חוקרים הרכיבו את פסיפס צמחי הרפואה בתנ"ך

 

פרופ' אמוץ דפני מהמכון לאבולוציה באוניברסיטת חיפה, היה בין מרכבי הפסיפס.

מחקרים רבים עסקו ברשימת הצמחים שמופיעים במקרא וקיים פולמוס רחב בין החוקרים לגבי זיהוי מיני הצמחים. עיקר המחלוקת המחקרית נובעת כתוצאה מתרגום לקוי של הטקסט העברי, ביצוע מחקרים שנעשו ע"י חוקרי ללא רקע בוטני , והתעלמות מהטבע הארץ ישראלי ומחוקרים ישראליים.

במחקר הנוכחי ביקשו פרופ' דפני וד"ר ברברה בק אשורולוגית מהמכון לשפות ולתרבויות של הים התיכון והמזרח הקרוב מהמועצה הלאומית הספרדית למחקר, להרכיב מחדש את רשימת צמחי הרפואה בתקופת התנ"ך.

ראשית הרכבת הפסיפס החדשה התבססה על ספרו של פרופ' זהר עמר "צמחי המקרא" המהווה את המקור העדכני ביותר בנושא. בשלב השני בדקו החוקרים מחדש את הגדרות הצמחים ושימושיהם הרפואיים באשור ובמצריים (המחקרים  המרכזיים הקודמים נעשו לפני כמאה שנים והתיישנו במידה רבה).

"ההנחה המקובלת היא שצמח או מוצרים המופקים ממנו כמו תבלין או קטורת שהיו בתקופת המקרא באזורי מצרים ומסופוטמיה ידועים גם כצמחי רפואה, היו גם בשימוש זהה גם  בארץ ישראל", הסביר פרופ' דפני.

בשלב השלישי בחנו החוקרים נתונים אתנובוטניים וארכאובוטניים שנעשו  בארץ  על ידי חוקרים שונים, בתקופות המקבילות או קדומות לתנ'ך, כעדות מחזקת לשימושים רפואיים באותם מיני צמחים. דוגמאות בולטות לכך: שאריות כימיות של קינמון זוהו בכדי יין מדור ומכברי. לפי עדויות ממצריים העתיקה תוספת  קינמון ליין נעשתה הן למטרות רפואיות והן לשימורו לשימוש רפואי.

בתום תהליך ממושך, הרכיבו החוקרים את פסיפס צמחי הרפואה של תקופת התנ"ך:

ראשית, ארבעה מינים המוזכרים באופן מפורש בתנ"ך בהקשרים רפואיים: תאנה, אזוב, צורי (גלעד) ודודא רפואי.

" וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם, אִישׁ טָהוֹר, וְהִזָּה עַל-הָאֹהֶל וְעַל-כָּל-הַכֵּלִים, וְעַל-הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ-שָׁם; וְעַל-הַנֹּגֵעַ, בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל, אוֹ בַמֵּת, אוֹ בַקָּבֶר. (במדבר י"ח, י"ט)

הקבוצה השנייה כוללת 25 מיני צמחים המוזכרים בתנ"ך לא בהקשר רפואי, אך ידועים ששימשו צמחי רפואה באשור ובמצריים  כמו: בצל, לענה , לבונה ,צלף , קינמון ,הדס, קצח ורימון. "גרגרי אבקה של הדס נמצאו בחפירות במגידו הן במכתש כתישה והן בצואה מאובנת של אדם ומאחר ועיקר שימושו של הצמח הוא  לרפואה, יש בממצאים אלו עדות עקיפה לשימוש רפואי", אמר פרופ' דפני.

ששה מיני צמחים שאינם מוזכרים בתנ"ך אך מצוינים כצמחי רפואה בתלמוד במצרים ובמסופוטמיה: כפר לבן ("חינה"), אלוי, קורטם הצבעים (חריע) פלפל שחור, שחליים תרבותיים.

שבעה מיני צמחים שאינם מוזכרים בתנ"ך אך נחשבים כצמחי רפואה בתלמוד ו/או במצרים ובמסופוטמיה ו/או בממצאים ארכאובוטניים: חרוב, בן-חרדל מצוי (ארוגולה), שומר פשוט, ער אציל (עלי דפנה), אלת המסטיק, שומשום, גרגרנית יוונית (חילבה).

"חוקרים קודמים הציעו לא פחות מ55 ועד 176 מיני צמחים כ'צמחי רפואה  תנ"כיים'. חלקם היו ידועים כצמחי רפואה באזור כמו: הרדוף הנחלים או כלנית מצויה, אך אין להם למעשה שום אזכור, לא בתנ"ך, לא בתלמוד ולא בטקסטים מצריים או אשוריים.

לגבי אחרים כמו המרווה, סרפד או נורית, לא מצאנו שום עדות לכך שהשתמשו בהם לצרכי רפואה או שהם נסחרו אי פעם בארץ. ולעומת זאת, כל  מיני הצמחים שנכללו ברשימה  החדשה היו בשימוש רפואי מאז ימי התנ'ך  באזורנו והם משמשים לצרכי רפואה עד היום.  כל הצמחים האלו ,בלי יוצא מהכלל, נחקרו  לאחרונה אודות תכונותיהם הרפואיות , מנגנוני פעולתם ותכולתם הכימית", סיכם פרופ' דפני.