שאלה חינוכית גדולה ומביכה
האם המשימה החינוכית של ביה"ס היא להציג לילדינו את המודל האידאלי של חיים או להכין את יציאתם למעגל חיים על כל המשתמע מהכנה זו לטוב ולרע?
מהו תפקיד ביה"ס?
אתמול גלשתי קלות בין מאות המאמרים שפיזרתי על פני השנים ברשת, וספרתי מתוכם עשרה מאמרים שכתבתי על עיר הולדתי חלב. אחת התמונות הזכורות לי היטב היא הבית מולנו בשכונת אלג'מיליה, זה היה הבית של אלמנה שחיה עם בנה יחידה אחמד, קראו לה אלחג'ה אום אחמד. הם יכלו להיות משפחה שלמה אילמלא אב המשפחה שנפטר בגיל צעיר והשאיר לאלמנתו הצעירה ירושה טובה ותינוק קטן, והיא חיבקה את התינוק עם הירושה ושמרה עליהם מכל משמר.
הבית של אום אחמד על חלונותיו ומרפסתו תמיד היה סגור ומסוגר גם התריסים היו סגורים, מעולם פתחה חלון או יצאה למרפסת וגם מנעה מבנה אחמד לצאת אל העולם ולנשום את האוויר הצח של המרפסת. לימים הבנתי את הטעם והתכלית מאחורי זה: שלא יחמוק זבוב או יתוש ויזהמו חלילה את אוויר הבית. את אלחג'ה אום אחמד ואת בנה היכרנו מיציאתם בבוקר מפתח הבניין כאשר ליוותה אותו לביה"ס ובערב בחזרה מביה"ס הביתה, זאת בניגוד גמור לנוף המקובל ברחוב של עשרות הילדים מכל הגילאים הצועדים בכוחות עצמם לביה"ס עם הסנדוויץ' ביד. אני חושב שכבר בכיתה ב' הלכתי לבד אל ביה"ס מרחק של 15 דקות הליכה. גם היום יכול לזהות בדרך את פח הזבל בו הייתי משליך מידי יום את הסנדוויץ' שלי ומעולם נתפסתי.
לא כן אחמד, הוא היה היוצא מן הכלל. ילד חסון היה העלם ובשום פנים מפונק, נהפוך, לא פעם שמענו את צעקות אימו וגידופיה ולבטח גם את שבטה לא חסכה ממנו אך את זאת לא זכינו לראות כי כאמור, המרפסת הייתה סגורה. אפשר להגיד כי אום אחמד הייתה אימא אידאלית לדוגמא שראתה באחמד כפרוייקט ובן. שיעורים פרטיים לא היו שכיחים בנוף השכונתי אך מאצלם היו יוצאים ונכנסים כל הזמן מורים פרטיים. גולת הכותרת הייתה בפרויקט הבריאותי של אחמד שאום אחמד לקחה על עצמה. היא שמרה עליו מכל משמר- כפשוטו ובמסגרת הפרויקט לא נתנה לו לרדת לרחוב לשחק איתנו שמא יפול וייפצע, ובעיקר שמא נדביק לה אותו בזיהום או חיידק. אני חושב כי מעולם הוא חלה או ידע מהו וירוס.
ויום אחד כשהיה בחברת אימו בכניסה לבניין, וכמידי יום היינו משחקים כדורגל ומשתמשים בפתח הבניין שלהם כשער. וכמו תמיד אחמד התחנן לאימו להניח לו לשחק איתנו וכרגיל היא סירבה לו אך הפעם משהו קרה; בפעם הראשונה מול עינינו המשתאות אחמד התקומם ולא ציית. היא משכה אותו פנימה בכוח אך לא יכלה לו הוא היה מוצק וחזק. באותו יום, זכור לי היטב, שיחקנו עד שעה מאוחרת בערב ואימו עומדת כנועה במרפסת מלווה אותנו במבט כבוש.
חלפו מאותו משחק ימים ספורים, אני מספר סיפור מדויק, ושמתי לב כי אחמד לא ירד שוב לשחק איתנו וגם לא ראיתי אותו ואת אימו נכנסים ויוצאים מהבניין כתמול שלשום. עוד באותו השבוע הבחנתי בתנועה מוזרה על יד הבניין, הרבה אנשים התאספו... אחמד בן העשר מת משפעת רגילה שהסתבכה. פעם ראשונה בחייו שמצטנן. אולי מישהו מאיתנו הדביק אותו במשחק. הוא לא היה מוכן לווירוס המפתיע שהרגו באחת.
כן זה סיפור אמיתי מהחיים. דרך הסיפור האומלל ביקשתי לענות על השאלה החינוכית שהיצגתי לעיל ואני חושב שכבר הבנתם את תשובתי. המודל האידאלי של אחמד הוא שהרג אותו פיזית גם נפשית. הטבע רמז לנו כי המערכת החיסונית שלנו חייבת להיות מוכנה ומזומנת להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, אנחנו צריכים להיות מוכנים לקדם את החיים ולהתמודד איתם לטוב ולרע. חייבים איפא ללמוד להתמודד עם כל מרכיבי המציאות, ומשימה כבדת משקל ומורכבת זו הוטלה כהיא זו על המערכת החינוכית.
