הנוגשים בעם

יעקב ליצמן, סגן שר הבריאות ויו"ר יהדות התורה, יהודי דתי בן 72 קיבל פנייה מאישה יהודיה שביקשה את עזרתו למנוע את הסגרתה לשלטונות אוסטרליה. אני לא מכיר את ליצמן לא את מפלגתו ולא את אורח חייו, אבל אפשר להניח כי משהו פעל בתוכו למשמע המונח 'להסגיר', 'למסור'.

גם אני מתפלל וחוזר מידי יום על המשפט הזה בעמידת 18: "למינים ולמלשינים ולמוסרים אל תהי תקווה". אצלנו ביהדות, לא אצל החנטרישים רודפי המין המזדמן, קיימת רגישות יתר לערך 'ההסגרה' או 'מסירה' של יהודי לקבוצה אחרת למישהו אחר, לשלטון אחר, יהא היהודי אשר יהיה ויהיו מעשיו אשר יהיו, כך אנחנו יהודים משוגעים. זה טמוע בנו אולי בגלל אלפי שנות גלות בהן עברנו את מה שעברנו וביקשנו להתקבץ יחד, להיערם בקבוצה בשביל לשמור עד כמה שניתן אחד על השני. התכונה הזאת נצפית גם בחיות ובסך הכל אנחנו חיות קצת יותר מתורבתות.

ואז קמה משום מקום מדינה לקבוצה המתקבצת הזו והתבקשה לנטוש אלפיים שנות אורח חיים קבוצתי לטובת חיי חברה סדירים ומעוגנים בחוקים ומשפטים. התבקשנו פתאום להיות משפטנים עילאיים בינלאומיים וצדיקים יותר מהאפיפיור: לסכן את בנינו לטובת טוהר הנשק. לאזרח מסתננים לטובת אמנה זו או אחרת, למסור אדמות שדמינו ודם אבותנו נשפך עליהן לטובת נייר טאבו שהשד יודע את מקורו. להחזיר חצי ארץ ששחררנו מאויב מר ואכזר בקרבות דם ובמלחמה אכזרית, לאותו אויב מר ואלים שביקש אז את נפשנו ועודנו מבקש אותה.

לאט לאט עלינו חבר'ה. אתה לא יכול לאלף עם בן 3000 שנה בשניות, כן 70 שנה הן שניות ואפילו חלקיקי שניות. אתה לא יכול לבקש מילד בן יומו להימנע מסוכריות ולשמור על דיאטה רצחנית אפילו לטובתו. אבל חקירת ליצמן ביחידה הארצית לחקירות הונאה לא באה במסגרת האילוף כי אם במסגרת אחרת זרה לנו שמקורה בעם זר שהשתרבב על פני הזמן אל שורותנו והזיק לנו, הרעיל אותנו ברעליו, פעם קראו לו 'הנוגשים' והיום קוראים לו ערב רב.

הנוגשים האלה תפסו את ליצמן על חם והפילו אותו לפניהם כעיזה שמפילים אותה לשחיטה, וכאשר העיזה נופלת הסכינים נשלפות ורבים עליה השוחטים. אין אלה מידותנו ולא מידות אבותינו, אנו לא עומדים על דם רעינו ואם חטא וצריך לייסרו- לא מייסרים אותו בשמחה ובששון – 'פן נקלה אחיך לעיניך'; הנוגשים שבקרבנו אינם מזדהים עם המצווה הזו.