מנגינתה של צפת

 

השנה, בפעם הראשונה בחיי, גם אני עשיתי עליה לרגל, למען אחווה מקרוב את פסטיבל הכלייזמרים המדובר, זה שנקשר בשמה של צפת ומושך אליה רבבות.

השקט הטבעי הטמון בה בצפת, מתחלף לרגע בקולות פעמונים, הנישאים ברוח והם כמן צליליי געגועים, כמו יין עתיק ונושן, חוצים מגזרים ומדברים בשפה אחת, הלוא היא שפת השלום והאהבה. 

והיא ברוב תפארתה מתמסרת כל כולה, פותחת זרועותיה, מכבדת את באי שעריה, מסבירה להם פנים ובפיה מנגינה הנישאת ברוח.

שאון ההמון על כל גווניו, כובש את הרחובות במעלה ההר, נוהר בהתלהבות אל טבורה הציורי של העיר הקדושה ואל המזמורים מפעם.

המנגינה החסידית ממלאת את החלל, חוצבת דרכה אל הלב ומיטיבה בצליליה, להרקיד מבוגרים וצעירים כאחד.

כמה יופי ניחן בנגנים ובמנגינתם, המאפשרת לקהל העצום, לגמוע לתוכו את התווים ולתרגם אותם לכדי שירה וריקוד.
צלילי הכינורות מתמזגים עם אוויר הפסגות הנעים ומכניסים בו נופך טהור ועמוק, הנקשר עם שורשיה הקדושים של צפת.

 

צילום פורטל הכרמל

יש בה בסימפוניה הזו, עוצמה, הטוענת בריש גלי "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק".

המנגינה הזו שכל כך מתבקשת בעיר הזו, המבקשת להעיר לתחייה את קדושיה ואוצרותיה, בד בבד מפיחה חיים בכל הבאים לתור את סימטאותיה. 

"מוזיקה מייצרת סוג של עונג, שטבע האדם אינו יכול בלעדיו" קבע קונפוציוס, אז מה צריך כבר האדם, אם לא מנגינה אחת טובה,  שתרעיד את נשמתו.

מי יתן והמוסיקה על כל צליליה האוניברסליים, תמשיך לחבר בינינו ולגשר אחוה בין כל העמים ותשחרר מאיתנו כל עקבות של שנאה.

"את המנגינה הזאת, אנחנו מוכרחים להמשיך לנגן".