בסמה מתמודדת עם השכול ונלחמת על זכויות האלמנות

איך יתכן שאלמנת צה"ל, עוברת את מה שעברה בסמה, שמאבדת בעל שהלך למילואים וחזר צמח, ובמצב הזה במקום לעמוד לידה וליד בנה התינוק, נלחמים בה ומנשלים אותה מרכוש?.

לבסמה היה מאוד קשה לדבר על הדברים האישיים שעברה ועוברת במשך הרבה שנים, מאז פציעת בעלה בפעילות מבצעית ועד למותו אחרי 13 שנים, הדמעות של בסמה לא התייבשו לאורך כל הראיון.

רב-סמל מרסל חיר נפל ביום 20.6.2015, שלוש עשרה שנים קודם לכן, ב-4.8.2002 הוא נפצע קשה בפעילות מבצעית בשומרון במהלך שירות מילואים, מאז היה מאושפז עד מותו, בסמה לא נטשה את מרסל לרגע. מרסל היה בן 45 בנפלו, הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכפר יאסיף, הותיר אישה ובן, הורים, חמישה אחים ושתי אחיות.

ב-20.2.1989 התגייס מרסל חיר לצה"ל, הוא שירת שירות מלא כלוחם חי"ר, מרסל נשא לאישה את בסמה ובני הזוג גרו בג'וליס, בסוף שנת 2002 נולד בנם נור.

בסמה חיר בת 38, אלמנתו של מרסל זיכרונו לברכה, אמא לנור בן 15, בעלת קונדיטוריה ובית קפה בכפר ג'וליס.

בסמה: "לפני פציעת בעלי ב 2002 גרנו בבית משלנו ואחרי הפציעה נאלצתי לעזוב את הבית, אני ובני מתגוררים אצל אמי".

בסמה: "מרסל היה קרוב משפחתו של גיסי, כך הכרנו, הייתי בת 17, בהתחלה אמי התנגדה כי הוא לא מהכפר שלי, שמרנו על קשר סודי ורק אחרי שסיימתי י"ב התארסנו, התחתנו ב2001, מרסל עבד כגנן, הוא אהב טבע וצמחים. בעלי מרסל התגייס למילואים ב4 אוגוסט ב2002, אני הייתי בהריון מתקדם, מרסל נפצע קשה בפעילות מבצעית בשומרון, מאז היה מאושפז בבית חולים עד מותו, נור בננו נולד ארבעה חודשים אחרי המקרה".

בסמה נזכרת ברגעים בהם קיבלה את הבשורה המרה על פציעת בעלה, "באותו היום שמרסל נפצע, אני הייתי אצל אמי, דיברתי איתו חצי שעה לפני שיצא לסיור, הלכתי לעבודה כרגיל, התחלתי להתקשר אליו והיה לא זמין, עד שהגיעה חברה שלי שהיא ידעה על המקרה ואני לא, ואז הגיעה גיסתי, בעלה וקצין העיר אלי לעבודה ואמרו שמרסל נפגע, אני התעלפתי, לא ציפיתי לזה, אנחנו אף פעם לא ערוכים לדברים כאלה, משם לקחו אותנו לבית חולים הדסה בירושלים, אף אחד לא סיפר לי מה מצבו של מרסל, עד שהגעתי לבית החולים, אחרי שעתיים הרופא סיפר לנו על מצבו".

בסמה: "מרסל אחרי הפציעה נכנס לתרדמת ולצערי לא הצליח להכיר את בנו, היה בתרדמת 13 שנים, אני גידלתי את הילד לבד, הייתי מגיעה לבקר את מרסל פעם בשבוע, קודם סמוך לפציעתו היה מאושפז בהדסה ואני הייתי צמודה אליו כל הזמן, אחרי שנולד בננו, מרסל הועבר לבית לוינשטיין ואני הייתי מגיעה לבקרו".

"חייתי כל התקופה שמרסל מאושפז, בתקווה שיום אחד מרסל יפקח עיניים וירגיש אותי ואת הבן שלו, זו המחשבה שהחזיקה אותי כל הזמן אף פעם לא אבדתי תקווה כי האמנתי שמרסל יחזור לחיים".

"חבריו של מרסל לא שמרו על קשר איתי, אבל יש לי קשר טוב עם אלה שנפצעו איתו בג'יפ, מרסל נפגע קשה בראשו כשעלו על מטען בשומרון".

בסמה: "ההלוויה של מרסל התקיימה בכפר יאסיף, הוא נקבר בבית העלמין בכפר, מרסל חלל יחידי בכפר יאסיף, הלוויה צבאית לא התקיימה כי הוריו התנגדו לזה. בכל שנה אנחנו עולים לקבר שלו, נור בני מתעקש שאנחנו נלך בכל שנה".

