יגאל צחור על החצר האחורית שלנו

יגאל צחור: "במשך שנה הייתי הנווד הבודד בכפרים ובעיירות הבדואים. זכיתי לאירוח מסורתי ביד נדיבה ונפש חפצה. באתי בגפי ביום ולעת חשכה. עוררתי סקרנות וחשדנות, מי האיש שמסתובב בחצרנו? אך נראה לי שבמקומות בהם בקרתי מספר פעמים זיהו אותי ושמחו לקראתי רבים מתושבי הכפרים".

יגאל צחור: "זכות ראשונים יש לקאסם אלצרעיאה, איש סגל מקרן מנדל שפתח לי דלת רחבה אל החברה הבדואית. הוא הכיר לי את סלאמה חזאעל השכן הקרוב מביר-הדאג' שביתו הפך לבית השני שלי. סלאמה איש צעיר משכיל, פעיל חברתי רב תושייה היה המלווה הצמוד בכל תהליך כתיבת הספר. נפגשנו עשרות פעמים בביתו, בשיג ובמקום עבודתו במועצת נווה-מדבר. לכל פגישה כזאת הגיעו בני משפחה, חברים ופעילים בחברה הבדואית. בכל נושא בו רציתי להרחיב את הידיעה וההכרות, סלאמה יצר לי קשר עם אנשים ומומחים בתחום".

"ככל שהתרחבה ההכרות שלי עם מגוון רחב של אנשים, הפכתי להיות צינור מסר למצוקות החברה הבדואית. לצד הערכה על התמסרותי לכתוב על החברה הבדואית, חלקם ראו בי חלק מהממסד שמקפח אותם, למרות שהם לא ביטאו זאת במפגשים אתי".

"בצעתי את משימתי לתאר את החיים של הבדואים כמסע אישי, עצמאי. לא נשלחתי על-ידי אף אחד ולא באתי לשרת שום מוסד או עמותה, העליתי את הדברים על הכתב בדיוק כמו שנאמרו לי, או כמו שחוויתי אותם. מה שלא נאמר על-ידי המרואיינים, נכתב בשפתי מתוך התרשמות סובייקטיבית".

יגאל צחור: "הצטרפו אלי למסע ארבעה חברה צעירים ממכינת הנגב במדרשת שדה-בוקר: שחף הרשקוביץ, יובל ליפשיץ, עמית מאי ושי-לי רון. במסגרת המכינה הם בקרו פעם בשבוע בבית הספר בביר-הדאג' וליוו נשים בדואיות, בסוף מסעם השבועי  נפגשנו בביתי ברביבים, שם נתחנו יחד את החברה הבדואית, על סמך חומר מחקרי אותו קראנו יחד".

"תודה גדולה לשני מוסדות שנענו לבקשותיי להרחיב את מעגלי הידע על הבדואים: קרן מנדל בנגב, בניהולה של עדי ניר שגיא, ומכון אג'יק בניהולם של ח'יר אלבז ואריאל דלומי. באמצעותם הרחבתי את ההיכרויות עם התהליכים שעוברים על החברה הבדואית. כפי שתיווכחו לקרוא בשלל הראיונות, נעזרתי במומחים שפעלו במשך שנים רבות במציאת פתרון להתיישבות הבדואית, אני אסיר תודה לכולם".

"לבסוף בנימה אישית, משפחתי הקרובה: רחל רעייתי ,בנותיי אורלי, הלה, זהר, ענבל  שדאגו לשלומי כל פעם שנסעתי לאחד הכפרים הנידחים אי-שם בנגב, בעיקר בימים בהם הגיעה יחידת יואב להרוס בתים. בני נטע שפועל בקרב האוכלוסייה הערבית ,היה לי יועץ רב-דעת בסוגיות בהן התלבטתי. תודה לאחי עזרא שמצלם שנים רבות בביר הדאג' הכפר הבדואי השכן, שהעניק לספרי תמונות מדהימות.

תודה מיוחדת לישראל כרמל שזה ספרי השלישי שיוצא בהוצאה שלו, איש רב-דעת שתמיד נותן עצה חכמה , ולנעמי כרמל עורכת הספר המסורה והמקצועית.

תם ולא נשלם. החברה הבדואית ראויה שתלאותיה יגיעו לקיצם".

פרק 1 - בין מסורת להתחדשות

יונס אבו-רביע, ראיון אישי ; 17.08.16 הקלטה מס.
"נולדתי בשנת 1943 בשבט אבו-רביע בקוחלה. נולדתי באוהל, בו חייתי במשך עשרים שנה. באותו האוהל למדנו עם מורה שהגיע אלינו ולמד את תולדות האיסלם, ערבית ומעט חשבון. הייתה תקופה שלמדתי במערה בקוחלה. בהמשך למדתי בבית ספר בכסייפה, היה מרוחק כ-4 ק"מ מהאוהל הלכתי ברגל או רכבתי על חמור. שם למדו אותנו מורים מהצפון שישנו בבית הספר.
הממשל הצבאי רצה להעביר אותנו לאזור לקיה, כבר עברנו עם האוהלים, אך בהתערבות השייח אבו-רבייב שהיו לו קשרים בממשל הצבאי, החזירו אותנו למקומנו. באותם ימים פחדתי מכל רכב צבאי שראיתי, מספרים שפעם אחת הגיע קומנדקר ואני ברחתי והתחבאתי בלולים.
בחלוף הימים המשפחה יצרה קשרים עם אנשי הממשל הצבאי, כמה שהם היו קשוחים ונקטו צעדים על-פי מה שהוחלט, הם היו ידידותיים. היו בממשל בבאר שבע שני אנשים שמאוד התיידדנו אתם ;אבו-נור הוא עודד ינאי מרמת ישי ויעקב נמרודי. שניהם לימים היו אנשים מרכזיים במוסד הישראלי.
עודדו אותנו לגדל צאן ולקיים מסחר. היו לנו הרבה עיזים, כבשים וגמלים. בתוך כך אבו-נור בדק עבורי בית-ספר בצפון. הוא שמע על בית הספר טרסנטה בנצרת, הציע למשפחה שלי שאעבור לשם. זה היה שוק עבור כל המשפחה שקיימה את כל חייה בקוחלה. אך הוא שכנע את המשפחה ששם זה יהיה המקום הכי ראוי להתפתחותי.
הוחלט לשלוח אותי. אני בן 11 נוסע לצפון עם עוד בני דודים. בית- הספר ממוקם בתוך מנזר, הלימודים מתנהלים באנגלית. גרנו שם בפנימייה. המשמעת הייתה דרקונית, עם לוח זמנים נוקשה, לבדואי כמוני שגדל בלב המדבר, ללא שום לוח זמנים מסודר, זה היה מעבר חד, קשה ובלתי נתפס.
המעבר החד למקום חדש עיצב את דמותי, חייתי תחת משמעת קפדנית, תוך לקיחת אחריות לעמוד במשימה. זה היה בית- ספר ברמה הכי גבוהה. הוא היה קשור לאוניברסיטת לונדון ופעל לפי סטנדרטים שנקבעו שם. לא יצאנו מחוץ למנזר, רק כשהגיעו לבקר אותנו מהמשפחה אפשרו לנו לצאת לנצרת. אני זוכר שנכבדים מהגליל לקחו אחריות על ביטחוננו, ביניהם היה גיורא זייד.
בשנת 1956 פרצה מלחמת קדש, אנחנו לא הבנו בדיוק את הסיבות למלחמה, אבל חשבנו שהתוצאה תהיה כמו במלחמת 1948, כלומר; אנחנו צפויים לגירוש ולא נראה יותר את המשפחה. התאספנו בערב ,כל התלמידים הבדואים כדי לחזק אחד את השני.
בנגב התארגנו שני דודים ;שייח חסן אבו-רביע ושייח אבו גרנאת שהיו חכמי השבט ואנשים אמיצים במטרה להחזיר אותנו. הם ארגנו טנדר ויליס ונסעו צפונה. בקרבת צומת מגידו, עצר אותם איש צבא והוביל אותם לחורשה, שם אמר להם לרדת מהטנדר. הם אמרו אנחנו בשליחות ביטחונית של הממשל הצבאי. החזירו אותם למכונית ואמרו להם תיסעו אחרינו. כעבור מספר דקות, הדוד שייח חסן שנהג ברכב, התחמק מאנשי הצבא, חצה במהירות את הגדר ונכנס ליפיע, הם ישנו אצל אבו-סעיד ולמחרת הגיעו לטרסנטה. אנחנו ישבנו בסטדי-הול, קראו לנו למנהל, שם פגשנו את הדודים, הייתה התרגשות גדולה, התייחסנו להם כאל מושיעים.

עלינו על הטנדר ונסענו במשך שעות דרומה, כשהגענו לקיבוץ שובל הדודים עצרו את הטנדר, החלפנו את הבגדים מבגדי בית-הספר, לבגדי בדואים מסורתיים. בערב הגענו לשבט אבו-רביע באזור נבטים. רצו לעברנו עשרות גברים שלא האמינו למראה עיניהם ,כיצד הצלחנו באמצע המלחמה להגיע מנצרת לנגב מבלי שתפסו אותנו. עשו חפלה גדולה, הייתה שמחה מהולה בעצב, שמחה על שהגענו ועצב על הפסקת הלימודים. אחרי החפלה נסענו למאהל. אמא שלי עזבה את האוהל ביום שהדודים נסעו להביא אותנו, התיישבה על גבעה וחכתה לרגע שנשוב. היא הייתה משוכנעת שיצליחו להחזיר אותנו. סיפרה שהלכה לזקנה שחוזה עתידות, היא זרקה אבנים, אחד האבנים נפל בקרבת אמא, הזקנה אמרה; זה סימן שהבנים יחזרו.

מיד בסיום המלחמה אפשר לנו הממשל הצבאי בחסותו של עודד ינאי לבקר בני משפחה בעזה. הכרנו משפחות אצולה. אולם מהר מאוד בלחץ המעצמות, ישראל נסוגה מכל השטחים שכבשה והביקורים הסתיימו. בתקופת החופש שהייתה לי ראיתי בני משפחה חולים שטפלו בהם לפי המסורת הבדואית, תוך התעלמות מהרפואה המודרנית. הייתי עדיין ילד כדי לקבל החלטות על העתיד, אבל אני חושב שכבר אז נמשכתי למקצוע הרפואה.

אחרי שהסתיימה המלחמה, חזרתי ללמוד בנצרת. התמסרתי באופן טוטלי ללימודים. חשתי שההורים שלי מאוד רוצים שאצליח. הם קבלו דיווח שוטף על ההתקדמות שלי, וכעסו כשלא הצלחתי במשהו. זה דרבן אותי ללמוד מקצועות שלא למדו במגזר הבדואי, כמו אלגברה, כימיה. מי שלא למד הוחרם.

