ויסאם גאנם קשה להתמודד עם השכול

פרויקט מיוחד להביא את הקול של האחים במשפחות שכולות, השנה בחרנו לשוחח עם ויסאם גאנם, לוחם מג"ב, בן 35, נשוי ואבא לשתי בנות.

חוזרים לאותו בוקר יום ראשון ב 4-8-2002, בו התרחש הפיגוע באוטובוס אגד בקו 361 מחיפה לצפת, רוני גאנם ז"ל היה בדרכו לבסיסו, כאשר סמוך לצומת מירון התפוצץ באוטובוס מחבל מתאבד שגרם לתשעה הרוגים ועשרות נפגעים.

בן עשרים ושמונה היה רוני בנופלו, הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר מגאר, הותיר אחריו אישה, הורים, ארבעה אחים ושתי אחיות.

ויסאם גאנם: "אני אברך על הפרויקט הזה לאחים שכולים, שמכוון את הזרקורים לאחים, כי עדיין אנחנו מתמודדים עם הכאב הזה כל יום, וזה מלווה אותנו תמיד, זה מה שקורה במשפחת השכול, אנחנו המשפחות השכולות נפגשים מדי פעם ומזדהים אחת עם השניה ותומכים אחת בשניה".

"אחי רוני היה בדרכו לבסיסו שבגבול לבנון, חצי שנה אחרי שחתם קבע, היה נשוי טרי, בדיוק חודשיים אחרי חתונה, ואני הייתי בן הזקונים, שוטר סדיר בן 19, עם מותו של רוני חטפתי את המכה של חיי, לפני חמש שנים איבדתי גם את אבי עקב מחלה קשה".

ויסאם גאנם: "אומנם אנחנו יוצאים מהבית, עובדים ומעסיקים את עצמנו בדברים, אבל מצד שני אנחנו מתכנסים עם עצמנו ולא משתפים את מה שעובר עלינו, זה מאוד חשוב לדבר עם האחים והאחיות השכולים וללוות אותם, דרך השירות הסוציאלי, והפסיכולוגי, כי יש אנשים שמתמודדים עם זה מאוד קשה".

ויסאם: "אני הייתי הכי קרוב לרוני, היינו חמישה אחים בבית, נותרנו 4, יש לי עוד אח שלא הכרתי שנפטר ממחלה, רוני היה עמוד התווך והדמות המרכזית בבית, אני התחברתי אליו מאוד, בענייני כדורגל אהבנו את אותה הקבוצה, חייו של רוני התנהלו סביב הכדורגל, הוא הצטיין בכל תחום בספורט, נשארו אחריו הרבה תעודות שקיבל, היה אדם אמיץ, אדיב, נדיב, מנומס זה מיותר להגיד, אדם שאהב את הכלל ואהב את המשפחה שלו, החברים שלו מכל העדות שאהבו אותו וכיבדו אותו עד היום מלווים אותנו, גם מגדוד חרב ששירת בו וגם מהכפר וגם משאר הכפרים, רוני היה איש נעים הליכות, אח למופת שאני מייחל לכל אדם שיהיה לו אח כזה".

ויסאם משחזר את האירועים, "אני נפרדתי מרוני, אבא כמאל ז"ל הקפיץ את רוני ז"ל לתחנת האוטובוס, הוא עלה לאוטובוס בדרך לבסיסו, אחרי כרבע שעה בצומת מירון היה הפיגוע, מהתאריך הזה ההתמודדות שלנו כמשפחה עם זה מאוד קשה, נפשית קשה להתמודד עם אובדן של אח ועוד בצורה הזו. באירועים השונים מרגישים שרוני חסר".

ויסאם: "הייתי בבסיס באותו יום באזור ג'נין, ישבתי לארוחת בוקר עם מישהו מקריית שמונה שסיפר לי כי היה פיגוע באוטובוס בצומת מירון, אף אחד לא יחשוב על זה שאחד מבני משפחתו נמצא בפיגוע, לא ייחסתי לזה חשיבות ועליתי לחדרי, אחרי זמן קצר הגיע אלי המפקד שלי והודיע לי שאחי היה בפיגוע ונהרג, משם ליוו אותי מהבסיס לבית, אין לי מושג מה היה בדרך, לא זוכר כלום והקטע שלא ידעתי במי מאחיי מדובר עד שהגעתי הביתה, היינו ארבעה אחים, אני רוני חכמת וחוסאם, כולנו משרתים ולא אמרו לי במי מדובר, עד שהגעתי לח'ילווה, היה מלא אנשים כולם בוכים, אבא עומד ובוכה, כשראיתי את תמונת רוני עם אחי רק אז הבנתי שמדובר ברוני".

