המילים האחרונות שסאהר אמר לראניה

סאהר עיסמי ז"ל שהלך בגיל צעיר מאוד בפתאומיות, השאיר אחריו 3 ילדים קטנים, אישה, אימא, אחים ואחיות והרבה חלל ריק שיהיה מאוד קשה להתרגל בלעדיו.

ראניה עיסמי אשתו של סאהר ז"ל, לוקחת אותנו למקום שממנו סאהר לא חזר לחיים, ראניה מנסה להיות חזקה, אבל הכאב הרב שיש בה נותן לשיחה הרבה השראה וכוח ורגע אחרי היא נשארת עם הילדים ומשפחתו להתמודד לבד.

ראניה: "מזה 9 שנים אני וסאהר ביחד, הוא דומה לי באופי שלו, ידענו להסתדר ולקחת את עצמנו למקום טוב יותר ובעיקר לבנות יחד, סאהר ז"ל לא עשה שום דבר מבלי לערב ולהתייעץ איתי".

ראניה: "אני נולדתי וגדלתי בכפר מגאר בגליל, בשבילי סאהר היה הכל, דאג לי ולא רצה שאני ארגיש שום דבר לא טוב ובעיקר דאג שאני לא אפגע, סאהר היה תלמיד מצטיין ורצה ללמוד רפואת שיניים, אבל בשל המצב של המשפחה הוא העדיף לצאת לעבוד ולדאוג לכולם בבית ההורים, בשנים האחרונות סאהר עבד כעצמאי בחברה קבלנית על המחפר שלנו".

ראניה: "אחרי שהתחתנו התגוררנו כ 5 שנים בבית ההורים בדירה קטנה ולמרות התנאים הקשים ידענו להוביל למקומות טובים ולבנות בית משלנו שהיום אנו מתגוררים בו".

מה קרה בעצם לסאהר, איך נפטר?

ראניה: "ביום הזכרון לחללי צה"ל סאהר התבקש לשאת דברים בשם המשפחות השכולות בתיכון רונסון בעוספיה, באותו זמן קיבלנו ידיעה שסבתא שלי נפטרה, סאהר הגיע לתיכון רונסון ומשם חזר הביתה, אסף אותנו ונסענו להלוויה במגאר, ביקרנו את ההורים וחזרנו הביתה, למחרת סאהר סידר את הדברים ברכב ונסענו שוב להלוויה במגאר, כל הדרך שוחחנו ודיברנו, הילדים ישנו ברכב וזו הייתה הזדמנות לדבר על הכל ובעיקר לתכנן, אנחנו תכננו והגורל הוביל למקום אחר".

ראניה: "סאהר חזר מבית ההלוויה והתלונן על כאבי ראש חזקים וביקש לשכב קצת, נכנסנו לבית של אחי וסאהר שכב, הוא התלונן על זה שקר לו, אז כיסיתי אותו בסמיכה גדולה והשכבתי את הילד לידו, אני חזרתי לבית האבלים, אחרי זמן מה הגיעו ואמרו לי שהילד התעורר והוא בוכה ואבא שלו לא מרגיש בו, מיד הגעתי והתחלתי להעיר את סאהר אבל הוא לא הגיב, הוא סימן שכואב לו, התקפל מכאבים, פתאום קרא בשמי ראניה ושתק, הרמנו אותו לאמבולנס ופינינו אותו לבית חולים פוריה בטבריה".

ראניה :"במיון בית החולים התחילו לתחקר אותי על מצבו הרפואי, ביקשו לדעת מה קרה, סיפרתי להם שסאהר מעולם לא היה במרפאה ולא התלונן על מחלות או כאבים, הוא גבר בריא מאוד".

ראניה: "הרגעים האלו שהרופאים מודיעים לי שהוא לא יכול לחזור כמו שהיה ושאנחנו עלולים לאבד אותו, אהו רגעים מאוד קשים שלא היה ניתן להאמין שזה קורה, אני אישה מאמינה ויודעת שהכל בידי האל, אבל לזה לא ציפיתי, מעולם לא חשבתי שיקרה לנו דבר כזה, לאבד את האיש היקר ברגע, בלי שום התראה מוקדמת".

ראניה: "נשארתי לידו בבית חולים במשך 10 ימים, לא הלכתי לשום מקום, רק חיכיתי לנס שיקרה, בבית חולים בהתחלה אמרו לנו שזה כנראה חיידק וזה יעבור אחרי הטיפול התרופתי, אחרי זה עשו סי-טי ואמרו שבצילום נראה שיש לו בצקת במוח, וזו היתה אכן בצקת, הרופא המטפל אמר שיתן תרופה ואם זה לא עובר תוך שבוע אז זה הסוף, הרופא אמר לי אחרי כל הבדיקות שערכו שיש לו אפס אחוז להחלים, באותם רגעים קריטיים ביקשתי פסיכולוגים שישבו עם הילדים שלנו ויכינו אותם לכל מקרה, הילדים ציירו לו דברים ואני תליתי לו את הציורים מסביבו וקיוויתי שהוא יפקח את עיניו ויראה כמה שהילדים אוהבים אותו".

ראניה לא רצתה שהילדים יראו את אביהם במצב שהוא היה שרוי בו, אז כך היא נתנה להם ליצור קשר עם אביהם דרך הציורים.

ראניה: "התינוק בן שנה וחודשיים לא מבין את המצב שסאהר איננו, הוא קורא לאבא ורוצה אותו, אז אני לוקחת אותו לתמונה של אביו והוא מחבק ומנשק את התמונה, הבנות לעומתו מבינות שאביהם איננו עוד ומתמודדות עם המצב".

"אני וסאהר חיינו במצב אידיאלי, לא הסתרנו כלום אחד מהשניה, היינו משתפים דברים ועובדים יחד בבית ובגינה".

ראניה: "סאהר ז"ל החליט להיכנס לפוליטיקה כי הוא לא אהב את שיטת העדר, הוא היה מאוד כן וישר ולא אהב להיות אדם חייב לאף אחד, אני אמרתי לו שאני אתייצב לצידו כל הזמן אבל פוליטיקה זה לא התחום שמתאים לו כי הוא ישר יותר מדי, הוא אדם נקי ופוליטיקה זה דבר עם הרבה לכלוך, זו היתה תקופה שבה הרגשנו כמה אהדה היתה לו שבתקופה של חודש וחצי הצליח להביא סביבו הרבה תומכים".

ראניה: "היום נמצאת איתי משפחתו של סאהר, אמו ואימי תמיד איתי, לא עוזבות אותי והבנות מלוות ע"י בעלי מקצוע".

ראניה: "סאהר היה הבן הבכור בין אחיו ואחיותיו, הם אבדו את האח הצעיר מנעם ז"ל וסאהר לקח על עצמו לסדר את ענייני המשפחה. סאהר ניהל את חשבונותיו באופן מסודר ותמיד דאג לי ולילדים, הוא עשה הכל כדי שאנחנו נהיה מסודרים ומכוסים וחשב על עתיד הילדים".