מי שעקב אחרי באופן צמוד היה הדוד חסאן, הוא בא לבקר אותי מדי פעם, אבא לא אהב לנסוע מחוץ לבית. נסעתי עם הדוד חסאן לירושלים להתייעץ עם חברים שלו על מסלול הלימודים שלי בסיום התיכון בנצרת. הייתי נחוש ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. באתי עם ציונים טובים מאוד בבחינות הבגרות. אבל זה לא עזר לי. לא הצלחתי לעבור את בחינות הקבלה.
המכשול העיקרי שלי הייתה העובדה שלא הייתה לי עברית ברמה נאותה. התחלתי ללמוד ביולוגיה, מתוך מחשבה שאם אצטיין אוכל לעשות הסבה ללימודי רפואה. החלטתי ללמוד באופן עצמאי עברית. קניתי כל יום עיתון מעריב וקראתי אותו בשקיקה. כשהרגשתי בטוח, הלכתי יחד עם בן דודי למבחן קבלה נוסף. כעבור מספר ימים הודיעו לי שעברתי את המבחן והזמינו אותי לוועדת קבלה. מולי ישב פרופסור ששאל שאלות. הוא שאל למה אני רוצה ללמוד רפואה? עניתי לו ; "אני רוצה להיות רופא של הקהילה הבדואית, אני מכיר את הצרכים והמסורת ואני רוצה להיות פורץ דרך". כך התקבלתי ללימודי רפואה.
האוניברסיטה הקצתה 25 מקומות לסטודנטים ערבים, היה לנו ליווי מיוחד מהאוניברסיטה. היה ארגון מיוחד שעשה לקרוב לבבות בין שלושת הדתות, הם אמצו אותנו. אומצנו אישית על-ידי פרופסור דן אבני-סגרי, שהיה אחראי על שגרירויות ישראל באפריקה, איש מדהים. היה חובב סוסים, הייתה לו סוסה, התחברנו . הזמנתי אותו לבקר במאהל שלנו, הוא בא בשמחה, ראינו כמה הוא התרגש.
באחד הימים אבא התחיל לבנות בית. המנהל התנגד, אך לא יכל להרוס את הבית, כי יש כלל שלא הורסים קורת גג, אבא יצק גג לפני שבאו. כשהגיעו אבא הסתתר בגבעות הסמוכות, גם הקבלן נמלט עם אופנוע. אנשי המנהל לא נגעו בבית. למחרת הייתה כתבה של מוטי ארציאלי בהארץ: "הסטודנט הבדואי לרפואה שהורסים לו את הבית.
כשפרופסור דן אבני ראה את הכתבה הוא קרא לי ואמר: אתה הגעת לאוניברסיטה כדי להיות רופא, אתה חייב להקדיש את כל זמנך ללימודים; אל תדאג אף אחד לא יהרוס לך את הבית. ואכן הוא התערב שלא יהרסו את הבית.
כמה קשים חייו של ערבי בקמפוסים למדתי על בשרי ; בירושלים קמה קבוצה שקראו לה: אל-ארד. לא הכרתי את האנשים, אבל ידעתי שזו קבוצה פעילה נגד השלטונות. בא ערבי מהצפון ובקש ממני לתרום לקבוצה, הסכמתי בתנאי אחד; ששמי לא יופיע כתורם. כשבאתי הביתה, אני רואה שאבא מאוד כועס, מהר מאוד התבררה הסיבה; הגיעו לאבא מהשב"כ ואמרו לו שהצטרפתי לקבוצה שנאבקת נגד הממשלה. ספרתי לאבא מה קרה, הוא הזהיר אותי שלא אתקרב לשום גורם קיצוני. גם פרופסור אבני חקר אותי על השמועה שהצטרפתי לאל-ארד. אחרי ששמע אותי סיפר לשב"כ. הסתבר שזה שהתרים אותי , היה איש שב"כ שהתחזה.
בכך לא הסתיימו תלאותיי. היה באוניברסיטה וועד סטודנטים ערבים, למען האוכלוסייה הערבית, הייתי חבר וועד. דרשו ממני לפרוש מהוועד, אני סירבתי, הסברתי שזו פעולה ציבורית כדי להגן על זכויות הסטודנטים הערבים. היה כנראה מעקב של השב"כ אחרי חברי וועד הסטודנטים. בזמן הלימודים יצאתי עם חברים לבילוי בירושלים המזרחית, לאכול ולראות סרטים, זה היה מקום מלא חיים שמאוד אהבתי להסתובב שם ולבקר קרובי משפחה. הדבר לא מצא חן בעיני השב"כ, הזהירו אותי לא להיכנס לגדה המערבית, ולא לנסוע הביתה דרך חברון, אני צפצפתי עליהם, תמיד שהגענו למחסום צבאי התחמקתי.
כל ההתרחשויות הללו לא מנעו ממני לסיים את הלימודים בהצלחה, הראשון שהודיע לי על כך היה פרופסור אבני, בקש שאשמור את זה בסוד, משום שלא הודיעו לאף אחד. אני לא יכולתי להתאפק, לקחתי מונית ונסעתי הביתה, הודעתי להורים. הם עשו חפלה.
 בזמן הלימודים נתתי תורנויות בהדסה ירושלים וגרתי בעין כרם. כשסיימתי, נפרדתי מהחברים אתם למדתי ושנוצרה בינינו חברות הדוקה. זה היה עצב גדול. מאוד אהבתי את תקופת הלימודים למרות כל הקשיים והריחוק מהמשפחה.
התקבלתי לסטז' במחלקה של פרופסור ליבמן בסורוקה. הגיעו זוג יהודים לבדיקה, הם אמרו לפרופסור שהם לא מוכנים להיבדק אצלי, הפרופסור אמר להם ; או שתבדקו אצלו או שתלכו הביתה. הוא נבדק אצלי ובקש סליחה. זה היה המקרה היחיד שנתקלתי בו בשנותיי הרבות כרופא. אני סבור שלחולה לא חשוב המוצא של הרופא, אלא היחס שהוא מקבל. רופאים רוסים מטפלים בבדואים ואין עם זה שום בעיה.
כשסיימתי התמחות הלכתי לעבוד כרופא בשבט אל הוזייל, במרפאה של קופת-חולים. אנשים חיכו בתור, לא האמינו שהרופא הוא בדואי. אמרו לי שהנשים לא מוכנות שרופא בדואי יבדוק אותן. באו השייחים ואמרו שלנשים אסור להיבדק אצל בדואי. המסורת גברה על הרפואה. היה מקרה שהגיע זוג בדואי מרהט לבדיקה, הבעל אומר לאשתו את תכנסי לבדיקה אצל ד"ר יונס. אחר-כך נפרץ הסכר. גם השייחים הודיעו לנשים שהן צריכות להיבדק אצלי. זאת הייתה מהפכה בתפיסת הרפואה אצל הבדואים.
היום יש כ-300 רופאים בדואים, 90% מהרופאים למדו בחו"ל, בהתחלה רוב הסטודנטים הבדואים לרפואה למדו במזרח אירופה, בשנים האחרונות רבים לומדים בגרמניה ובירדן. מעטים מצליחים להתקבל לבתי ספר לרפואה בארץ, בעיקר בגלל קשיי השפה.
היום אנחנו חיים במציאות שונה, אמנם המסורת הבדואית והמשפט הבדואי עדיין טבועים עמוק בתוך החברה הבדואית, אך היום יש פתיחות הרבה יותר גדולה להשתלבות במערכת המודרנית. המשפחה שלי הייתה במידה רבה פורצת דרך, גם בהכרה בצורך לרכוש השכלה ,וגם בשינוי אורח חיים שמאפשר לכול אחד לבחור את המקצוע שלו ומקום מגוריו.
אני הייתי בין הראשונים שעזב את הכפר הלא מוכר והלך לגור בבאר שבע. הסיבה הראשונה שעברתי לבאר שבע, היה הצורך להיות קרוב לבית החולים שם עשיתי תורנויות ארוכות ומתישות. אך לצד העבודה המקצועית שחייבה התמחות מתמדת, לא זנחתי את המחויבות שלי לקהילה הבדואית, הן כרופא והן כאיש שבט מסור.
הבנות שלי למדו בבית הספר היסודי בתל-שבע, אך בתיכון העברתי אותן לבתי ספר יהודיים, רציתי שיקבלו את החינוך וההשכלה הטובים ביותר, כפי שאני קיבלתי בנצרת. בעובדה צדקתי; כולן למדו באוניברסיטאות ובמכללות והצליחו לעשות קריירה אקדמאית. הנכדים שלי כבר מגיל גן במוסדות חינוך יהודיים. זה חריג בחברה הבדואית, אך לא גורם לקרע או כעס במשפחה ובשבט. גם אלה שלא אהבו את ההחלטות שלנו, ראו עד כמה אנחנו מעורבים בתוך הקהילה ומברכים על תרומתנו.
אם תשאל את הבנות לגבי תקופת הלימודים בבתי ספר יהודיים, הן תספרנה על הקושי. יום אחרי פיגוע כולם דברו על הערבים שרוצים להשמיד אותנו, היו ילדים ומורים שהתבטאו באופן מאוד פוגעני, פעמים רבות הבנות לא רצו ללכת לבית-הספר, אבל אנחנו ההורים היינו לצדן בכל קושי שעברו, באנו לבית הספר בכל קריאה שלהן, קיימנו אתן שיחות וגם עם המחנכים, המחנכים אפשרו להן לספר על החברה הבדואית, כדי ליצור אינטגרציה בכתה. כך הן עברו בהצלחה רבה את כל שנות הלימוד. גם המבקרים הגדולים בשבט מבינים שצעיר בדואי שמסיים את האוניברסיטה, זה מעניק לו את הסיכוי הכי טוב להצליח בחיים ולקדם את הקהילה.

