הסולחה השקרית של ראאד סלאח עם הדרוזים

רציחתם של שני השוטרים הדרוזים בהר הבית ביום שישי הציתה מתיחות ואיבה בין דרוזים למוסלמים ברחבי המדינה. רוב הגברים בני העדה הדרוזית משרתים בצה"ל ובמשמר הגבול, כי אינם מוסלמים ונתפסים באסלאם כבני דת של כפירה. הם יודעים היטב מה יקרה לקשר בין ראשיהם וכתפיהם אם המוסלמים הקיצונים ישתלטו עליהם, ומה שקורה לדרוזים בסוריה מוכיח זאת היטב.

כתוצאה מרצח שני השוטרים היו מספר אירועים של התנכלות דרוזים למוסלמים, וביישובם מעורבים של מוסלמים ודרוזים התעורר בימים האחרונים מתח גבוה בין שתי העדות.

את האירועים הללו מנסה לנצל שיח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, כדי להסית את העדה הדרוזית נגד מדינת ישראל. סלאח הוא תושב אום אל-פחם – עירם של הרוצחים. באיגרת שפרסם השבוע, ומופנית לבני העדה הדרוזית, מכנה אותם "בני מערוף", ביטוי כבוד שמשמעותו "אנשי החסד".

הוא לא מכנה אותם בשם שבו הם מכנים את עצמם, "אבנא אלתווחיד" ("בני הייחוד"), שכן כינוי זה מעניק להם לגיטימציה דתית אסלאמית. באיגרתו כותב סלאח:

"אנחנו רוצים עבורכם (הדרוזים) ועבורנו (המוסלמים) שנחיה בחברה אחת, שתתבסס על הערביות הטהורה ותחושת ההשתייכות הפלסטינית המקורית שנבנה לעצמנו, לילדינו ולנכדינו, הווה אחד ועתיד אחד שישמור לנו ולכם את הארץ, את הבתים ואת המקומות הקדושים.

בספריי השתדלתי להדגיש שעלינו לבנות לכם ולנו גורל אחד, מתוך הנחה שאתם חלק מהחברה הזו המחברת אותנו, חלק מחיי היומיום של החברה (הערבית בישראל) המשתרעת על הגליל, הכרמל, המשולש, הנגב וערי החוף (יפו, חיפה, לוד, רמלה). אנחנו רוצים שאף אחד לא יהיה גזיר עץ עבור אש הכיבוש הישראלי בגדה המערבית או ברצועת עזה המפוארת (תחת שלטון חמאס), בירושלים המבורכת, במסגד אלאקצא המבורך או בכל מקום אחר.

מציאות החיים שלנו ושלכם מדגישה את הגזענות, העושק והאפליה הישראלית נגדנו ונגדכם, הבה לא נאפשר לכיבוש הישראלי להפריד בינינו. לשוננו ולשונכם היא אחת, הלשון הערבית, ערכינו וערכיכם זהים ומבוססים על התנהגות מוסרית מכובדת, וחיי היומיום שלנו מחברים אותנו בשפרעם, בראמה, באבו סנאן, במע'אר, בחורפיש, באלבוקיעה ועוד. זה הבסיס אשר עלינו לשמור עליו, ואילו הקשר (שלכם) עם הכיבוש הישראלי (של 1948) הוא המצב החריג. אסור שהחריג יתגבר על המצב המקורי.

אני בטוח שאילו בדקתם את הצוואה של סולטאן באשא אל-אטרש (מנהיג הדרוזים בדרום סוריה שמרד בכיבוש הצרפתי בשנת 1925) הייתם מוצאים שהיא קוראת למה שאני קורא לו, ואני בטוח שאילו בדקתם את זיכרונות עשרות השנים האחרונות שחיברו בינינו בהזדמנויות שונות, הייתם מוצאים שגם הם קוראים למה שאני קורא אליו היום.

אני פונה אל עצמי, אל "בני מערוף" ואל כל מרכיבי החברה שלנו "בתוך פלסטין" (כינוי לישראל של 1948) על כל ההבדלים הדתיים והפוליטיים ביניהם, להמשיך ולהידבר בינינו, לארגן מפגשים משותפים כדי לבסס את הקריאה הזו כתכנית מציאותית של מהלך חיינו.

סלאח סומך כנראה על הזיכרון הקצר של כמה דרוזים, שאימצו בשנים האחרונות את הנרטיב הפלסטיני. הבעיה שלו היא עם רוב העדה, שזוכרת היטב את יחס המוסלמים לדרוזים לאורך אלף שנותיה של העדה הדרוזית, ויודעת בדיוק מה יקרה לה אם תיאלץ לחיות תחת רחמיו של שליט אסלאמי נוסח ראאד סלאח.

