מחצית מהפגיעות המיניות בילדים התבצעו ע"י קרובי משפחה

 

הוועדה לזכויות הילד, בראשות ח"כ מיכל שיר סגמן, קיימה דיון בו הוצגו ממצאים ראשוניים מעבודת הוועדה הציבורית לשינוי מדיניות ביחס לפגיעה מינית בתקופת הילדות, לציון יום המאבק באלימות מינית.

 

יו"ר הוועדה, ח"כ מיכל שיר סגמן, פתחה את הדיון ואמרה: הדיון היום מתקיים כחלק מיוזמתו המבורכת של ח"כ מוסי רז לציי את יום המאבק באלימות מינית.  הדיון הראשון של הוועדה הזו בראשותי עסק בכשלי המערכות ומקרים בהם 'פספסו' ילדים שנפגעו. מקרים שניתן היה למנוע, או לאתר מוקדם יורת ולצמצם את הפגיעה. הנושא הזה לא מספיק מטופל ויש לנו כמדינה עוד דרך ארוכה. זה נושא חשוב ממעלה ראשון, שהכנסת צריכה לעסוק בו לא פחות ממקרי חירום לאומיים.

 

ראש הוועד הציבורית, השופטת (בדימוס) נאווה בן אור: אחד מתפקידי הכנסת הוא להרחיב ולהעמיק את השיח הציבורי בנושאים שיש לשים על השולחן. השיח הציבורי לגבי הגנה על ילדים נפגעי תקיפה מינית לא מספיק פתוח, אולי כי מתקשים להכיל את התופעה, ולכן גם לא מצליחים למנוע אותה. הוועדה הציבורית קמה מתוך התפיסה שישי לשים את הדברים על השולחן ולגרום לשינוי תפיסתי, דרך הנפגעות עצמן. הן מי שילמדו את המערכות המטפלות ויסיקו איתן מסקנות וישנו את היחס הציבורי והמערכתי לתופעה. יש ברשויות הרלוונטיות השונות רצון אמיתי וכן לשתף פעולה, ויש גם לא מעט חוקים, הנחיות ונהלים טובים, אבל אין מספיק יישום בשטח. צרך לגשר על הפער כדי שבסופו של דבר הילד או הילדה שזקוקים לכך, יפגשו את היד שתציל אותם מן הזוועה בה הם נתונים. יש בדידות איומה של הילדים האלה שבכלא, לא פיזי, אלא נפשי. רוב הפגיעות הן בקרב המשפחה הגרעינית או הרחבה יותר. יש אובדן אמון במי שהיה צריך להגן עליהם, ויש גם חשש מגילוי שיכול להביא להרס וחורבן של המשפחה, כך שהמצוקה היא איומה. גם כאשר הם באו להעיד בפנינו כבגירים, צריך אומץ עצום לחשוף את הדברים ובוודאי את עצמך, ואנו חבים להם תודה עמוקה על אומץ הלב הציבורי שלהם.

 

ח"כ שיר סגמן: אני בקשר עם הורים רבים בתפקידי, וכולם אומרים לי שאני מגזימה ולא יכול להיות שנתוני הפגיעות המיניות כה גבוהים וכה נפוצים. אין להם יכולת להכיל את המציאות הזו. אבל ללא יכולת הכלה של ההורים, הילד חושש לדבר, והבעיה הולכת ומעמיקה אצלו, ולכן כה חשוב להעלות את המודעות.

 

פרופ' כרמית כץ, מנהלת הוועדה הציבורית: הבסיס לוועדה שהוא שחברה מוסרית צריכה להכיר בעוולות שנעשו בה. המספרים האלה מאיימים עלינו מפחידים אותנו ולכן מסרבים להכיר בהם. חייבם לפנות את הבמה לקולות הנפגעות והנפגעים ויחד איתם לעשות את השינוי. תגובה חברתית טובה ומוסרית תעזור מאוד בהתמודדות עם הפגיעה שעוברים. שינוי תחושת האשמה של הנפגעים תשנה חיים של מיליוני ילדים. אין שום סיבה לבושה אלא רק בגלל השיח החברתי שמוקיע ומדיר אותם מתוך כל מיני סיבות.  מתוך אמונה זו הקמנו את הוועדה הציבורית פרופ' כץ הציגה מצגת עם ממצאי הוועדה הראשוניים ואמרה כי הממצאים הסופיים לא יחתמו עש שקבוצה של נפגעות ונפגעים יאשרו את הדוח ומסקנותיו.