אני תמיד פעלתי בתחום הקהילתי, אחרי שדודי נרצח, היו אלי פניות לרוץ לכנסת, אני סירבתי. לא רציתי להפסיק את הקריירה שלי כרופא, מה עוד שכולנו סלדנו מהמערכת הפוליטית שלא הצליחה להגן על דודי. אולם בחלוף השנים כשחזרו ופנו אלי נעתרתי, כי חשבתי שאני יכול להואיל לקהילה הבדואית.
התמודדתי במסגרת מפלגת העבודה, במשבצת של הערבים ולא נבחרתי. נשארתי פעיל במפלגת העבודה, אך נותרתי מחוץ למערכת שהנהיגה את המפלגה. בימים שהייתי פעיל רבין נבחר לראש הממשלה, הוא פעל לקידום החברה הערבית, השקיע בתשתיות ובחינוך, אך לא הצליח לפתור את סוגיית הקרקעות של הבדואים.
עם השנים בעיית הקרקעות והסדרת ההתיישבות הבדואית, הולכת ומסתבכת. מי שחושב שיוכל לפתור את בעיית הבדואים בכפיה, טועה טעות מרה. הקדמה לא תייצר פתרון ללא התחשבות בדרישות הבדואים. כשאני נוסע לרהט ורואה את היקף הקרקעות שבבעלות קיבוץ שובל, לעומת הצפיפות ברהט אני מבין את עומק הבעיה.
הקלות בה משחררים קרקע להתיישבות בודדים, לעומת הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי בדואי שבנה את ביתו, זאת משוואה שלא יכולה להתקיים במדינה דמוקרטית. ילד שרואה איך הורסים את ביתו ורואה את הקוראן קרוע ברצפת הבית, זה זיכרון טראומטי שילווה אותו לכל החיים, מכאן מתפתחת השנאה והמאבק נגד המדינה. 
כל חיי פיתחתי רגישות לצדדים האנושיים, הם מעצבים את דמותו של האדם. באה אלי חולה בדואית ומספרת לי ; נקלעתי לסיטואציה מביכה, בלי שום סיבה ,בא שוטר ודחף אותי בשעה שעמדתי בתור לקבלת תרופות. מה אני אומר לילדים שלי שראו את המחזה המבזה. מדינת ישראל מגדלת דור של בדואים ששונאים את המדינה.
בעיית הקרקעות זה פצע פתוח, תיסע  ללקיה וכסיפה, תראה שם עשרות דונמים שהם אדמת בור, אי אפשר לבנות שם כי משהו טוען לבעלות על הקרקע. מנגד יש עשרות צעירים שרוצים להתחתן ואין להם שום אפשרות לבנות בית. בעיירות המוכרות אין מקום לבנות בתים והמצב הסוציו-אקונומי שלהם הוא בכי רע. הבדואי מעדיף לחיות בכפר ללא תשתיות בסיסיות על-פני חיים בעיירות . כל התהליכים האלה יוצרים הקצנה, לא רחוק היום שכל הסבל הזה יתפרץ לזעם בלתי נשלט.
בחלומות הרעים אני חושב על אירוע של הריסת בתים שיתרחש בו עימות אלים עם הרוגים. זה יהיה הסוף לדו-קיום אותו אנחנו מתאמצים לקיים על אף הכל. אני לא רואה בזמן הקרוב פתרון מוסכם, צריך לתת פתרון ביניים, להביא קרוונים לזוגות הצעירים, להכיר בכפרים הבלתי מוכרים. ובמקביל להגיע לפשרה בעניין הקרקעות. גם המשפחה שלי שכולם משכילים ומסודרים, שומרים בקנאות על קשר לחקלאות, אני נטעתי עצי זית באדמות של המשפחה , יש לנו כבשים שהם צורך קיומי עבור בני המשפחה, משמש לאירועים משפחתיים, לייצור מוצרי חלב. אנחנו לא מוותרים על המסורת.
המספר הנקוב של תביעת בעלות על 600 אלף דונם הוא לא נכון. מי שמשפחתו חיה בתוך עיירה מוכרת תביעותיו מצומצמות. מי שחי בירדן ויש לו תביעת בעלות זה לא רלבנטי. נותר צורך במציאת פתרון הוגן לאלה שרוצים לחיות בכפרים, ברצון טוב אפשר היה להסדיר את העניין, כפי שהגיעו להסדר בתל-מלחתה. הבדואים מהווים 30% מכלל תושבי הנגב, הם אזרחים נאמנים שראויים ליחס הוגן כמו כל האוכלוסייה.
האחרון שהבין את המצוקה הבדואית היה יצחק רבין, הוא פעל לחקיקת חוק חיילים משוחררים שהעניקו זכויות לבדואים ששרתו בצבא. מאז לא נעשה שום דבר לקידום החברה הבדואית. נראה שלממשלה בראשותו של נתניהו, לא אכפת מהמצוקה הבדואית. אין להם שמץ של מושג מה מתחולל אצל הצעירים הבדואים. עד שהמנהיגים לא יבינו שהבעיה היא של כל החברה הישראלית, לא יתקדמו לשום מקום.
אני מעריך שיש כ-100 אלף בדואים שאין שום סיכוי שמצבם ישתפר, זה כולל את האוכלוסייה המבוגרת, הבדואים שחיים בתוך צריפים ופחונים, את הצעירים שלא רכשו השכלה ואת אלה שחיים בתוך העיירות בעוני מרוד. אלה אנשים שהם נטל על קופת המדינה. בהשקעה נבונה אפשר היה לפתח מקורות תעסוקה ופרנסה לאלפי אנשים שהיו יכולים לשלם מס למדינה, במקום להיות נזקקי שרותי הרווחה.
קשה להבין איך החברה היהודית חיה בהכחשה כלפי החברה הבדואית. אני מופתע מהעובדה שלמרות העימות הצבאי בין ישראל לפלשתינים, לא הייתה התפרצות אלימה כלפי החברה היהודית. אך האם משהו מאמין שההשלמה עם המצב, תהיה לאורך ימים?

היה ניסיון של בני בגין להציע פתרון לבעיית הקרקעות, היה לו רצון טוב אבל לא למד לעומק את שורשי הבעיה. הוא גיבש הצעת חוק, יחד עם פרופסור פראוור, שלא הייתה מקובלת על הבדואים ועוררה התנגדות בימין הפוליטי. הוא משך את הצעת החוק ברגע שפרצה אלימות במגזר הבדואי.

בתוך הכאוס יש גם דברים חיוביים, יש היום בנגב 300 רופאים בדואים, בבית חולים סורוקה יש עשרות אחיות שמטפלות בכולם בכל המחלקות. בתי המרקחת מלאים ברוקחות בדואיות. צריך לבטל את כל האיסורים הקיימים, כמו העובדה שלא מקבלים מהנדסים בדואים לעבוד בחברת חשמל, או במקורות. חייבים לתת שוויון מלא להעסקת בדואים על-פי כישוריהם, זה יפתח את הרצון ללמוד את מקצועות ההנדסה והיי-טק.
לפני עשור הכירו ב-11 כפרים כלגיטימיים לבנייה ושירותים, אך נותר פער בלתי נסבל בין מצב הכפרים הבדואים להתיישבות יהודית. לדעתי זו לא בעיה תקציבית, אלא התעלמות מהצרכים של החברה הבדואית. אפשר היום להכיר בעוד עשרות כפרים שכולם יודעים שאין לבדואים שום כוונה לעבור מהן.
אסיים בסיפור אישי, רעייתי למדה ערבית, בבתי ספר יהודיים. כל התלמידים שלה זוכרים אותה לטובה כמורה מוערכת. אפשר להכשיר עשרות מורות בדואיות שילמדו בבתי ספר יהודיים, ועשרות מורות יהודיות שילמדו בבתי ספר בדואים. כל תלמיד יהודי ובדואי יזכור לכל חייו את המורה הטוב שנתן לו בסיס לחייו. זה ישבור את המחיצה שקיימת היום בין שתי החברות".

אוסיף נימה אישית, אני מכיר את יונס שנים רבות, אף פעם לא שמעתי אותו מרים את קולו, או זועק את הזעקה של הגוזל הנגזל. הוא תמיד היה מעורב בתוך החברה היהודית, עבורו זאת הייתה שליחות להדגיש את מחויבותו למדינה, עבורו שבועת הרופא לשרת כל חולה באשר הוא, היא מהות החיים. כך הוא ואשתו גדלו את ילדיהם, לחפש את המשותף, אך בשום פנים לא לוותר על המסורת הבדואית. אף פעם לא להתרפס ולא להשפיל מבט.
כל בני ביתו הם אנשים ליברליים, שגאים במעשיהם ובהישגיהם, הם לא קבלו כלום על מגש של כסף, הם, כל אחד בדרכו עמלו קשה כדי להגיע למקומות ההשפעה בהם הם נמצאים. האם הגשר שהקימו יהיה גשר מחבר, או גשר חוצץ, תלוי במקבלי ההחלטות.    
 
ד"ר ספא אבו-רביע – מנדל 
"המחקר שלי עסק בדור 1948 ,סבב סביב העקירה מהאדמה וההשפעה שלה על עיצוב חייהם.ראיינתי גם גברים וגם נשים, המחקר שייך לתחום של אנתרופולוגיה היסטורית על בסיס ראיונות עם אנשים ומשפחותיהם, המחקר נעשה ב-2006, גם תיזה על גברים ודוקטורט על נשים. גיליתי שהאדמה  מגדירה את הזהות האישית של הנשים בנגב.
חקרתי מה קרה לבני דור 48 שחיו כחקלאים מפרי האדמה. ונעקרו מאדמתם בעת המלחמה, כיצד העקירה השפיעה על התנהלותם בהמשך חייהם. הבחירה באנשים הייתה לפי גילם,אלה שחוו על בשרם את תהליך העקירה מאדמתם.מצאתי תמות משותפות בסיפור העבר ,האדמה מגדירה את שייכותם, מאז ועד היום הם בכל רגע נתון , התייחסו לאדמה ההיא, הם חזרו למקומות מהם גורשו הם מסברים לילדיהם על הזיקה למקום, תוך הסבר ששם עוצבה דמותם. הם מספרים הרבה על תהליך הגרוש וההדרה כלפיהם במשך שנים רבות.
הם עורגים לאדמה מספרים על העבר, הזהות הטריטוריאלית שלהם, נלחמים מההדרה לזיקתם לאדמה. הגירוש מאוד מכעיס אותם, הגירוש התבצע בתוך המלחמה, גרשו אותם מאדמתם, חלק גורשו למקום סמוך ,הם לא הורשו לחזור לגבולות אדמתם.
אלה שראיינתי היו בני 14-15 הם היו מספיק בוגרים כדי לחוות את האדמה והקשר אליה. הם חוו קשה את הגרוש. בספרות הישראלית לא מצאתי התייחסות לגרוש בנגב. אם כבר כתבו על הנכבה, תמיד זה על הגירוש מהגליל.
הגברים נתנו לי שמות ספציפיים של אנשים שגרשו אותם, זה היה שיח גברי של התייחסות למושלים שגרמו לגרושם. אחרי הגרוש נותרו רק כ-1500 בדואים. המרואיינים התייחסו לאדמה, לגירוש אך כמעט שלא דברו על הממשל הצבאי. רציתי לחקור את הקבוצה שעברה לירדן, לסיני,אבל זה היה מקיף מדי.
אני מעורה בדור שלי, מעורבת ביוזמות חברתיות, אנשים עם הפרופיל שלי מאוד מעורבים בשינויים חברתיים במגזר, מעמד האשה, נושאי מגדר. וכן פעילות מול המימסד הישראלי בניסיון לפתור בעיות בתוך המגזר. אני מותשת מהפעילות החברתית שלי במשך שנים, אני משמיעה את קולי כל הזמן. הפעילות הזאת מתישה, אך אני לא יכולה להפסיק, יש לי תפקיד לספר דרך המחקר שלי את כל המצוקות. אני מרגישה שכל הזמן אני מייצגת, זה נותן לי הרבה כוח, אך אני אמא לשני ילדים, יש לי חיים פרטיים ואני שמה גבולות.
אני במאבק 15 שנה, אני מרגישה התקדמות ורגרסיה באותו הזמן. שני תהליכים שמתקיימים בו זמנית .אני פוגשת את חבריי מנהלים מאבק בלתי פוסק עם הרבה אומץ.בידיעה שאין משהו אחר שיעשה את המאבק למען המגזר הבדואי.אני רואה חבורה מחוייבת שלעיתים פועלת עם ראש בקיר, אך הם מהוים עבורי קבוצת תמיכה גדולה ומשמעותית.
יש אג'נדה לשינוי פנימי,הזהות שלהם מורכבת, יש להם תפיסה פוסט-מודרנית, עם כבוד רב למסורת.אין להם רצון לחקות את המנהיגות הישראלית,אך באותה מידה הם לא רוצים לחזור למנהיגות הפטריארכלית.הם יודעים לשאול את השאלות ולעשות מיזוג בין המסורת לעולם המודרני.הם לא נרתעים מלהאבק בממשל הישראלי.
יש להם ביקורת כלפי דור ההורים שחי תחת הממשל הצבאי והיו במידה רבה כנועים למימסד הישראלי.
אבא בא משבט מאוד ממסדי, הוא היה בכפר לא מוכר, ואני זוכרת את ראשי מפא"י מבקרים בבית; שמעון פרס, בניק שילה ;היה יועץ של רבין ,ומפקדים בצבא היו אורחים רצויים. אמא היא אחרת , עברה גרוש מלובייה, מה שעכשיו זה קיבוץ לביא. טראומת הגרוש מאוד נוכחת בחייה. זה אחד הכפרים שחוסלו כי הם נלחמו ביהודים. הם קוראים לעצמם הלובנייה, הם גאים במאבקם ודואגים להעביר את הזיכרון לבנים ולנכדים, אנחנו נוסעים לשם הרבה לשמוע את הסיפור של אמא. הם מספרים המון על החיים שלהם שם. הנכדים הלכו לרפואה בארץ ובחו"ל, אני ואחיותיי הלכנו למחקר על הבדואים, בעיקר לבדוק את הצמיחה של הבדואים בתוך החברה היהודית. בשאלות של השכלת ותעסוקת נשים. תהליכי קולוניזציה ודיני אישות, איך דרך דיני אישות שולטים בבדואים.
ריבוי נשים, אחותי עסקה בזה.

