האם לשכת רואי החשבון בישראל תצליח לשנות את ההחלטה של רשות המסים בישראל?
מאז שנת 1993, מכירה רשות המסים בבעלות על כלי רכב הרשומים בספרי תאגיד (חברה) גם במקרים והרכב רשום במשרד הרישוי על שם בעל מניות בתאגיד או על שם מנהל התאגיד. חברה שיש לה הוצאות לאחזקת כלי רכב המשמש אותה בעסקיה, זכאית לתבוע את ההוצאות כולל הוצאות הפחת בגין אותו רכב וזאת בהתאם לכללים שנקבעו בתקנות למרות שהרכב רשום במשרד הרישוי על שם אדם פרטי.
השיקולים לרישום כלי רכב על שם בעלי המניות או המנהלים ולא על שם החברה הוא בעיקר בכדי למנוע ירידת ערך של הרכב הרשום על שם החברה.
ביום 13 ביוני 2007, פרסם היועץ המשפטי של רשות המסים, עו"ד משה מזרחי, הנחיה חדשה שמפסיקה את הנוהג הקיים עד היום בעניין כלי הרכב.
לפי ההנחיה החדשה לא יותרו לניכוי הוצאות רכב בתאגיד (חברה) במקרים והרכב לא רשום במשרד הרישוי על שם התאגיד.
היועץ המשפטי מנמק את ההנחיה בדברי ביהמ"ש העליון הרואה ברישום הרכב במשרד הרישוי כאקט הצהרתי המאפשר לעקוב אחרי הבעלות עליו ומאפשר לרשויות השונות לבצע עיקולים ושיעבודים על כלי הרכב וכו'.
ההנחיה הנ"ל שתכנס לתוקף החל ביום 1 בספטמבר 2007, משנה למעשה נוהג שרווח מזה כ – 14 שנים,והשפעתה על ניהול החברות יכולה להיות מרחיקת לכת.
בתגובה להנחיה, הודיעה לשכת רואי החשבון בישראל על התנגדותה לשינוי הנ"ל שהתקבל על ידי רשות המסים ללא התייעצות עם הלשכה כנהוג בשנים האחרונות ובעיקר כשמדובר בשינויים חשובים מסוג זה.
לשכת רואי החשבון פנתה לרשות המסים בבקשה לקיים דיונים בנושא עוד לפני כניסת ההוראה לתוקף.
הנימוק של לשכת רואי החשבון הוא שהנחיה של יועץ משפטי אינה גוברת על דיני הקניין ו/או מונעת אפשרות מנישום להעלות טענות עובדתיות משפטיות.
גם אם ההנחיה תכנס לתוקף, התאגיד יכול ורשאי להמשיך ולטעון כי הרכב שייך לו, ובעיקר כאשר הרכב נרכש בכספי התאגיד ורשום בספריו כנכס. הנחיה של יועץ משפטי אינה יכולה לפגוע בקניין אישי.
לדעתנו, ההנחיה הזאת בסופו של דבר לא תיכנס לתוקף מאחר ולמרות ההיגיון לכאורה שיש בה, הרי היא סותרת את התקנות ואת הפסיקה בעניין רישום כלי רכב על שם תאגיד או על שם אדם פרטי ואין לה בסיס חוקי.
בסעיף 1 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה-1995 נקבע: הוצאות רכב מותרות לניכוי לצורכי מס "בין אם הוצאה בידי הנישום ובין אם הוצאה בידי עובד של הנישום או בידי אדם אחר מטעמו של הנישום".
בסעיף 1 לתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו-1976, נאמרו דברים דומים לפיהם ההכרה בהוצאות רכב היא בשל "השימוש לצרכי עסק ברכב פרטי".
בשתי ההגדרות הנ"ל הדגש הוא בעיקר על "השימוש" ועל "האדם המשתמש" ועל "הצורך להשתמש".
בשום מקרה המחוקק לא מדבר על "הכלי" של השימוש, דהיינו, אין כל תנאים לגבי כלי הרכב עצמו ואופן רישומו במשרד הרישוי.
גם בפסיקה, קיימים פסקי דין רבים שיש בהם לערער את הבסיס החוקי של הנחיתו של עו"ד משה מזרחי.
בשל חשיבות הנושא למנהלי החברות, נמשיך ונעדכן אותכם בהתפתחויות הצפויות בעניין.