 

במשך שנה נאספו 505 עדויות שנמסרו בכתב ובעל פה מנשים וגברים ישראליים, מעל גיל 18 שעברו פגיעה מינית בילדות. טווח הגילאים של הנפגעים והנפגעות שמסרו עדות במסגרת הוועדה הוא בין 18 ל- 83. טווח הגילאים בו החלה הפגיעה המינית נע בין גיל 0 לגיל 18, כאשר הגיל הממוצע שבו החלה הפגיעה הוא 8. 25% מהפגיעות החלו כאשר הילד או הילדה הנפגעים היו מתחת לגיל 5.

 

כ-71.5% מהפגיעות היו בעל אופי מתמשך וכ- 25% היו חד פעמיות (שאר הפגיעות לא סווגו). מחצית מהפגיעות התבצעו ע"י קרובי משפחה (25% מהפגיעות נעשו בידי אדם או אנשים מהמשפחה הגרעינית ו25% בידי אדם או אנשים מהמשפחה המורחבת). 41% מהפגיעות בידי אדם שהיה מוכר לילד (שלא מהמשפחה) והשאר ע"י זר.

 

ברוב מקרי הפגיעה בילדות, היא לא נחשפה.  בכ-41% מהמקרים שהובאו בפני הוועדה הציבורית הייתה חשיפה של הפגיעה מצד הילד או מצד גורמים בסביבתו שנחשפו לקיומה של הפגיעה. רק ב21% מן העדויות תואר כי הילד או הילדה הנפגעים סיוע כלשהו של טיפול מצד הרשויות או הגשת תלונה במשטרה. 79% מהפונים לוועדה סיפרו כי לא קיבלו סיוע כלשהו.

 

על כל שני ילדים שחשפו את סיפור הפגיעה שלהם בפני אדם כלשהו בחייהם, רק ילד אחד הופנה לרשויות הרווחה או החוק. בנוסף על כך, מתוך הילדים שחשפו את הפגיעה וגם קיבלו מענה מטעם הרשויות (רווחה, חינוך או רשויות החוק), פחות ממחצית הרגישו כי המענה שקיבלו היטיב עמם וסייע להם עם ההתמודדות עם הפגיעה או לכל הפחות נתן תחושה של עשיית צדק. כלומר, פחות מ- 10% מהנפגעות והנפגעים שפנו לוועדה, הצליחו לקבל מענה שהלם את הצרכים שלהם כילדים מטעם הרשויות וכ-90% עברו פגיעה שכלל לא נחשפה או לא טופלה כראוי.

 

ח"כ אימאן ח'טיב יאסין: יש כאן שתי מלים מרכזית אשמה, שמלווה את הילדים ויוצרת אצלם מגמה הרסנית, ואכזבה, שהם חשים מהחברה, שבמכוון או שלא, אטומה ולא מצליחה להתמודד עם הסיטואציה. הילדים לא יודעים להסביר מה קרה להם ורוב הסביבה לא קולטת שקרה להם משהו. אולי לא תפקידים של צוותים החינוכיים לטפל, וצריך לדבר על תקני הפסיכולוגים בבתי הספר, אבל צריך להכשיר את הצוותים החינוכיים לזהות. צריך גם משאבים גם לעבודות יצירה או פסיכודרמה, שהילדים ידעו לזהות בעצמם את הדברים ולהביע. בבתי הספר לא מביאים את ההצגות האלה שעולות הרבה כסף ועלולות לפתוח תיבת פנדורה שתתפוצץ להם בפנים.