אף פעם לא היה חשוב לי מה יגידו עלי, התעלמתי מאמירות פוגעניות. בחברה הישראלית כשרואים בדואית מצליחה כמוני, אומרים לי; 'הגעת לאן שהגעתי בגלל שאת בדואית'.
אני לא חייתי בשבט, זה מנע ממני את הביקורת של החברה שלי. לא נתתי לסביבה להשפיע על ההחלטות שקבלתי. תפיסת העולם שלי אינדיבידואלית וקולקטיבית באותו הזמן. אני בניתי במו ידי את המקום שאליו הגעתי. לא שאלתי כל יום אם זה מתאים לחברה שבה גדלתי, שהיא גם ישראלית וגם בדואית. גיבשתי לעצמי את תפיסת העולם ואת התחומים בהם אני רוצה לעסוק. אני נאמנה לערכים שלי.
עד כתה ה', למדתי בבית-ספר בדואי גרנו בבאר-שבע, אחר-כך למדתי בבית ספר יהודי, אחר-כך באוניברסיטה, אבל תמיד התחום האקדמי והמקצועי היה קשור למגזר הבדואי. גם בשפה המקצועית פוגשת המון ביטויי אדנות; זה שאת משכילה זה בזכותנו. אני במידה רבה מאיימת עליהם. אני גם אבו-רביע וגם משכילה, זה לא יושב לאנשים טוב, אני שוברת את כללי המשחק, יש לי אדנות משלי מהבית ובתוקף מה שרכשתי.
איך שאני נראית ואיך שאני מדברת זה מעמיד אותי במקום שאני שוברת את כללי המשחק. אני לא הבדואית המגמגמת אני מאוד דעתנית. אלה שעובדים אתי יודעים על הליברליות המערבית אך הם לא מכירים את הסיפור שלנו, להם ברור שאנחנו חלשים.

אני מלמדת פמיניזם ערבי, הם לא מבינים מה זה, וכאנשים משכילים לא מוכנים להודות שהם לא יודעים ,זה מציק להם. הם זקוקים לסיפור ; אתן הנשים חלשות וכל המגזר הבדואי הוא נחות ביחס אלינו. הידע של המשכילים היהודים הוא מצומצם. הם זקוקים לסיפור של הנכבה ,כדי לחשוב שהמעשה שהם עשו הוא ראוי.
היהודים לא יודעים מהו פמיניזם ערבי, הם לא מוכנים להודות בכך. בתוך המגזר הבדואי גם לא אוהבים את התהליך שעברתי, אך המודעות שלי היא קולקטיבית, אני מסורה לחברה שלי אני לא באה ממקום פטרוני, אלא ממקום רגיש. יכול להיות שהשורשים שלי מהעוצמה של אמא שלי, היא חנכה אותנו לעשות מה שאנחנו מבינות שמתאים לנו זאת אמי ג'יהן.
החוויה שלה שונה היא נולדה בנצרת, התחתנה לפני 40 שנה עם הרופא הבדואי הראשון, ילדה 4 בנות ברצף החמישי נולד בן. היא בלונדינית גדלה בסביבה יהודית בבאר שבע. היא כל חייה עשתה מה שהתאים לה ולא מה שאמרו לה.  נולדה בחברה פטריארכלית מסורתית. היא אישית לא עברה את הגרוש אבל ההורים תמיד הדגישו את הגרוש. (ספא הראתה לי תמונה משפחתית ממפגש בלובייה).

אנחנו כמשפחה לקחנו את הסיפור לתיעוד ולספר את הסיפור של המשפחה. ספרי ההיסטוריה היו מקור להכיר את השורשים, הדוקטורט שלי נכתב למען הבת שלי שתכיר את המסורת המשפחתית. הזהות עם המקורות שלה הוא ישיר הוא בלתי אמצעי. היא יודעת מה זה כפר לא מוכר, היא נוסעת לנצרת. היא לא למדה את השורשים שלנו. רק כשהתבקשה להכין עבודה בבית הספר בחצרים. היא למדה על הגרוש, היא כתבה באותו נוסח בעבודה בעברית וקבלו את זה בבית הספר. לי חשוב שבשעורי היסטוריה היא תלמד לשאול את השאלות ולא לשנן.
אני אישה בדואית -ערביה -מוסלמית -פלשתינית וישראלית. אני יוצאת לפוסט דוקטורט, לספר את סיפור הנכבה שינותח במונחים אקדמיים. החוקרים הישראלים שנמצאים בחו"ל תומכים ב-ב.ד.ס אני נגד, על-פי ההיגיון שלי החרם הוא לא הגיוני. תחרימו את ההתנחלויות, אבל חרם על האקדמיה? אני לא ממסדית, אני לא מתכוונת להגן על השלטון הישראלי ולא להגן על הפלשתינים. אני חיה את הסכסוך, אך אני פועלת מתוך הגיון ושיקול דעת. כשנורת רקטה היא פוגעת בי כשם שהיא פוגעת בשכניי היהודים. ההזדהות שלי היא מורכבת היא לא טוטלית. אני כל יום בבדיקה עצמית.
סיימתי את הדוקטורט ולא הסתכלתי עליו במשך שנתיים, לא עסקתי בנושא הכיבוש. אני כל הזמן במאבק מתמיד? לשמחתי בבית אנחנו לא עוסקים בכיבוש. בעלי הוא רוקח, הוא לא נכנס לתוך הקונפליקט. יש לי שותפים לסכסוך מחוץ לבית, יש לי חברים ישראלים ששותפים אתי".

קיימנו שתי פגישות במרכז מנדל בבאר-שבע,  מרכז למנהיגות צעירה, ספא מרצה בקורס לצעירים בדואים שנבחרו בקפידה. זה הדור שעל-פי הבנתה צריך לעשות את השינוי בחברה הבדואית, ולסייע למציאת דרך משותפת עם החברה היהודית. ספא משוכנעת שהם לא צריכים לפעול כקבוצה, אלא כול אחד צריך להביא את יכולותיו להשפעה על סביבתו.
הפגישות נערכו בזמן שספא עסקה בהכנת נסיעתה לעשות את הפוסט דוקטורט. היא הייתה מוטרדת מהעובדה שלא מצאה גן לבן הקטן. אך על אף העיתוי הבעייתי של הראיונות, היא הייתה חדה, רהוטה ,דעתנית. הרגשתי שחשוב לה שלא אטעה במסר הברור שהיא מבקשת להעביר באמצעותי.

הייתי סקרן לדעת איך היא ובני משפחתה עונים על הביקורת שיש כלפיהם בתוך השבט על בחירתם לחיות בבאר-שבע ולחנך את הילדים במוסדות חינוך יהודיים. ספא לא רואה כול צורך להתנצל. היא מדגישה כול הזמן שכול בני משפחתה המשכילים פועלים למען החברה הבדואית, כל אחד עם כישרונו וקשריו. היא לא אמרה זאת, אבל אני סבור שהיא מאמינה שתרומתה לחברה הבדואית גדולה יותר מאלה שחיים בכפרים ובעיירות.

היא כואבת כול הריסת בית, כול מעשה קיפוח כלפי החברה הבדואית. את דעתה ושבטה היא לא נמנעת להשמיע. הקולגות שלה באקדמיה לא תמיד רווים נחת מלשונה. אך היא תלך תמיד עם האמת שלה, גם אם זה עלול לפגוע בקריירה האקדמית שלה. אבל היא מספיק מפוקחת לדעת שלצעוק כול הזמן "זאב, זאב " זה מאבד מהאפקטיביות. היא מוכנה להיות גשר למי שמכבד אותה ואת החברה הבדואית. 

 
יוסרה אבו-כף צלמת וקולנוענית ;09.10.16
במסגרת החיפוש אחרי דמויות מיוחדות בחברה הבדואית, סלימה מרחמה המליצה לי להיפגש עם יוסרה, היא קראה לה ; הצלמת. פניתי ליוסרה היא נענתה לפנייתי, אך היה קושי לתאם אתה פגישה בגלל לוח זמנים עמוס שלה. בדמיוני חשבתי שאפגוש דמות חסונה, דעתנית חסרת פשרות.
נפגשנו בבית קפה, המתנתי לה, אחרי מספר דקות הגיעה בחורה עדינה , עם תווי פנים נאים, מטפחת לראשה, לבושה בקפידה, הושיטה לי יד לשלום. מבט עיניה שידרו סקרנות ,היא בחנה אותי בביישנות, היא רצתה לדעת כאן ועכשיו מי זה הייצור שבקש לראיין אותה.
פתחנו בשיחת נימוס, ספרתי לה על עצמי, על הספר שאני כותב. ובקשתי שתספר על עצמה. למרות שנפגשנו לראשונה יוסרה לא היססה לספר את קורות חייה הקצרים בלי שום פילטרים. זאת הייתה מיומנות של צעירה שבעצמה מראיינת נשים לצורך כתיבה וצילומים. הייתה לה ילדות רגילה כבת להורים שנולדו להם חמישה עשר ילדים כולם לאותה האימא. היא הבת הרביעית.

