חוסר אונים
נחשפתי לתמונה קשה היסטורית של הגיבור אלי כהן רגעים לפני הוצאתו להורג כאשר הרב הראשי של דמשק קורא איתו את קריאת שמע, המצלמה תפסה את הפרופיל של אלי מהצד עומד מול הרב, ולמרות חתך התמונה ניתן לזהות בבירור את תחושת חוסר האונים על פני אלי מהצד
הדבר הכי קשה שאדם יכול לחוות זו תחושה של חוסר אונים. חוסר אונים מפני מוות שמתקרב ובא למשל, מפני הוריקן שאתה רואה אותו מתקרב ואין לך לאן לברוח, מפני גל גבוה בים כשאתה רחוק מהחוף.
אתה חש את זה דווקא כשאתה מזהה את האסון מתקרב לאיטו לכיוונך ואין לאל ידך; אין לך מה לעשות. זה לא פחד ולא ייאוש זו תחושה נבדלת קוראים לה 'חוסר אונים'.
אומרים שהידע והמודעות הן התשובה האמיתית לחוסר אונים. אני גאה להיות בורג שולי בפורום 'קפה שפירא' שקורא להשבת ההגיון לשיח הישראלי. זה טוב ונכון אך אני מרגיש כי המטרה שלקח על עצמו היא כמטרת הציפור שהחליט לרוקן את הים במקור בתשובה לגל שהרס לו את הקן.
נחשפתי לתמונה קשה היסטורית של הגיבור אלי כהן רגעים לפני הוצאתו להורג כאשר הרב הראשי של דמשק קורא איתו את קריאת שמע.
המצלמה תפסה את הפרופיל של אלי מהצד עומד מול הרב, ולמרות חתך התמונה ניתן לזהות בבירור את תחושת חוסר האונים על פני אלי מהצד. תסתכלו טוב בתמונה ותבחינו בזאת. התחושה הזאת חקוקה יותר על פני הרב שיושב מול אלי, חוסר אונים מוחלט, הפנים שלו מביעים זאת. מהו יגיד לו, צר לי על הרגע? צר לי שהולכים לחנוק אותך עד צאת נשמתך? אין מה להגיד ואין מה לעשות; זו בעינה תחושת חוסר אונים.
אתמול לאחר היתקלותי הקשה עם אלי כהן המשכתי ברשת ונתקלתי בידיעה על העליון שביטל את המחוזי ואת ההפרדה המגדרית. מה עושים מוחים? יוצאים לכיכרות? מה עושים עם הניצול הציני לדמוקרטיה. מה עושים עם הניצול הציני לחוק. מה עושים עם השימוש הציני בחופש הביטוי כאשר הכוונה דיכוי חופש הביטוי וחופש הפולחן וחופש בחירה.
מה צריך לעשות בשביל להחזיר את הדמוקרטיה לעם שלנו, למדינה הטובה שלנו. מה עושים בשביל להוציא את ההגה מאנשים שתופסים בעורמה בו ומנצלים את המשאבים, את החוק, את ערוצי התקשורת והחדשות.
מה עושים כנגד קבוצה קטנה כוחנית שאף אחד לא בחר בה שמהתלת בנו שעושה כל העולה על רוחה ומצליחה, שמפרידה את העם הפרדה מגדרית אמיתית וכולנו עומדים מסטולים ובוהים בה. ואין לאל ידינו.
זו בעינה תחושת חוסר אונים. זה בעינו אלי כהן הגיבור אך חסר האונים שעומד מול הרב הראשי של דמשק וממתין לחניקתו הסופית. זאת האמת הקשה המזופתת החראית. חוסר אונים.