 

ח"כ עלי סלאלחה: מכיר את הדברים מתפקידי כמנהל בית ספר. שקיפות, עירנות, פתיחות, מודעות ואכיפה זה המתכון לטפל בדברים האלה, שקיימים במרכז, ועל אחת כמה וכמה בפריפריה. החברה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית היא חברה יורת סגורה ואדוקה, שלא לימדנו את הילדים שלנו ואת הבנות שלנו לדבר על זה והם סובלים מזה. חייבים עוד תקצו כדי להגביר את המערך הטיפולי בבית הספר ובמועצות המקומיות, בכל הרבדים.

 

יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית: אני עוסקת בזה שנים ורציתי להיות חלק מהוועדה הזו כי היא הביאה את הנפגעים והנפגעות לקדמת הבמה. נעשה פה הליך שיתוף ציבור של מאות נפגעי תקיפה מינית, הגדול ביותר שנעשה בעולם למיטב הבירור שלנו.  הרבה שנים אחרים דיברו בשמנו, עשו הסכמות בשמנו ועיצבו תכניות מעל הראש שלנו. תשומת הלב ניתנה בעיקר למערכת המשפט ולמשטרה, אבל הדגש היה צריך להיות על מערכות החינוך והבריאות., הן בסיסי הפירמידה. מעט מאוד מגיעים להליך פלילי, אבל הגננת, המורה והרופא מלווים אותנו מיומנו הראשון ולמעשה עד יומנו האחרון – הממשק איתם הוא הארוך ביותר. חשוב שמערכות אלה יוכלו לתת את הטיפול הראוי מבחינת תקציבים וכח אדם.

 

שני נותני עדות לוועדה הציבורית הסכימו לבוא היום לדיון ולספר את סיפורם באומץ. ראשון היה אפרים הרו: עברתי פגיעה מינית קשה ביישוב בו גרתי בגילי 11-15. בגיל הזה אין לילד את היכולת לדווח ולספר מה שקרה לו ורק הסביבה הקרובה יכולה לזהות ולחשוד. הייתי זועק לשמים למה האיש הזה עושה לי את זה ולמה הוא הורג לי את הנפש, ואחרי כל זה הייתי הולך הביתה כאילו כלום לא קרה. בבית הספר חשבו שאולי יש לי בעיות משמעת. נזרקתי משבעה בתי ספר עד כיתה י"ב כי לא יכולת להתמודד ולא יכולתי לשבת וללמוד – אבל אף אחד לא שאל אותי למה ומה קרה לי. אמרו לי שיש לי פוטנציאל ואני לא ממש אותו. לא היה לי טוב בית הספר, הייתי הולך הביתה ועובר התעללות מינית, ובלילות בוכה למה זה מגיע לי.

 

הכנסתי את עצמי לפנימייה בשם רטורנו, שבד"כ מגיעים לשם עם צו. שמונה חודשים שם הצילו את חיי כי שאלו אותי "אפי מה קרה? בוא דבר איתי, מה איתך?". אני היום הולך לבתי ספר ומעביר הרצאות בהתנדבות, מדבר עם הורים.  הורים צריכים לדעת שאם לילד הולך טוב בבית ספר ומשהו פתאום לא מסתדר לו, משהו עובר עליו.

 

העדות השנייה הייתה של הדר עזרא וייזל: נפגעתי ע"י רב בית הספר, ואז נפגעתי ע"י צוות בית הספר. הוא היה נשוי עם חמשי הילדים, גם מורה ורכז שכבה, ואני סיפרתי לאמא שלי מתוך רגשות אשם שנישקתי את הרב הנשוי. לשמחתי היא האמינה לי, תמכה בי והחזיקה את הראש שלי מעל למים. בבית הספר לא שאלו אותי לשלומי ואף אסרו עלי לדבר, הייתי שקופה שם. פתאום מיו"ר מועצת תלמידים נכשלתי במבחנים, ואף אחד לא ראה.