סיפור ילדותה לא שונה מרוב הילדים הבדואים. היא נולדה בכפר שקראו לו ;רערע, בהיותה בת 5 הוריה עברו לאבו-כף, על-יד עומר. שם אביה למד בבית הספר היסודי, בו היא למדה. את התיכון למדה בחורה, מדי יום יצאה הסעה הלוך ושוב.
יוסרה בלטה ביחסה לאומנות, מה שהוביל אותה ללמוד אומנות במכללת קיי, יוסרה התמסרה לאומנות הצילום, באמצעות עמותה לדו-קיום, היא פתחה חוג צילום משותף לנערים יהודים ובדואים. במקביל המשיכה את לימודיה במכללת ספיר שם למדה במחלקה ללימודי טלוויזיה וקולנוע. שם החליטה להפיק סרט דוקומנטרי קצר(12 דקות), בשם ;"מחברות נשרפות". מבוסס על סיפורן האמיתי של שתי צעירות בדואיות שהתאבדו, בעקבות החלטה של הוריהן להפסיק את לימודיהן.
יוסרה: "אני צלמתי את הסרט לבד, באמצעים דלים, נעזרתי בחבר טוב ממשמר הנגב, קרלוס ;מורה לצילום באשל הנשיא, הוא עזר לי לערוך את הסרט. חבריי הסטודנטים הבדואים לא אהבו את הרעיון שבחרתי. הם טענו שאני משחירה את החברה הבדואית, ואני צריכה לצלם רק דברים חיוביים". יוסרה לא וויתרה, למרות שגם בני משפחתה לא אהבו את הדמויות הנשקפות בתוך הסרט. יוסרה מדגישה שחשוב לה להראות את המציאות הקשה בתוך החברה הבדואית.
השמועה על הסרט עשתה לה כנפיים, מפיק מתחום הקולנוע; אורי רוזנווייס רכש את הסרט והפיץ אותו בסינמטקים בארץ ובחו"ל: "אני יוצרת שמעורבת בתהליכים שמתרחשים בחברה שלי, זאת התמודדות לא פשוטה, אני מודעת לסיכונים הנובעים מהנושאים בהם אני מטפלת, איש לא יעצור אותי".
יוסרה נשואה ואמא לשלשה ילדים, היא לא אוהבת לדבר על חייה האישיים, אך בין השורות הבנתי על הקשיים שיש לה בבית עם בעלה ועם חלק מהמשפחה. היא משתדלת להימנע ממפגשים חברתיים, או מדיון בתוך המשפחה על יצירותיה. האמת, היא בודדת ביצירתה ומתרכזת בעיקר בה, בתוך חובותיה האישיים לילדיה ולמטלות המשפחתיות.
בימים אלה יוסרה מצלמת סרט דוקומנטרי, באורך של שעה בנושא טעון במיוחד ; רצח נשים במגזר הבדואי, על רקע חשד לחילול כבוד המשפחה. היא הגישה סקיצה של הסרט לרשות השנייה וזכתה במכרז, המשמעות היא שהרשות השנייה תשתתף במימון של הפקת הסרט. יוסרה בשלבים סופיים של הצילום, הרשות העמידה לרשותה את המפיק דורון צברי, מי שהיה המורה שלה בספיר. היא הציגה בפניו את הטריילר של הסרט, התעקשה שאף אחד לא ישנה את הכיוון של הסרט, דורון מעיר הערות מקצועיות אך לא משנה את התוכן.
"זה סרט מאוד רגיש שמלווה בייעוץ משפטי, כדי שלא תהיה עילה לתביעה נגדי, או נגד הרשות השנייה. יוסרה מספרת: כל מי שאני מצלמת, אני מחתימה אותה על הסכמתה להצטלם. מי שלא רוצה שיזהו אותה, אני מסתירה את פניה. מצלמת אותה מזוויות שונות".
יוסרה מסבירה ;"אני פמיניסטית, חשוב לי להציג לציבור הרחב את מצבה של האישה הבדואית, הבעיה הכי קשה בהתייחסות לרצח נשים שהחברה הבדואית אדישה כלפי התופעה. מותה של אישה בדואית לא גורם לשום זעזוע. היא לא נחשבת, לכן אין גם תופעה של נקמת דם על רקע של רצח נשים. יתרה מזאת, רוב רוצחי הנשים על רקע חילול כבוד המשפחה , הם בני המשפחה של האישה.
לצורך הפקת הסרט ראיינתי אחיות של הנרצחת, את ההורים, הם מדברים על הרצח כדבר מתבקש כדי לשמור על כבוד המשפחה. הבעיה הכי קשה ; במקרים רבים השמועה על חילול כבוד המשפחה היא שקרית, מספיק שאשת איש התרועע עם צעיר בדואי בבית-קפה כדי שתואשם בחילול כבוד המשפחה.
היום נתקלים בתופעות שאישה מחליטה להתארס עם משהו שמצא חן בעיניה, אך די אם הבחור לא מקובל על אחד האחים כדי שתהיה בסכנה. בעבר היו מקרים רבים שהאישה הנחשדת הייתה חסרת ישע, לא היה לה למי לפנות והיא ידעה שימיה ספורים, היום נשים משכילות, מכירות עמותות שמסייעות להגן על נשים. בראשן עמותת מסל"ן שמסייעת לנשים לברוח לחו"ל ולהתחיל חיים חדשים.
כמו שאתה שומע, נשים מסקרנות אותי, לכן גם עבדתי עם נשים אותן לימדתי צילום, דרך המצלמה הן למדו להכיר את עצמן, להעריך את עצמן באופן שונה מהנחיתות בה היא מרגישה לצד בעלה. זה מגביר את הקונפליקט בבית, יש יותר גירושין, למרות שזה תהליך לא פשוט אצל האישה הבדואית".
אני בתמימותי חשבתי שהעובדה שיש יותר נשים משכילות, שנפגשות עם אורח חיים שונה מאשר בכפר, תוביל לשינוי דרסטי ביחסים בתוך המשפחה, אך יוסרה הבהירה לי שההשכלה לא שינתה את ההתייחסות לאישה בביתה. היא צריכה לבשל, לכבס, לטפל בילדים, להלביש אותם. כול עבודות הבית עליה, גם אם היא לומדת ועובדת מחוץ לבית. היא ספרה לי שבפעם הראשונה ששמעה מאישה שמבקשת מבעלה שיכין לה תה, היה כשהייתה אורחת של סמירה ברחבה.
יוסרה מוסיפה: "הנשים אותן לימדתי צילום, לא ידעו כלום על עולם הצילום, היום מעבר לצילום המשפחה המצלמה משמשת להם מקור תיעוד של פעילות נגד זכויות אדם, כמו צילום של הריסות בתים, או התנהגות ברוטלית של צעירים כנגד אנשים בתוך הקהילה הבדואית. צריך אומץ רב להשתמש במצלמה במקום ציבורי, רוב האוכלוסייה הבדואית לא חושפת עצמה לעדשת המצלמה. למרות שהיום השימוש בפלאפונים דור שלישי הוא מאוד נפוץ ומשמש לצילום בני משפחה".
יוסרה מוסיפה על עצמה: " אני התמסרתי לתחום שמעט מאוד נשים עוסקות בו, אך גם אחיותיי יש להן תחומי התעניינות מעבר לבית, אני חלק מהשינוי שעוברת החברה הבדואית, מה שנראה היום כדברים יוצאי דופן יהיו בעוד מספר שנים כחלק מהמציאות של החברה הבדואית. כפי שהיום גברים רבים מאפשרים לנשים שלהן לצאת מהבית ללימודים או עבודה. בעבר כמעט לא היו נשים שנהגו ברכב, היום יש נשים רבות שמחזיקות ברישיון נהיגה ונוהגות בעצמן. התופעה הזו קיימת יותר בעיירות ,אך היא מחלחלת גם לכפרים".
לקראת סוף השיחה כשיוסרה הרגישה יותר חופשיה בשיחה היא אמרה לי: " הסרט שלי אמור לצאת לאקרנים במחצית שנה הבאה, אני מאוד מקווה שהוא יהיה סרט עטור פרסים, שיוצג בפסטיבלים ברחבי העולם, וכן, אני מצפה שיזכה באוסקר. אני מסתכנת בצילומים שאני מפיקה, זה נושא טעון. הסרט יהיה אפקטיבי רק אם יזכה לתהודה גדולה". 
במהלך הראיונות נפגשתי עם צעירות בדואיות, אמיצות ומרשימות ביניהן : הודה אבו-רבייב, ואפה איבן בארי, סלימה אל-סגירה, ספא אבו-רביעה. כול אחת מהן נלחמת את מלחמתה הכפולה, בתוך החברה הבדואית, על היותן יוצאות דופן להוויה המסורתית שמתעלמת ממקומה של האישה בבית, במשפחה, בשבט. ומנגד מלחמתן מול האטימות של הממסד לזכויות היסוד של הבדואים. יוסרה היא דוגמה מובהקת לצעירה שקבלה החלטה נחושה להביא לציבור הרחב את האמת הצרופה גם אם היא קשה.

 
סאלמהביר-הדאג' ;ממונה על המאבק באלימות במועצת נווה מדבר.
סאלמה הוא צעיר בדואי נמרץ, פעיל חברתי בתוך היישוב ביר-הדאג' ובמועצת נווה מדבר, שתחת חסותה ארבעה יישובים בדואים מוכרים. פגשתי את סאלמה בכניסה המערבית של היישוב. הוא בא לקראתי יחד עם בנו בן ה-5, שבקש מאביו לנסוע אתי באוטו בעקבות אבא.

הופתעתי מהביטחון של הילד הרך לנסוע עם איש זר שלא הכיר מעולם. ניסיתי לפתח אתו שיחה, אך לצערי הוא לא הבין מילה בעברית, ניסיתי את המשפטים הספורים שאני מכיר בערבית, וכך דברנו בדרכנו הקצרה.
הגענו לביתם בפעתים המ ערביים של ביר הדאג', מבחוץ זה נראה בית מפח, אך כשנכנסתי לתוך הבית, ראיתי בית בנוי מקירות גבס. עברנו דרך המטבח, אגב זה לא מקובל,כי שם בדרך כלל נמצאת האשה. הגענו לסלון מרווח, שם ישבנו לשיחת ההכרות בינינו.

אני חבר קיבוץ רביבים שחי בשכנות עם ביר הדאג' מהיום שעלו לקרקע ראשוני המשפחות משבט אל-עזזמה. המפגש העיקרי שלי עם התושבים הוא על הכביש בדרך בין רביבים לבאר שבע או בחזרה.המפגש הזה פעמים רבות הוא מפחיד, הצעירים הבדואים(ברובם), דוהרים על הכביש במהירויות מטורפות, חוקי התנועה זרים להם, חלקם אף משתעשעים בהפחדת הנהגים על הכביש, זאת תופעה מוכרת שמחייבת אותנו להיות מאוד עירניים כדי להגיב במהירות לכל סכנה צפויה. בנוסף חברים רבים סובלים ממכת גניבות בעיקר של אופניים על-ידי ילדים.
יחד עם זאת חשוב להפריח תאוריה שאומרת שיש מסגרת מאורגנת להתנכלות בשכנים היהודים.לא אטעה אם אומר שאנשי החינוך בביר-הדאג' משקיעים מאמצים רבים למנוע מהצעירים פגיעה בשכניהם.ואף על פי כן אין זה עניין שבשגרה להיכנס לעת ערב להתארח בבית של צעיר שלא הכרתי אותו קודם.