"יש לי משפחה מאוד תומכת מחבקת ואוהבת, אנחנו משפחה גדולה, אמי לא עזבה אותי לרגע, גם אחי עוזר, זו הנחמה שלנו האלמנות שיש לנו משפחות תומכות".

בסמה: "הפסדתי בעל שאהב אותי ותמך בי, היה נשמה כזו, ההפסד הכי גדול שהבן לא זכה להכיר את אביו, ייחלתי רק לתמונה אחת כזו של נור עם אביו, בנוסף למצב הזה אני הפסדתי את הבית, אני ובני היינו ללא בית".

בסמה משתדלת לא לדבר על זה שאחרי שבנה נולד, התעורר סכסוך די גדול בינה לבין משפחתו של בעלה מרסל בעניין האפוטרופוס ומי ינהל את ענייניו הכספיים של בעלה, "הגענו למשפטים, אני הייתי מנותקת מכל העולם, המשפט נמשך כמה שנים, אני התייאשתי וביקשתי מהעו"ד שלי לסיים את זה, אז הייתה עמותה חיצונית שניהלה את ענייניו הכספיים של בעלי, מאז גורשתי מביתי אני ובני, אני נמצאת בנתק מוחלט ממשפחתו של בעלי, לא מספיק שאיבדתי את בעלי, אני גם מתמודדת עם זה שמשפחתו של בעלי לא רוצים אותנו". 

"אני תמיד מציירת למרסל את התמונה הכי יפה על אביו, כי הוא היה אדם נפלא, כל כך קיוויתי שנור יזכה להכיר את מרסל, לצערי שזה לא קרה".

בסמה: "לפני שמרסל נפטר, היה מאוד קשה לקבל סיוע, מאחר והייתה מחלוקת מי יהיה האפוטרופוס שלו, היו בעיות מול משפחתו של בעלי וממשרד הביטחון היה קשה לבקש דברים כי היו אומרים לי את לא האפוטרופוס. עזרה לא קיבלתי חוץ ממשכורת, שהייתי מקבלת חלק קטן ממנה דרך העמותה שניהלה את ענייניו הכספיים של בעלי, בית לא הצלחתי לבנות או לקנות, כי האפוטרופוס שהיא העמותה לא דאגה לזה, הם הסתפקו בלהזרים חלק מהמשכורת של בעלי ובזה הסתיים העניין מצידם".

בסמה: "לצערנו במדינת ישראל, האלמנות סובלות והמשרדים זורקים הכדור אחד לשני, שיש חוק יבש בישראל ואי אפשר לסטות ממנו. אני עדיין נמצאת באותו מצב, בלי בית, אצל אמי האלמנה ומגדלת ילד בן 15 שבקושי יש לו חדר משלו, אנחנו בקושי חיים ומשרד הביטחון אומר עדיין את אותם הדברים, לא יכולים להתערב, תמצאי אדמה ונעזור לך בבניית הבית"

"כאלמנת צה"ל נחשפתי לעוד אלמנות, יש לנו קבוצה גדולה של אלמנות, שנפגשות מדי פעם, יחד אנחנו נלחמות על הזכויות של הבנים שלנו, שבגיל 21 מפסיקים להיות יתומי צה"ל, וחוץ ממענק חתונה לא יקבלו כלום, אנחנו אומרות שזה יתום שישאר כך כל החיים שלו, אז למה להפקיר אותו?".

בסמה: "נחשפתי לעובדה שרוב האלמנות לא מודעות לזכויות שלהן, לא להטבות ולא למה שמגיע. אני רוצה להשיג את כל הזכויות שלנו כי מספיק האובדן הגדול שלנו, שהבנים שלנו יזכו למה שצריך".

"לגבי הקייטנות והפעילות ליתומי צה"ל, בדרך כלל זה מתקיים בזמן שאצלנו במגזר יש מבחנים, לכן הבן שלי פחות משתתף בזה".

"זה לא מספיק להעלות את תמונות החללים באתר יזכור, צריך גם לטפל ולדאוג לאלמנות וליתומים, כי הבעלים הלכו לצבא מתוך אמונה שהמדינה והצבא ידאגו לנשים ולילדים שלהם, לא מקובל עלי שנור אחרי 21 יפסיק להיות יתום צה"ל ויקחו לו את הזכויות, נור מספיק סבל שגדל בלי אבא, צריך לעטוף ולחבק אותו ולתת לו לחיות כמו שצריך".