משק בית לבד ומתקיימת מקצבת ילדים בלבד של 2200 ₪ בסך הכל, סכום שלא מספיק לקיום מינימלי שלי ושל עשרת ילדי הקטנים.  אני חושבת שעשיתי טעות שהתחתנתי לגבר נשוי, אבל מה כבר יכולתי לעשות עם הלחץ להינשא. הרווחתי את הילדים שלי, הם חשובים לי מכל דבר.

בזמן שהוא מחפש אישה רביעית להתחתן איתה, אני קורסת ולא מצליחה לתפקד. ביטוח לאומי לא מוכנים לראות בי מפרנסת יחידה ולאשר לי הבטחת הכנסה כנפרדת, מה שמקשה מאוד על החיים שלנו ומשאיר אותנו לחיי עוני ודלות מבישים. הילדים שלי כבר בנסיגה בבית הספר. אני לא מצליחה לדאוג להם בכלל, הם הולכים לאיבוד ואני לא יודעת איך לתקן את המצב הקשה שלנו, אני חסרת אונים ואין לי לאן לפנות. אני מקווה שיום אחד הילדים שלי יגדלו ויעזרו לו. אין דרך אחרת.

18.קוראים לי ספיה, אני אמא לחמישה ילדים קטנים ואני אלמנה. נישאתי כאישה שנייה לגבר נשוי. בגלל שאני פלסטינית אין לי מעמד תושבת בארץ, ומאז שבעלי נפטר איבדתי כל שליטה על החיים שלי. אני מקבלת קצבת שארים בלבד. כל שאר הקצבאות, שנוגעות לילדיי, מועברות לאפוטרופוס שנקבע להם, שהוא אחיהם למחצה מהאישה הראשונה של בעלי. כל הכספים שמגיעים לילדיי מועברים אליו, ואין לי שום שליטה על מה שהוא עושה עם הכסף ואיך הוא משתמש בו. הוא שולח לי אלפיים שקל בכל חודש בלבד, למרות שהוא מקבל סכומים הרבה יותר גבוהים מהקצבאות שלהם. אני חושדת הרבה זמן שהוא מועל בכסף  של הילדים שלי ומנצל אותם לרעה, בשביל האינטרסים שלו. הוא מסרב להציג בפני את האישורים על גובה הקצבאות כדי שלא אדע כמה כסף הוא משאיר אצלו. קיבלתי מעמד תושבת זמנית והחלטתי לנצל את זה כדי להעביר את הכספים אליי, וכך לוודא שהם מגיעים לילדים שלי. אבל המאבק הזה היה קשה, גם אחרי שקיבלתי מעמד של תושבת לא באמת היו לי זכויות והייתי צריכה להוכיח כל דבר ולהתעקש ולהילחם.

הסכמתי שהוא יהיה האפוטרופוס רק כי הוא אמר לי שבכוחות עצמי לא אוכל לקבל את  הכסף שמגיע לילדים, כי באותה תקופה לא הייתה לי אשרת שהייה בארץ. פחדתי והוא  אמר לי שאני יכולה לסמוך עליו, למרות שמהתחלה חששתי ממנו וידעתי שהוא לא אוהב  אותם, שלא אכפת לו מהם ושהוא עושה את זה לא מתוך טוב הלב שלו. אבל הרגשתי  שאין לי  ברירה והוא גם לחץ עליי מאוד. הוא אמור לדאוג לחינוך שלהם, לאוכל ולטיפול  שלהם כדי שיהיה להם טוב, אבל בפועל הוא רק העלים כסף ולא דאג להם אפילו לא  קצת. היו תקופות שהוא גם לא העביר לי את הכסף שכן היה נוהג להעביר. הכל היה תלוי  במצב הרוח שלו, לי לא הייתה שליטה בכלל על מעשיו. הוא ניצל את הידע שלו ואת  העובדה שהמעמד שלי כאן זמני כדי להפחיד אותי ולפעול כרצונו, בלי לתת את הדין על  כך. הרגשתי חסרת אונים. למרות שאני האפוטרופוסית הטבעית של ילדיי ולמרות כל  ניסיונותיי לפנות לגורמים הרלוונטיים, אני לא מצליחה לממש את הדרישה שלי וכוחותיי  הולכים ואוזלים, החוק לא לצידי למרות שמתרחש כאן עוול, רק בגלל שאני אישה פלסטינית ואלמנה. זאת מציאות שקשה להשלים איתה, אבל אני מבינה שאין לי ברירה,  כי כשניסיתי לעמוד על שלי, רק נפגעתי ולא נותרו עוד אופציות בידיי. לכן, בסוף שתקתי ולא רציתי לעורר יותר בעיות שמא יגרשו אותי מהארץ.