בהמשך אתייחס לדברים ששמעתי מפי סאלמה, אקדים את המאוחר; אחרי שהתארחתי בביתו ,הציע לי לעשות סיור בתוך היישוב. נסענו בדרכי עפר משובשות, לראות את הקרקע שהוגדרה להקמת בתי התושבים באופן מוסדר. בדרך ראיתי את הכביש שנסלל מיוחד לשכונה המתוכננת. זה כביש מלא במהמורות,נסלל בצורה תמוהה, עם שפועים לא מוסברים,ממראה עיניים אני מעריך ששום רשות תכנון ביישוב יהודי לא הייתה מאשרת כביש לא בטיחותי מעין זה.ומדובר בכביש חדש.
ראיתי את כל התשתיות למים, חשמל וביוב, שהולכות ומתכלות משום שאיש לא מתחזק אותן, ועדיין לא רואים באופק את המועד שהתושבים יעברו לאותו מתחם.עוד נגיע בהמשך לסוגיית ההסדרה של יישוב הקבע. בהמשך נסענו לראות את הקרוונים המתכלים שמכונים בשם מרפאה, וזה מקום שצריך לשרת כ-7000 תושבים.
אם אין טעות בידי, המרחק בין הבית המערבי ביישוב, עד החאן של פרחאן הוא כ-4 קילומטר, מי שנדרש לאחות או רופא צריך ללכת ברגל כ-2 קילומטר. זה המרחק שחלק מהתלמידים צריכים ללכת מדי בוקר כדי להגיע לבית הספר, ואותו מרחק לחזור חזרה.תחבורה ציבורית לא נכנסת לתוך היישוב.צריך ללכת עד התחנה שנמצאת על הכביש הראשי בין רביבים לצומת משאבים.
נחזור לסיורנו; רוב הדרך שתקתי, לא היה לי כל מענה לשאלות שנזרקו לחלל האויר, אבל הרגשתי שאני רוצה לדעת עוד ועוד. נראה לי אבסורד שבמרחק קילומטר מביתי מתקיימת קהילה שהיא גדולה יותר מכל היישובים במועצה גם יחד, חיה כמו בכפר נידח באתיופיה,או בארץ נכשלת.
סאלמה הציע לי לבא אתו לבית הקפה של היישוב, נעניתי ברצון. נכנסנו לתוך מבנה ארעי, כמו רוב המבנים ביישוב, על ספות ישנות היו ישובים צעירים עם נרגילות לצדם, לוגמים כוסות תה וקפה, לא שמעתי שיח לוהט, אך ראיתי איך מבטם נופל עלי, כנראה האורח הכי לא צפוי שנתקלו בו בתוך מקום התכנסותם הקבוע.
הצטרף לשיחה, בחור צעיר, שאמר שהוא הראשון שהתחיל לבנות את ביתו בשטח המוסדר. שאלתי אותו האם אין לו חשש שחבריו ינדו אותו משום שהוא לא תאם את צעדיו עם האחרים. הוא הסביר לי שהוא בחר בדרך הזאת כי אין לו רצון לבנות מבנה לא חוקי שיעמוד כל הזמן בפני סכנת הריסה. אך עם זאת למרות היותו פורץ דרך, שבעקבותיו ילכו עשרות צעירים, המנהלת היא זו שמתנכלת לו. הם רוצים שהוא יתחייב להביא את כל המשפחה והוא לא יכול.
כאן נכנס סאלמה לשיחה ואמר שמזמן אפשר היה להגיע להסכמות, היינו אמורים כבר לפני שלוש שנים לראות במקום הזה בנייה של עשרות צעירים, אך אנשי המנהלת לא מוכנים ללכת בהדרגה וזה המכשול העיקרי. אומר סאלמה; היום בקרו אצלי הפקח ממשרד הפנים, אמרתי לו סגרתי עם המנהלת שאני מוכן לבנות את ביתי הקבוע ועד אז לא יגעו בבית בו אני גר. הוא ענה לי; המנהלת זה הגזר, אנחנו המקל. סאלמה פונה אלי ואומר; ככה זה כל הזמן, אנחנו יכולים לסגור עם המנהלת ויבוא משרד אחר ויגיד שזה לא מקובל עליו. קשה לדעת אם זו שלומיאליות, חוסר תאום, או הדרך לשחק אתנו ולדחות את ההסכמות.
כך חולף לו הזמן ואנחנו נשארים עם אותן בעיות עשרות שנים, עם אבא שלי, כשהיה בשיא כוחו ושרת את המדינה כאזרח עובד צה"ל, אפשר היה להידבר בקלות. הוא היה חלק מהמנגנון שניהל את המדינה, הוא היה משוכנע שהמדינה תתגמל אותו על שירותו. אבל ביום שסיים לשרת, כמעט עיוור בשל המאמץ בתפקידו כגשש ,אף אחד לא ספר אותו. אך הוא אף פעם לא שדר לנו שהוא מקופח. כך גדלנו ,בניו, להיות אנשים אופטימיים, הכרנו בערך של ההשכלה הגבוהה ושל התעסוקה. אנחנו פועלים נגד אלימות, מלמדים את הילדים שלנו לכבד כל אדם באשר הוא. ובכל זאת אני דואג ממה שעלול להתרחש אם לא ימהרו להגיע להסדר".

סאלמה הזמין שני צעירים להתיישב יחד אתנו, הוא אמר להם שאני דוקטור, לא הבנתי אם זה כינוי לאיש מכובד, או הוא חשב שאני דוקטור שחוקר את תולדות הבדואים. הם הנידו קלות בראשם אך לא אמרו דבר, שאלתי אותם, מה מעשיהם? האם הם מגיעים כל ערב לבית קפה, הם מלמלו משהו לא ברור והעדיפו לכבד אותי בנרגילה וכוס קפה. ישבתי בנימוס עוד מספר דקות, סאלמה ואני חזרנו לביתו שם ראיינתי אותו.
סאלמה נולד ברמת בקע בשנת 1980, למד עד כתה י"ב בשגב שלום.משפחתו גרה שנים רבות באזור אשלים. ב-1978 קבלו צו פינוי בטענה שהם חיים בתוך שטח אש של הצבא, העבירו אותם (14 משפחות ) מזרחית לרמת בקע, למקום בו ישבה משפחת אבו-סמרא.
בימי ראשית המדינה רוב הבדואים גרו צפונית למשמר הנגב, באזור בו הוקמה רהט, רק שבט אל-עזזמה נותר דרומית לבאר-שבע, ראש השבט; אבו-עמאר, היה בקשר טוב עם השלטונות, רוב הבחורים גוייסו לצבא, הם שמשו גששים,יחד עם גמלים שסמנו את דרך הטשטוש בגבול.בתמורה הבדואים הורשו לרעות בשטח.
סאלמה בתום לימודיו בתיכון,נרשם ללימודי כלכלה בספיר,אך היה לו ספק אם ימצא עבודה בתחום, אחר כך עבר ללמוד עבודה סוציאלית, אך הוא ושלושה מחבריו הפסיקו את הלימודים בספיר, הוא נסע לירדן,רצה ללמוד רוקחות, אבל הבדידות הכריעה אותו והוא החליט לחזור לספיר, שם סיים תואר ב.א כללי. בהמשך עשה תעודת הוראה במכללת קיי.
בסיום הלימודים הלך להוראה בתיכון בביר-הדאג'.שם למד במשך שמונה שנים, בזמן הזה ראיתי את המצוקה של הצעירים הבדואים שלא עושים כלום וכל הזמן מאשימים את המדינה. היה לי רצון לפעול למען החברה הבדואית ולהשפיע על התהליכים המתרחשים.
הלכתי למרכז ראיין לתעסוקה לבחון איזה אופציות עומדות לפניי.נשלחתי למבדקים במכון אדם-מילוא, בעקבות ההכשרה והמבדקים נגשתי למכרז על תפקידים בשרות הציבורי.נבחרתי להיות מנהל הפרויקט עיר ללא אלימות במועצת נוה-מדבר..במועצה הזאת שממונה על ארבעה יישובים, יש כ-40 אלף תושבים, שיושבים על מיליון דונם, מבאר שבע -דימונה כולל ביר הדאג'.
ההתמודדות עם אלימות בחברה הבדואית זה אתגר רציני, יש אבטלה גדולה בקרב הצעירים, וכשיש עודף זמן עושים שטויות, מה גם שיש לחץ חברתי לעשות פעולות לא חוקיות. צריך לפעול בתוך מסגרות החינוך, כשאפשר להשפיע על הנוער. יש לי קבוצת ילדים מבית ספר היסודי,יחד עם ילדים ממדרשת שדה בוקר ואנחנו יוצאים יחד לרעות עם העדרים.צריך להבין כשילד מסיים את לימודיו בשעות אחר הצהרים, הוא מסתובב בלי מעש ואז עולים כל מני רעיונות למעשה קונדס.
אני יוזם פרוייקטים שונים כמו לימודי נהיגה, קורס חובשים, שתופי פעולה בין בתי ספר באזור.אנחנו לוקחים את התלמידים המצטיינים ומקדמים אותם בתחומים שונים,ככל שיהיו יותר עסוקים תהיה פחות אלימות. הקמנו בית ספר למצטיינים;"אלעאד" שם לומדים מכתה ט' מיישובים שונים בפזורה, בית הספר ממוקם בכניסה לחורה.
בשנים האחרונות יש יותר תלמידים שמסיימים את התיכון, יש פחות נשירה אצל בנות. אולם יש בעיה עם תלמידים שנוסעים כל יום לבית הספר ושם הם נמצאים רוב היום מחוץ לכיתות, הם גורם מפריע לתלמידים שמתייחסים ברצינות ללימודים. צריך לעבור דרך ארוכה כדי להגיע לרמת הלימודים במגזר היהודי, למרות שאנחנו משקיעים המון בחינוך.
יש בביר-הדאג' שלושה בתי ספר, זאת מסגרת שנותנת תקוה לשינוי לטובה בעתיד. יש היום הרבה מסיימי תיכון שממשיכים את לימודיהם באוניברסיטאות ובמכללות. יעברו עוד שנים רבות עד שיהיו לנו את תנאי הקיום שיש ביישובים היהודיים. עוד לא פתרנו את שאלות היסוד, כמו הסדרת הקרקעות, אשורי בניה, שירותים ציבוריים, כל המערכת הציבורית עובדת בקצב איטי ולא נותנת מענה לצרכים הבסיסיים.
אנחנו נותנים את דעתנו לעתיד טוב יותר, אבל אסור לנו לשכוח את הורינו שחיו חיים קשים ביותר בתת תנאים, אם לא נדע לכבד אותם, הילדים שלנו לא יכבדו אותנו. פתחנו מועדון לוותיקי היישוב, אנחנו מעבירים להם חוגים, משוחחים אתם ונותנים להם כבוד גדול. השילוב בין המסורת לקדמה הוא הבסיס לקיום השבט והמשפחה.

