אני מאוהבת
בהתחלה התבאסתי. הרגשתי שהמדינה נשמטת לי מתחת לרגליים. אחר כך התעשתי, וחשבתי שלאורך כל השנים הייתה אהבתי חד צדדית, התאמצתי להיות ישראלית, ידעתי בעל- פה שירים בעברית, קראתי ספרים לסופרים והוגי דעות עבריים.
היאם אבו זלף אמצעית בתמונה
ידעתי שמות של שחקנים וזמרים, צפיתי בתוכניות ברשת, ומה לא עשיתי שארגיש שייכת, ומה לא, כדי לזכות בקבלת האחר?
היום אני מאוהבת בחוק הלאום מפני שזה גלה את הפנים האמתיות של העם היהודי לטוב ולרע. וגרם –אפילו לאנשי הימין- מהעדה שלי להתפקח.
בימים האלה אני מקדישה חלק ניקר מזמני כדי לקרוא את עמדותיהם של אנשים שונים ברשת כלפי החוק, וכלפי מחאת הדרוזים. ואם חשוב לציין את עמדתי האישית, אני מעדיפה שוויון עם שאר בני המיעוטים. כלומר, לבטל את חוק גיוס החובה לדרוזים. גם כך אמר חוצפן אחד: "מה חשיבותם של הדרוזים? הם בקושי מהווים אחוז אחד מחיילי צה"ל?
אחד אחר חילק את התושבים לאדונים ומשרתים. ואני מאמינה שהקיצוניים מהעם היהודי הם עבדים בכל רמ"ח אבריהם. אלה שהגו את חוק הלאום, ואלה שהסכימו לו, כולם עבדים שפועלים מתוך רגש נחיתות מעורר רחמים. מתי העם היהודי היה אדון לעצמו באמת חוץ מתקופתו של שלמה המלך? רוב הזמן היו תחת כיבוש בארץ כנען, היו עבדים במצרים וכנראה שארבעים שנים של שהייה במדבר לא ניצחו את מנטליות העבדות שלהם, והיו בגולה כאלפיים שנים וחוו את זה שהם אינם אזרחים מן השורה. הרצון של מי שרוצה להוכיח שהוא אדון, רק מגלה כמה שהוא עבד. ועבד אינו מסוגל להעניק שוויון או לחולל צדק חברתי.
מישהו אחר רצה להפגין בקיאות בהיסטוריה של הדרוזים. הוא שאב את האינפורמציה מההיסטוריה הקרובה של הפאטמים, והטיח בנו את הקללה הקשה מכל שאנחנו ערבים. אנחנו ערבים? רק מטומטמים מתכחשים לכך שדרוזי המזרח התיכון הם ערבים. שבט ה"תנוכים" ששכן במה שנקרא היום ה"לבנון" הכיל הרבה שבטים ערביים שהם צאצאיו של "יערוב בן קחטן" מתימן. ואין לנו במה להתבייש. רק שלא כל הדרוזים ערבים. בפרס הם פרסים, בהודו הם הודים וכן הלאה...
ועוד ברצוני להבהיר שהשם הנכון שלנו זה "אלמוואחידון"- המאמינים באלוהים אחד- שהם לפני העם היהודי. ההוכחה לכך שהנביא שלנו "יתרו" הוזכר בתנך. הוא זה שלימד את "משה" איך להאציל סמכויות. הוא זה שעשה לו קאוצ'ינג במדבר: ((וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, בְּכָל-עֵת, וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ, וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם; וְהָקֵל, מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ, אִתָּך- שמות יח, כא-כב)) וזאת אחרי שמשה זעק ביאוש: ((לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. [במדבר יא])). אגב יש עוד שמות ליתרו: קיני, הוד פוטיאל, יסוד, חובב, חבר, רעואל.
הדרוזים תמיד היו אדונים לעצמם. לא עשקו. לא נצלו. לא תקפו. אך הם היו לוחמים גיבורים כשחשו סכנה, וכשהותקפו.
אני מאוהבת בחוק הלאום אהבתי לאמת, תהיה מכוערת אשר תהיה.