סלאח גם מעוות את ההיסטוריה לצרכיו: סולטן באשא אל-אטרש הנהיג את מרד הדרוזים בשנת 1925 נגד הצרפתים כדי שאלו לא יחברו את הדרוזים לסוריה. הוא חשש – ובצדק רב – מהיחס הרע של המוסלמים לדרוזים ורצה לשמר את האוטונומיה הדרוזית שהייתה תחת השלטון העות'מני. היום ראאד סלאח משתמש בשמו של אל-אטרש כדי לשכנע את הדרוזים להתחבר למוסלמים.

ואני שואל: אחרי שתנועתו של ראאד סלאח הוצאה אל מחוץ לחוק, איך יש לו רשות להפיץ את דברי הבלע שלו ברבים? מדוע מדינת ישראל לא מטילה עליו איסור להפיץ הסתה? במצב הנוכחי אין מנוס מלהטיל על מסיתים ומדיחים נוסח ראאד סלאח הגבלות תנועה ודיבור, והחוק בישראל מאפשר זאת.

אסור שהדמוקרטיה וחופש הביטוי יגנו על מי שרוצה לקעקע את הדמוקרטיה, והעיקרון הזה זכה לאישור בית המשפט העליון כבר בסוגיית תנועת 'אל-ארד' לפני חמישים שנה. ישראל חייבת להעביר מסר חד-משמעי לאויביה מבפנים שהיא לא תאפשר להם להסתתר מאחורי הדמוקרטיה וכליה כדי להרוס את המדינה מבפנים. דמוקרטיה איננה מרשם להתאבדות.

ריבונות היא שם המשחק לפני מספר שנים, באחד הסיבובים הקודמים של אלימות מוסלמית בירושלים, הכריז שייח' עכרמה סברי, אז המופתי של ירושלים ופלסטין: "נחנו אצחאב אלבית!" – "אנחנו בעלי הבית" על הר הבית. ההכרזה הזו היא תמצית הבעיה של המוסלמים בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט, שכן היא מבטאת את הגישה האסלאמית הרגילה, לא הקיצונית, שהאסלאם הוא בעל הבית על ירושלים ועל הר הבית ולא היהדות.

מכאן נובע הסירוב של המוסלמים להיבדק בגלאי המתכות שהציבה המשטרה בכניסות להר הבית, שכן חובת המוסלמים להיבדק במכשירים אלה מוכיחה שבעל הבית הוא ישראל והיהודים. המוסלמים אינם מסוגלים לקבל מצב כזה, כי על פי גישתם היהדות היא "דין באטל" ("דת שקר"), ורק האסלאם הוא "דין חק" ("דת אמת"). יהודים יכולים לחיות תחת כנפי האסלאם כ"אהל ד'ימה" ("בני חסות") עם זכויות מוגבלות, ובוודאי לא לקיים צבא ומשטרה שיגידו למוסלמים מה לעשות ומה לא לעשות.

האסלאם שואף להשתלט על כל מה ששייך ליהדות. כך הפכה ארץ ישראל ל"פלסטין", הר הבית ל"מסגד אל-אקצא", אברהם אבינו הפך למוסלמי הראשון ושלמה המלך בנה מסגד בירושלים. הנוכחות והפעילות היהודית בירושלים ובהר הבית נתפסות אצל המוסלמים כשיבתה של היהדות למעמד של דת חיה וקיימת, ומעמד זה מהווה אתגר תיאולוגי שלמוסלמים המודעים קשה להתמודד איתו.

הדרך היחידה שהאסלאם יכול לקבל בה את ישראל וריבונותה היא באמצעות ההכרה שישראל חזקה ובלתי מנוצחת, ושכל ניסיון להתמודד איתה יסתיים בתבוסה של מתנגדיה. הכרה זו תביא את המוסלמים להפסקת אש זמנית המכונה בערבית "סלאם", ושתימשך כל עוד ישראל חזקה, מסוכנת ובלתי מנוצחת. שלום של קבע בנוסח האירופי אינו קיים במזרח התיכון. רק כוח ונכונות להשתמש בו ייתנו לישראל שלום זמני, שיימשך לתמיד אם ישראל תהיה בלתי מנוצחת לתמיד.

לכן ישראל חייבת לומר למוסלמים, ורצוי בערבית: "מדינת ישראל היא בעלת הריבונות בכל שטח ירושלים, והיא לא תקבל שום תכתיב מכל אדם, מדינה, ארגון או קבוצה בעניין ביטחוני שנתון לחלוטין להחלטתה. הפיגוע ביום שישי האחרון שבו נרצחו שני שוטרים הוכיח שיש צורך למנוע הכנסת נשק להר הבית, והדרך היחידה להבטיח זאת היא באמצעות מגלי מתכות, בדיוק כמו בסניפי הביטוח הלאומי שאליהם הולכים המוסלמים לקבל את קצבאות הילדים, הזקנה, השארים והאבטלה. מי שאיננו מסכים לעבור דרכם יתכבד ויישאר מחוץ להר הבית".

מקור מידה