סאלמה ביר הדאג' שיחה בחצר 14.07.16 
בתקופה האחרונה עשיתי מנהג קבוע להגיע פעם בשבוע לביתו של סאלמה, לשיחת חברים. אני לא כותב, אני מאזין ובהגיע הביתה אני מקליד. אלה שיחות נפש של שני חברים שרוצים בפתרון ראוי של שכנים. עד שהתחלתי בשיחות האישיות, הייתי מאוד קרוב גאוגרפית, אך נטול כל עמדה ויחס לגבי המתרחש אצל השכנים הבדואים. כמו חבריי לקיבוץ הייתי מודאג מהגנבות מחצר הקיבוץ, של אופניים, עגלים, זיתים ודברים שסיפרו עליהם. לא הייתי בטוח שהגנבים הם השכנים מביר-הדאג'. אבל חבריי לקיבוץ משוכנעים שהם מקור הגנבות.
הייתי מוטרד וחרד מהתנהגות הבדואים בכבישים, הם טסים במהירות מפחידה, עוקפים בקו לבן, או בצד ימין של הכביש, בדרך כלל אלה נהגים צעירים שנוהגים כך כדי להראות כבל עם ועדה שהם מצפצפים על כל חוקי המדינה. שלטונות החוק, אנשי המשטרה, לא נוכחים בכבישים כדי לעצור את העבריינים. יש סיכוי הרבה יותר גדול שיעצרו אותי על נסיעה מעבר למותר, מאשר שיעצרו בדואי על מהירות דמיונית.

עבורי ביר-הדאג' הייתה מחוץ לתחום, מפחד שיעונה לי רע אם אנסה להיכנס לתחום שיפוטם, וודאי לא להעז להיכנס לשם עם רדת החשכה. אולם מרגע שהכרתי את סאלמה מצאתי בו משענת של רצון טוב, של מי שיש לו עניין אמתי לקיים קשר הדוק עם השכנים מעבר לגדר.

כך מצאתי עצמי מתארח בביתו ,נטול כל חשש, למדתי להגיע לביתו, דרך שבילי העפר המרובים, הדומים זה לזה ונטולי כל סימן מזהה, סטייה של מטרים ספורים לשביל הלא נכון ואתה מוצא עצמך בחלק אחר של היישוב. עשיתי לי סימני דרך; שיח או עץ, דיר גמלים, צבע גג. וכך אני מוצא את דרכי. אם כי תוואי הדרך מהכביש שמוביל לרתמים והכניסה לדרכי העפר משתנה בהתאם לאירוע ספציפי שהתרחש באותו שבוע בין רתמים לביר הדאג'. לפני שבועיים יכולתי לנסוע על תוואי הגדר המזרחית של רתמים, אך השבוע הם חסמו אותו. יש לי חשש  שחלק מסיבת המתח בין רתמים לביר-הדאג' נובע מהשקפת העולם הימנית של תושבי רתמים, שמשוכנעים שאין מקום לחלק את הנגב בין היהודים לבדואים. עם כל הערכתי לידידיי ברתמים, הם חייבים להבין שהבדואים חיו באזור הרבה לפניהם.
נתתי מקום לתובנות האישיות, ברור לי שבאנו למקום שאנחנו צריכים למצוא את הדרך לחלוק עליו. כאן מתערבבים רגשות עם הגיון. השקפת עולם פוליטית עם אנושיות. אני מעריך שקיבוץ להב של השומר הצעיר, הם שכנים הרבה יותר ידידותיים לבדואים בלקיה וסביבותיה, לעומת היחסים הטעונים בין רתמים, יישוב דתי שרוב חבריו מצביעים לבית-היהודי, לביר-הדאג'.

כך לפגישות אני מגיע עם המון שאלות, בידיעה שחוסר הוודאות גדול לעין ערוך על פני הידיעה מה יתרחש מחר. עוד בטרם שאלתי סאלמה פותח באמירה מעניינת; "בקרב חבריי יש פחד תמידי מכישלון. זה אחד האלמנטים המרכזיים בחברה הבדואית. זה מונע מאנשים להיות מעורבים בתהליכים חברתיים. יש חוסר אמון כלפי הממשל היהודי, משום שכל פעם שהתקרבנו להסדרה, היה משהו שעיכב את הביצוע. כשהיו דיונים ושיחות על מתן התרי בנייה בשטח המוסכם. אני הייתי בין הראשונים שחתם על הצהרה שאני מוכן לבנות שם את ביתי. באותו הזמן, בפעולה פנימית שעשינו השגנו את הסכמתן של 380 משפחות להתחיל באותו הסדר. אך הוליכו אותנו בכחש. רצו לכפות עלינו שתוך שלושה חודשים כולם יעזבו את ביתם ויבנו את ביתם החדש. זאת הייתה דרישה בלתי ישימה בעליל.

הפער שנפער בין הרצון הטוב שלנו לחוסר ההתחשבות של המנהלת לצרכים שלנו, יצר חוסר אמון שהוא הרבה יותר גדול מהתקופה שלפני ההסדר, ליצר היום יחסי אמון הדדיים זה דבר קשה ביותר. בדיוק על זה סאלמה דבר בראשית הפגישה; הפחד מהכישלון, רוב האנשים בביר-הדאג' לא מאמינים שעם המנהלת הנוכחית אפשר יהיה להגיע להסדר כלשהו. לפיכך אנשים סגלו דרכי התנהלות עם המשפחה והאנשים המקורבים, לא רוצים לדבר על אחריות משותפת. כי קיימת חשדנות גם בתוך החברה הבדואית.

כל פעם שאני מתארח אצל סאלמה, או בשיק המשפחתי, אני רואה את הנוחות הרבה שיש להם להיפגש בתוך המשפחה, האחים גרים זה לצד זה, זה מעין מתחם מוגן נגד רוחות פרצים. כל האחים עובדים ומתפרנסים בכבוד, הילדים שלהם משחקים יחדיו, הם לא מתרחקים מהתחום המוגן. הם אנשים שמעריכים חינוך והשכלה. הצטרף אלינו האח הצעיר, טכנאי פלפונים, הוא למד בקורס טכנאים ואחר כך נסע לירדן לעשות פרקטיקה. כשחזר לארץ הועסק בחנות לתיקון מכשירים. כעבור זמן קצר בעל החנות החליט לסגור את העסק. המשפחה נרתמה לרכוש את הזכויות להפעיל את החנות. החנות ממוקמת בשוק העירוני ונקראת אלפא תקשורת. כשמתעוררת בעיה כל שהיא אצל משהו מבני המשפחה, הם נרתמים לעזרה הדדית. זה יכול להיות בתחום הבריאות, החינוך וההשכלה, במציאת מקורות פרנסה ובעזרה כספית. זה הקיבוץ הקטן שלהם שמעניק להם ביטחון אישי בתוך המצב הכאוטי. אך סאלמה מצטט את חוזה המדינה בנימין זאב הרצל שאמר: "אם תרצו אין זו אגדה", אני מאמין שבסופו של דבר נתגבר על כל אלה שרוצים ברעתנו ונקים כאן יישוב משגשג. לצערי מתמעטים אלה שמאמינים כמוני, אבל אני לא מתייאש.

היינו קרובים מאוד לפתרון. סלימאן פראג' יצר מתווה ששני הצדדים הסכימו על עיקריו. אך משהו שרצה לטרפד את ההצעה סכסך בין המשפחות כדי להאשים אותנו בטרפוד ההסדר. מאז לא הביאו שום הסדר מוסכם. סלאמה בוגסטן שהתנדב לנהל את הוועד המקומי, הוא קורא למשפחות לבנות את הבתים בשטח המסומן, ורק אחר-כך לפתור את בעיית הצעירים. אני מעריך את הרצון שלו לקדם את היישוב, אך הוא נאיבי, המשפחות לא יענו לקריאתו מבלי לדעת שיש הסדר אמתי לצעירים. 