19.אני סמירה, ילידת 1979. יש לי 7 ילדים. התגרשתי מאבי ילדיי אחרי שלא הסתדרנו בינינו, היו חיים לא פשוטים. הוא היה עוזב אותי הרבה והולך לישון אצל אשתו הראשונה. יום אחד הוא החליט שנמאס לו מאתנו ואמר לי שהוא רוצה שנתגרש. הוא גירש אותי ומאז ניתק איתנו קשר, לא בא לבקר אותי ובטח שלא את הילדים. בית הדין השרעי החליט שעליו לשלם לי 100 ₪ על כל ילד אבל הוא לא משלם אותם כפי שחויב. מצד שני, אני לא מצליחה לקבל גמלת הבטחת הכנסה כנפרדת. המצב הזה, שאני לא מקבלת כסף מביטוח לאומי ולא מהגרוש שלי, נמשך כבר הרבה זמן וקשה לי להתמודד איתו. הילדים שלי קטנים, וכל האחריות נופלת עליי כי הוא החליט שהוא לא אחראי עליהם ואין לו רצון לסייע לי למרות המצב הקשה. מה יהיה? גם כשאקבל את הקצבה המגיעה לי, זה לא יציל אותי ואת ילדיי מחיי עוני וצמצום, אבל עכשיו המצב ממש בלתי נסבל ואני אמורה להמשיך להחזיק מעמד עד שתתקבל החלטה. אין לי ברירה. למען ילדיי חייבת לעשות הכל. למרות שקשה לי, אסור לי להרים ידיי. אסור לי להתייאש. אני חייבת להמשיך ללכת קדימה. אני מאמינה באלוהים ואני חושבת שהוא ידאג לנו. זה מה שנותר לי. אני אקבל כל גזר הדין ממנו, אף הקשה ביותר. האמונה מחזיקה אותי קצת שפויה, אחרת מזמן הייתי משתגעת. לפעמים אני חושבת לעזוב הכל ולהסתלק לשום מקום. למנוחה. אולי! לא בטוח! אבל אלה רק חלומות שאי אפשר לממש. והמציאות מחייבת אחרת.

20.אני עזיזה נולדתי בשנת 1987, אני גרה בכפר בלתי מוכר ויש לי ילד אחד. בעלי היה אלים כלפיי. את האלימות היה ניתן לסבול בהתחלה אבל אחר שנתיים בתמיכת אמו הוא התחתן עם אישה נוספת והאלימות הלכה והחמירה. לאחר שנישא בשנית הוא היה מגיע הביתה רק כדי להרביץ. הוא ישן אצל אשתו השנייה. אז לא יכולתי יותר לסבול ברחתי להוריי, גרתי אצלם זמן מה ואז שוב לחצו עלי שאחזור אליו.

במהלך שנות הנישואים שלנו סבלתי מהתעללות והותקפתי על ידיו באופן קבוע. סבלתי  מאלימות פיזית וגם מאלימות נפשית. לא הלכתי למשטרה להתלונן כי פחדתי שזה יסכן  את חיי. ידעתי שאם אני אלך ואדבר הוא ירצח אותי. אין לי הגנה ואין אף אחד שיעזור  לי, אז לא הייתה לי ברירה חוץ מלקבל את המצב ולתת לו להמשיך להתעלל בי. אבל כמה  אני יכולה לספוג. כאשר כלו כל הקיצים וממש כבר לא יכולתי לשאת את זה יותר, ברחתי שוב להורי. באותו רגע שיא כבר לא היה אכפת לי מה יכול לקרות, המצב היה כבר בלתי  נסבל. המשפחה המליצה לי כרגיל לחזור אליו ולתקן את המצב.
לא הייתה לי ברירה, חזרתי לתקופה מסוימת אבל זה לא הועיל. אח"כ, החלטתי שאני  רוצה להתגרש ממנו, וחזרתי לגור אצל הורי. אין לי שום מקורות הכנסה ואני נעזרת  בהוריי. בהמשך, הגשתי  תביעת הבטחת הכנסה כנפרדת אבל ביטוח לאומי דחו אותי  מבלי לספק סיבה לכך. אני לא מקבלת גם קצבת ילדים, ולא ברור לי למה. הרבה  מההתנהלות לא ברורה לי ואני רק יודעת שאין לי כסף ואני תלויה לחלוטין באחרים.  אני לא יכולה להמשיך לחיות ככה, ואין מי שיעזור לי להבין למה אני לא זכאית  לקצבאות ולהבטחת הכנסה שמיועדת לנשים במצבי. אני חשה תסכול מאוד גדול באופן  קבוע והניסיונות לדבר עם פקידים בביטוח לאומי עולים בתוהו כל פעם מחדש. לא ברור  לי מה אני אמורה לעשות ואיך, זה יוצר תחושה קשה של פחד ומצוקה אצלי,  תחושה שאין לי מוצא ופתרון, וזה רק הולך וגובר. אב הילד לא מגלה שום אחריות  כלפי הילד, לא מפרנס, לא שולח כסף ולא דואג לנו בכלל. בסוף, המציאות חזקה  מהכל, נאלצתי לחזור לגור אצלו, אבל בנפרד. כי אישה עם ילד אין לה מקום אחר.