אך אין זו כי אם מסקנה פייקית ובלתי רציונלית, כי למרות התשובה הנחרצת זו אני חושב כי מעולם נדרשנו ולא נידרש לעמוד מול השאלה שהוצגה לעיל ולענות עליה יען המדובר בשאלה היפותטית, כי חברה כל חברה, טובה היא או רעה, חיובית או שלילית, היא ראי מלוטש שיישקף לטוב ולרע, נרצה או לא, את בית הספר, את מוריו את מנהליו ואת מסגרתו החינוכית. המסגרת הערכית המקובל עליה בחברה היא זו שתקבע מראש את איכות המורים והמנהלים שלנו ואילו ערכים יישאו איתם לתלמיד. במילים אחרות שום דבר לא נדרש מהמערכת החינוכית כי שום דבר היא לא תחדש לתלמיד.
להארה הזו היגעתי אתמול כשהבחנתי בביתי הקטנה תופסת לה פינה ויושבת עצובה מה עם עצמה, לא כהרגלה. התקרבתי אליה לראות מי נגד מי והתפתחה שיחה קלה. היא אחד האנשים הפרפקציונרים ביותר שפגשתי בחיי, מבחן שמקבלת בו 9.8 בשבילה כישלון, והיא סיפרה לי כי אחת המורות ממש מתנכלת לה ואינה יודעת את הסיבה; מאידך אותה מורה מתייחסת טוב לתלמידות אחרות בלי שום קשר להתנהגותן או להשתדלותן. עניתי לה בפשטות "כנראה שאת נופלת עליה לא טוב", היא שמעה זאת והתקוממה הפעם נגדי "איזו תשובה זו אבא!" היא מורה שלי לא חברה, וזה היה האות לפתוח בפניה את משנתי בחיים.
ככה זה בחיים ידידתי, פתחתי את המשנה לעיניה המשתאות. לא תמיד מתייחסים לאיש על-פי כישוריו או על-פי אמות המידה והצדק המגיעים לו. יש ויתייחסו לאיש לפי המצלצלין שבכיסו או בימינו לפי מצב חשבונו בבנק. יש ויתייחסו אליו לפי ייחוסו וישנם כאלה שיתייחסו אליו על-פי צבע העור שלו, אלה האחרונים הם הגועליים ביותר להם קוראים גזענים. בימינו ישנו מונח על שנקרא "אינטרסים"- וגם שרדתי בפניה את תורת האינטרסים שתלמד.
השיחה הסתיימה ללא נפגעים אבל החזירה אותי קצת אחורה, מהורהר... ממש אותה השיחה יכלה להתקיים בין אב לבנו בחלב אך עם הבדל קטן: "אחד המורים מרביץ לי חזק אבא אני לא יודע את הסיבה". החורף של חלב היה קר מאוד קר אפילו יותר מהחורף של ירושלים. הדם שהיה עובר באצבעות הידיים והרגליים – שם היה עוצר לציין את נקודת הקיפאון שלו. האצבעות היו קפואות לא תרתי משמע, חד משמעי. זאת ועוד: צבען של אצבעות ילד ממוצע קטן בגיל עשר, שמונה, 12, לאחר שקיבל מהמורה שש מקלות על הידיים הן לא כאצבעות ילד שקיבל עשר מקלות, לכל מספר צבע וסימן והכל תלוי ועומד במורה ובסוג המקל שבידו. המקל בחורף הרבה יותר קשה ממקל של קיץ- זו המסקנה המאתגרת.
זאת היתה המערכת החינוכית של חלב בביה"ס היהודי, אבל לא זאת הנקודה שהשאירה אותי מהורהר. הילדים שקיבלו את המקלות בידיים וברגליים, בחורף ובקיץ, על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה, בין הגלויים לנו ובין שאינם גלויים לנו, בין הידועים לנו ובין שאינם ידועים לנו, לילדים האלה היה סימן היכר ניכר ועבה כעובי צווארו של חמור שאין לטעות בסימונו: הם היו ילדים להורים סוג ב. קאמישלים קראו להם, כתבתי פעם מאמר מקיף עליהם, אבל לא רק קאמילשים גם יהודים בני המקום קשיי יום שבספרים קוראים לשכמותם אומללים המדוכאים עלי אדמות ומיקום מגוריהם העיד עליהם- גם הם תוייגו ליהודים סוג ב וילדיהם תפסו דרך הטבע את השורות האחרונות בכיתה, זכו בציונים הנמוכים ביותר, היו למועמדים הטבעיים להכשל ולהשאר כיתה, וגם היוו בשר תותחים למורים שיצאו עצבניים מהבית והגיעו לכיתה בשיא הרתיחה.
רציתי להגיד כי מערכת החינוך היהודית דאז בחלב, ומערכת החינוך באותה עת בסומליה, ומערכת החינוך בשנות הצנע בארץ, וגם מערכת החינוך כיום בקצרין וקרית גת שיקפו ויישקפו כראי מלוטש את המסגרת הערכית המקובל עליה בחברה. המערכת החינוכית לא יכולה לסתור את ערכי החברה גם אם תתאמץ מאוד.