"אני אישית לא זוכר כלום מההלוויה, שהתקיימה בבית העלמין של הכפר, לא היתה חלקה צבאית, אין לי מושג מי היה ומי ליווה באותה תקופה, נכנסתי למין התגוננות פנימית שלא רציתי להאמין שרוני איננו, הייתי שואל למה רוני ולמה עכשיו?, הוא רק התחתן ובחזרה הראשונה שלו לבסיס אחרי החתונה הוא נהרג, אפילו לא זכיתי לראות אותו. מה שסיפרו לנו שלא היה ניתן לפתוח את הארון, כי המחבל שעלה לאוטובוס ישב לצידו של רוני".

"כל שנה בתאריך 4-8 אנחנו נפגשים עם משפחה שכולה מספסופה, שאיבדה את בנה בפיגוע, עשינו אנדרטה במקום הפיגוע ובכל שנה בתאריך הזה מתכנסים שמה, אנחנו בקשר ומדי פעם נפגשים עם משפחות שכולות במפגשים שעושה משרד הביטחון, אנחנו מנחמים אחד את השני, יש הקלה מסוימת בהזדהות".

"נסיבות מותו של רוני היו מאוד קשות, הכאב מאוד קשה, אנחנו כמשפחה שכולה מנציחים את זכרו של רוני, ביום יום, אם זה בבית בחדר הנצחה, או במפגשים, מסע כומתה של הגדוד, במתנ"ס משחקי כדורגל, ועוד, אני לא צריך יום זיכרון שיזכיר לי שרוני לא בחיים". 

ויסאם: "כשאני מגיע לאמי עפיפה אחרי יום עבודה, שם זה מתחיל, אנחנו מנציחים את רוני תמיד כשמדברים עליו, כשמזכירים אותו, אני חילקתי את חיי לשניים, משפחה אישה וילדים ואחים בצד אחד, ורוני בצד האחר".

"ביום הזיכרון אנחנו עולים לקבר, יום לפני בערב יום הזיכרון, אנחנו מגיעים לבסיס מחווה אלון שאימץ את המשפחות השכולות של מגאר, לטקס, וזה מחזיר אותנו לרגעים של אותו יום אחרי ההלוויה. בטקס בבית העלמין, אני רואה את המשפחות, הנשים והילדים, האחים והאחיות, עומדים ובוכים והלב שלי נקרע מבפנים, אני כבר 16 שנים מתמודד עם זה, ואני יודע מה זה ההתמודדות הזו".

"אף אחד לא יכול להבין את השכול שלי, אבל החלטתי להקל על המשפחה שלי, ואמרתי לעצמי שאני חייב לקום ולהתמודד עם השכול והחיים, אז התחתנתי והיום יש לי שתי בנות שאני מספר להן על הדוד רוני, פשוט בחרתי בחיים למען רוני, וזה מנחם".

ויסאם: "בנימה מאוד אישית כאח שכול, אני פונה למדינה למשרד הביטחון לשרים לח"כים, לכולם, תנו את הכבוד הראוי ותעזרו למשפחות השכולות, היו שם בשבילם, כי המשפחות נתנו את הכי יקר למדינה, והן צריכות את החיבוק והתמיכה".

70 למדינת ישראל, ויסאם אומר שלמרות שאיבדנו את מיטב בנינו, מאחל שיהיה שקט ושלא יהיו עוד חללים, "אנחנו נמשיך להתקיים ולחיות על הערכים שלמדנו וגדלנו עליהם ולהגן על המדינה שלנו, אני רוצה שלום בשביל הילדים שלנו, אני לא רוצה עוד חללים בחלקה הצבאית, לא מעוניין לטפח אותה ולא רוצה עוד קברים בה".