 

קוראים למה שעברתי בבית הספר טראומה משנית, אבל זה יותר גרוע ממה שהרב עשה לי. המנהל הזה לא שמר עלי, לא דיווח על מה שהיה צריך, ואז לא התייחסו אלי. לא עטפו אותי, השפילו אותי, השתיקו אותי וגרמו לי להרגיש שאני אשמה. עברתי הליך פלילי ועברתי הליך אזרחי - תבעתי את בית הספר כי היה לי חשוב לקבל הכרה שאני לא אשמה ואחראית ועדיין אני מרגיש אשמה. עדיין מרגישה הילדה שמשתיקים אותה, הילדה הזו שקראו לה 'ילדה פתיינית'. היום יש המון מענים ומשרדי ממשלה שעוזקים בזה, אבל עד שלא יתקשרו אחד עם השני ועד שלא יפתחו מומחיות, זה לא ישתפר.

 

רוני קמאי, מועצת תלמידים ארצית: חייבים להעלות את תחושת המוגנות בבית הספר. אנחנו לא מרגישים שיש לנו עם מי לדבר ושיקשיבו לנו. תנגישו לנו את הדברים בצורה שמותאמת לנו ולא בצורה של הנגשה למבוגרים דרך החדשות. זה יוצר חששות. כרגע או שלא מדברים על זה או שאין מקום לפנות או שמדברים על זה בצורה שמעוררת חרדות ויוצרים עוד בעיה במקום לייצר תחושת מוגנות שהילדים צריכים. אנחנו צריכים עזרה. יו"ר הוועדה השיבה לה: אני מבטיחה לך שהוועדה הזו תעשה הכל לשנות את התחושה והמציאות הזו.

 

איריס בן יעקב, ממונה על חינוך למיניות ומניעת פגיעה במשרד החינוך: אנחנו יודעים שלילדים לא קל לחשוף ולדבר ואנחנו שוברים את הראש כל הזמן מה אפשר לעשות עם זה. יש חוזר מנכ"ל, יש נהלים מאוד ברורים ויש כל שנה ריענון של סימני איתור וזיהוי. בן יעקב נשאלה ע"י יו"ר הוועדה מהו היקף הכשרה שמקבלים היועצים והמורים בנושא, ובן יעקב השיבה בכנות: היועצים מקבלים הכשרה, אבל אי אפשר לקרוא למה שמקבלים המורים הכשרה, זו הדרכה בחדר המורים.

 

ח"כ קרן ברק: במקום שמשרד החינוך יקדם הצעת חוק של חובת הכשרה לכל הצוותים החינוכיים, ויניח אותה בעצמו על שולחן ועדת שרים לחקיקה, הם רק מטרפדים את הצעת החוק שלי בנושא. ככה לא פותרים את הבעיה!

 

יו"ר הוועדה, ח"כ מיכל שיר סגמן, סיכמה: תודה מכל הלב לשופטת בן אור ולפרופ' כץ. המצגת שלכן כאן תיחרט בליבנו לעוד הרבה זמן ודרכה נחול את השינוי. אני רוצה לחזור על משפט ממנה "צעקתי כמו שילדים צועקים, אבל איש לא ראה". זה משפט המפתח שאין ילדה או ילדה שנפגעו ולא יזדהה איתו, ואת המשפט הזה אקח עימי גם לדיונים הבאים.

 

אני אכין ואחתים חברי הכנסת על מכתב לראש הממשלה כדי למנות גורם מתכלל לטיפול בנושא פגיעות מיניות בילדים. יש במשרדי הממשלה אנשים מאוד אכפתיים, שעושים עבודת קודש, כל אחד בתחומו, אבל ללא שפה אחידה וגורם שיאחד את כולם ויטפל בתופעה הזו במדויק, לא נוכל לפתח כלים מתאימים ולפתור את הבעיה הזו מהשורש.

 

חמור מאוד בעיניי שמשרד הבריאות לא מצא לנכון לשלוח נציג לישיבה כזו, אבל אני קוראת לכל משרדי הממשלה לחשוב מה הם צריכים מאיתנו, מהכנסת, ולהגיש לוועד דיווח ורשימה מסודרים, כדי שנדע אילו מהלכים ואילו תקציבים דרושים להם בכדי שיוכלו להצליח במאבק הזה.