21.אני כאמלה ילידת 1968, נישאתי לגבר נשוי ונולדו לי שנים ילדים ממנו. כעת אני גרה בכפר לא מוכר עם אשתו הראשונה של אבי ילדיי. את שתינו הוא נטש לחלוטין, לא מכלכל אותנו ולא מפרנס אותנו ואת הילדים שלנו, שהם הילדים שלו. הוא התנער לגמרי מכל המחויבויות שלו כלפינו. לפני שעברתי לגור אצלה, גרתי אצל אבי ואשתו. אשתו לא אהבה אותי ולא רצתה אותי  בבית שלה. אשתו הראשונה של אבי ילדיי הייתה נחמדה והציעה לי לעבור לגור איתה,  למרות שאין לי  כסף לעזור בגידול הילדים ואני לא עובדת כרגע כי אין עבודות בכפר  שלנו בכלל. אני חיה מסיוע של אנשים אחרים והמצב הכלכלי שלי מחפיר. אני כל רגע  מפחדת שימאס לה מאיתנו, שאנחנו לא עוזרים כמו שהיא הייתה מצפה ושהיא לא  תוכל לעמוד בסיוע שהיא נותנת לנו כרגע. אני לא ישנה בלילה מפחד שמחר לא יהיה לי  איפה לגור. אין לי נכסים, אין לי כסף ואין מי שיעזור לי לשרוד. ניסיתי לקבל קצבת  הבטחת הכנסה כנפרדת, הטיפול מתעכב ודורשים ממני להביא מסמכים שאין לי יכולת  לספק כי הם אינם קיימים, או שאינני מבינה מה נדרש ממני. כך כל פעם דוחים אותי וכל  פעם אני מגישה  ומנסה לבצע את כל מה שדורשים, אך הקושי בשפה ובנגישות מקשה  עליי לבצע את התהליך הארוך, ובינתיים אני חיה מנדבות ובקושי כלכלי גדול. אני  חסרת כל כבוד ואמצעים, אין לי על מי להסתמך. אבי ילדיי רואה אותנו לפעמים ברחוב  ומתעלם, לא מוכן לקחת אחריות ולא עושה את המוטל עליו. המצב מאוד קשה  עבורי, אני לא יכולה פשוט לקום וללכת כמו שהוא עשה.

22.אני חארבה, ילידת 1957, אני כיום סבתא, אני מכפר בלתי מוכר, נישאתי לגבר נשוי כאישה שנייה ונולדו לנו 10 ילדים. אשתו הראשונה הייתה בת 35 כאשר הוא התחתן איתי. אחרי כמה שנים הוא התחתן עם אישה שלישית. במסגרת המשפחתית סבלתי מאלימות נפשית ומילולית. לא הייתה שום סיבה לנישואים האלה. סתם. הוכחת גבריות. לא חסר לו ילדים. כשהוא התחתן השכל שלי עף לי מהראש וחשבתי להתגרש אבל לא העזתי. יש אפליה בינינו גם במקורות הפרנסה. הוא הפסיק להביא הביתה. הוא השתנה. הכל נעשה פחות: ההוצאות על הבית והביקורים , הזניח אותנו. אנחנו כבר לא בראש שלו. הוא יותר עסוק באישה השלישית וילדיה. מבחינת הסביבה, המשפחה שלי ושלו לא ראו שום בעיה במעשה הנישואין שלו! למה? הוא חסר לי אבל התנחמתי בילדים שלי, כך גירשתי את הבדידות. וכך לאט לאט נפרדנו. אני יצאתי לבקר במקומות הקדושים במכה והתקבעתי בבית שלי.

23.אני נורה, ילידת 1955 , כיום אני סבתא, מכפר בלתי מוכר, אני האישה הראשונה  ונולדו לנו 12 ילדים. אח"כ הוא התחתן עם שתי נשים נוספות. האישה השנייה הייתה בת 17 כאשר נישא לה. תמיד לא היה לי נוח עם הנישואים, לפני שהתחתן בשנית, תמיד איים להתחתן וזה פגע בי ולאחר נישואיו עוד יותר סבלתי. כשהוא התחתן, הרגשתי כאילו נועצים לי סכין בחזה, מעין כאב, שכל הזמן עולה כאשר אני משחזרת את אותם רגעים משפילים. נתקפתי בהתקף בכי היסטרי ואף ניסיתי להתאבד. כעסתי מאוד אבל לא חשבתי בכלל להתגרש. לא הייתה סיבה לנישאים שלו אבל המשפחה שלו עודדה אותו. למשפחתי הדבר היה רגיל, לא אכפת להם. אין כל שוויון בהתייחסות אליי ולאישה הנוספת. אפליה ברורה בינינו. הרי היא החדשה והצעירה. אבי הילדים מגיע לבקר פעמיים בשבוע. תבעתי מזונות בבית הדין השרעי. כמובן, שהוא חסר לי ולילדים בבית. הוא איננו מה שהיה. המציאות השתנה לחלוטין. אני חשה בודדה. אני חשה שחסר בי משהו. משהו לא תקין. אבל המשכתי לחיות עם ילדיי בנפרד. לאט הפכתי לעצמאית ואחראית לביתי.