סאלמה ניחן בחוש הומור שעוזר לו לראות את העולם בעיניים אופטימיות, למרות שברוב המקרים אין אחיזה לצייר את העולם בוורוד. במהלך השיחה התייחס לשני אירועים שמתייחסים למעורבות המשטרה בתוך ביר-הדאג'. הוא סיפר שקנה טרקטורון שמשרת בעיקר את אביו. האבא בן 72, ראייתו לקויה, יש לו קושי לנוע בתוך ביר-הדאג'. הטרקטורון משמש אותו להגיע למרפאה המרוחקת, או לערוך קניות של מצרכים. סיור של המשטרה שעשה סיור לאיתור עבריינים. ראה את האבא רוכב על הטרקטורון. השוטרים הגיעו לסאלמה ותשאלו אותו של מי הטרקטורון ומי רוכב עליו. סאלמה הסביר לשוטרים שאביו זקוק לטרקטורון, כי אין בביר-הדאג' תחבורה ציבורית. הם אמרו שזה מסוכן, סאלמה אמר שאבא רוכב על הטרקטורון זמן ממושך ואף פעם לא קרה לו כלום. השוטרים בקשו שימנע למשך שבוע מרכיבה משום שזה שבוע שביר-הדאג' במעקב.
הסיפור השני מתייחס לפשיטה משטרתית על כלי רכב 4*4 , המשטרה החרימה 28 טרקטרונים, באגי ורכבי שטח. באותה העת עצרו 18 צעירים שהואשמו בהשתוללות עם הכלים. הם הובאו לתשאול ושוחררו. סאלמה מספר שהוא ברר מה היה פשר הפשיטה. המשטרה טענה שאותם צעירים יידו אבנים בכביש 222, סאלמה מטיל ספק אם הדבר אכן התרחש. המשטרה פועלת על פי מידע שלעיתים הוא שגוי.
חזרה לשיחה לגבי העתיד. סאלמה חוזר על דבריו, שהמאמץ העיקרי צריך להיות להחזיר את האמון בין תושבי ביר-הדאג' לשלטונות. צריכה להיעשות פעולה יזומה שתראה את רצון הממשלה להטיב עם ביר הדאג'. לדוגמא; הקמת מרכז מסחרי ותעשייתי, כמו אלה שקיימים ביישובים יהודיים בסדר גודל שלנו. מרכז כזה יספק מקומות תעסוקה ובילוי לתושבים. זה מחייב השקעה רצינית שאין שום סיכוי שהוועד המקומי נטול התקציב יוכל להרים פרויקט כזה. אך זה מסוג היוזמות שיאפשרו יצירת אמון. דבר אחר מאוד משמעותי הוא פתרון שיכון ריאלי לכל זוג שמתחתן.
הדברים הנחוצים לפתיחת ערוץ הידברות הם מאוד ברורים, אך ספק אם יש משהו שמוכן לקחת על עצמו את היוזמה לקדם את הדברים. נראה שלמדינה שום דבר לא בוער, בשעה שהכל מסביב בוער ועלול להתלקח. במצב הנוכחי יש גם שיתוק בעשייה מצד התושבים, אף אחד לא יסתכן בהשקעה לבנות את ביתו מבלי שיראה אופק אמתי לחיים בביר-הדאג'.
אם בעבר רציתי לבנות בית היום אני לא ממהר, אני מאוד מקווה שלא יחליטו להרוס לי את הבית שאני יודע שהוא לא חוקי, אך לא הייתה לי שום אפשרות אחרת אחרי שהרסו לי את הבית הקודם ולא הציעו לי שום פתרון חילופי. יש לי אחיין שרוצה להתחתן, אני בא לאנשי המנהלת ואומר להם תאפשרו לו לבנות כדי שלא ייאלץ לבנות בנייה בלתי חוקית, אך אף אחד לא מתייחס לפנייתי. אם במנהלת היו פועלים למימוש התכניות הקודמות, היו היום 300 בתים בנויים בשטח המוסכם ובהמשך כל צעיר היה בונה באותו מתחם. היום מלבד הרוח הנושבת כלום לא נושב.
סאלמה כועס על השלטונות שרוצים שתוך פרק זמן קצר  אנשים יעזבו את ביתם ויתכנסו כולם לאותו מתחם. הוא שואל אותי; איזו משפחה יכולה לבנות בו-זמנית למספר אחים, זה דורש כסף רב שאין לנו אותו. אני יכול לעזור לבן אחי, ואחר כך נתגייס לבניית בית נוסף, אך לכל זה צריך זמן ריאלי. אבא שלי בכלל לא מעוניין לעבור. הוא אומר; תניחו לי לנפשי, אין לי עוד הרבה שנים לחיות, גם אם יתנו לו סכום כסף גדול כדי שיתפנה הוא יסרב. הכי חשוב זה לפתור את בעיית הדור הצעיר, אחר-כך יבואו כל הפתרונות האחרים. רוצים לכפות עלינו הסדרים שאי אפשר לעמוד בהם, אף אחד לא ייתן לזה יד. התוצאה נכון לעכשיו שמידי פעם מגיעים גורמי האכיפה להרוס בית, הם חושבים שזה ירתיע את התושבים. זה גורם לתוצאה הפוכה, אנשים מקשיחים את עמדתם ולא מוכנים להגיע להסדר, אלא אם יעשה בתנאים שלנו. מדי פעם מזמינים אותי לדיונים על המצב. אני נמנע מלעסוק בפוליטיקה, אני פעיל קהילתי, אני רוצה להטיב את מצב התושבים, אבל לא אתן את ידי לשום מניפולציה פוליטית.
אני מתמסר לקדם דברים שייטיבו עם התושבים, כמו קורס חובשים, רכישת אמבולנס ליישוב, פעולה למען בטיחות בדרכים, הפעלת חוגי נוער. אני מודה לכך שאלה לא פעולות שמשנות אורח חיים, אך הן יוצרות בסיס קהילתי יותר איתן.  
כשהייתי מורה בכתה י"ב, בעודי מלמד בכתה הגיעו כוחות משטרה לביר-הדאג', כולם בכתה ראו את פעילות המשטרה דרך החלון. אמרתי לתלמידים בואו נמשיך ללמוד ולא נתייחס למה שמתרחש בחוץ. התלמידים אמרו לי; "אנחנו מאוד מכבדים אותך, אבל תחליט אם אתה מאפשר לנו לצאת דרך הדלת או נקפוץ מהחלון, אין מצב שלא נתערב במה שקורה בחוץ".
אני הייתי מקים היום וועדה שתמפה את הצרכים של כל האוכלוסייה. אם יהיה משהו בממסד שיהיה מוכן לשמוע אותנו אפשר יהיה לפתור הכל תוך מספר שעות. אך מה עושים במשרדי הממשלה ובמשרדי התכנון, מאשרים הקמת יישוב קהילתי על שמו של בן-גוריון כשגבולות הגזרה של אותו יישוב חודרים לתחום של ביר-הדאג'. איזה אבסורד, חסרה קרקע בנגב? או במתכוון רוצים לדחוק אותנו מהמקום בו אנחנו חיים? אנחנו לא נאפשר את זה בשום צורה. משהו מתגרה בגורל. במקום לקרב אותנו, להפוך אותנו לשותפים למדינה על כל החובות והזכויות, מרחיקים אותנו במתכוון.
אני מאוד הייתי רוצה שהצעירים יתגייסו לצבא ולשרות לאומי לראות את כולם יוצאים לעבוד ופועלים למען החברה, יש כאן צעירים עם פוטנציאל, אבל במקום שהייאוש משתלט, קשה מאוד ליצור אלמנטים חיוביים. מאוד הייתי רוצה שכל צעיר מוכשר יכנס ללמוד באוניברסיטה, לימודי רפואה, הנדסה, טכנולוגיה, להכשיר את הצעירות ללימודי הסמכה בתחומים שונים, לא רק הוראה, אשתי לדוגמא מעוניינת ללמוד את התחום של תרומת דם, אני מעודד אותה. נגמרו הימים שהבעלים מנעו מהנשים לצאת ללמוד ולעבוד. חשוב שהאישה תרגיש סיפוק בעבודתה, זה מחזק את המשפחה. הרצון של הצעירים ללמוד מקצועות, הביא אותי לסייע בהקמת מגמה טכנולוגית בבית הספר, זה ייתן לצעירים אופק תעסוקתי. התרומה העיקרית שלי לחברה היא למצוא עיסוק לצעירים, לאתגר אותם לפעילות חיובית, למצוא מקורות פרנסה מכובדים ורבי עניין.
יכולתי לשבת שעות רבות ולשוחח עם סאלמה בנושאים שונים, אני אוהב את החיוך התמידי שלו, את הנמרצות והאמונה שבסופו של דבר יימצא פתרון לחברה הבדואית. עם זאת אין להתעלם מאותות האזהרה שהוא מסמן. המרחק בין ייאוש ואלימות למצב של בנייה וצמיחה הוא מאוד דק ושביר. לאף גורם אסור להיות אדיש לחברה שמהווה יותר מ-25% מתושבי הנגב. מנקודת מבט של תושב הנגב ושכן לביר-הדאג', אני משוכנע בצורך להגיע להסכמות עם החברה הבדואית, כל עוד יש בה אנשים חיוביים כמו סאלמה.

אלהאם אלכמלאת מנחת קבוצות רהט. -6.12.16
המשפחה של בעלי היו הראשונים שהגיעו לרהט בשנת 1994, יחד עם עבידים אחרים שישבו לפני זה בכפר על-יד חורה, האפשרות להיכנס לעיירה עם מים בברז  הביאה את משפחת אבו-פרח להגיע לשכונה 7 ברהט. לפני רהט גדלתי ברמלה, שם נולדתי, למדתי בבית ספר בלוד-רמלה, שהיה משותף לנוצרים ומוסלמים. המשפחה עבדה בחקלאות אצל משפחות בראשון לציון. כשהגענו לרהט הגיעו גם בני שבט התרבין.

תמיד רציתי להיות פעילה חברתית, לא הייתה לי אפשרות למצוא עבודה , לא הייתה תחבורה ציבורית, לכן התרכזתי בפעילות בתוך רהט. יחד עם חברות נוספות הקמתי את עמותת "צעד קדימה", הקמנו מרכז באמצע השכונה, התרכזנו בפעילות לנשים, למדנו עברית, קראנו יחד פסוקים מהקוראן, הקמנו חוגי אריגה. למדנו יזמות עסקית וקורס מחשבים, לשמחתנו היו מספיק נשים שבאו לקורסים השונים.
 בשעות אחר- הצהרים עזרנו לילדים בלימוד עברית, אנגלית ואומנות. ככל שהרחבנו את מעגלי העשייה התרבו מספר התלמידים שנעזרו במתנדבים שלנו. הרגשתי צורך להתפתח אישית כדי לרכוש מיומנות בהדרכה למגוון קבוצות. נכנסתי לקורס של מנחת קבוצות, בקורס השתתפו פעילים חברתיים משדרות, המרצים היו ממכללת ספיר. התחום העיקרי היה; הנחיית קבוצות קונפליקט יהודי-ערבי.
הצטרפתי לעמותת ידיד שפועלת בקרב קבוצות מוחלשות. הרגשתי בשלה להנחות קבוצות ,ולארח אנשים שיש להם עניין במורשת הבדואית. אני מארחת בשיג קבוצות שבאות להתארח, שם אני מספרת על האישה הבדואית השחורה.
העמותה התפתחה בקצב מהיר, אני למדתי ניהול תוך קיום פעילות מגוונת. בתוך הקבוצה הפעילה יש 17 פעילים חברתיים בתוכן 6 בחורות. יחד כתבנו פרויקטים והפצנו אותם בקרב הציבור. בשלב הזה למדתי בקורס של שתיל ,העצמה אישית, הצטרפתי לקורס מנהיגות בבאר-שבע, היינו שתי נשים בדואיות. התפיסה הבסיסית שלי; שיתוף פעולה עם נשים יהודיות, זה לא נכון לפעול רק עם נשים בדואיות, ההפריה ההדדית עם החברה היהודית ,נותנת עוצמה לפעילות שלנו.
כשהתחלתי בפעילות החברתית בעלי היה בשרות קבע בגבעתי בגדוד הסיור הבדואי. אני הייתי בבית בטיפולי הפריה, היה לי הרבה זמן ורציתי לתרום מהיכולות שלי. זרמתי עם הרצונות של הנשים, נזהרתי לא להיות כפייתית. ראיתי את התחומים שמעניינים את הנשים ובהם התרכזתי.
הרבה שנים הייתי בלי כיסוי ראש, לא פעלנו נגד הדת, רצינו שהנשים שפועלות אתנו ירגישו חופשיות לפי דרכן. מצאנו שנשים מתעניינות בתולדות השבט, ספרנו והחלטנו לתעד את סיפור הנשים השחורות, פתחנו חוג צילום, הבאנו צלם מומחה, הוא לימד דרך העמותה. דודתי יוסרה החליטה להפיק סרט על "החוג לקולנוע".  היא נעזרה בציוד של אורי איש הצילום שערך, תרגם והפיק את הסרט.
יוסרה הדהימה את כולם ביכולותיה, היא נולדה בתוך שבט אל-עזזמה של השחורים, הם היו העבדים של השבט, חיו בשוליו, לא היה אליהם יחס שווה בתוך השבט, לא יכלו להתחתן עם אנשי השבט שאינם שחורים. הם כולם עסקו בחקלאות, הפרנסה הייתה חלשה, חיו בדלות רבה.
אני נזכרת בימים שחיינו ברמלה, לא הייתה תעסוקה קרוב לבית, הגברים הלכו לעבוד אצל החקלאים היהודים, הנשים היו רועות הצאן, יצאנו מדי יום עם הצאן לחפש מרבדי ירק, כל היום הלכנו, כולנו היינו רזות, המבוגרות והצעירות. על-יד הבית הסבא גדל טבק ואנחנו עזרנו לו. כל הפרנסה הייתה סביב החקלאות, כולל שוק מיוחד למכירת צאן וצמר, פרווה של גמלים ואריגה מהצמר. כשהתחתנתי היה לי חלקת אדמה לגידולי ירקות עשבי טיבול כמו נענע ומרווה, זאת הייתה תעסוקה מקיימת, לצרכי הבית ומסחר.
היום מדובר על רכישת השכלה ויציאת נשים לעבודה מחוץ לבית. נשים כבר לא עובדות בעבודות מסורתיות, היום כל אישה משכילה יכולה להיות מורה, או עובדת סוציאלית. החלום יותר גדול מהמציאות, פרס כשהיה נשיא הבטיח להקים ברהט שלוחה של הרווארד, זה כבר לא יקרה בינינו.
יותר בנות מבנים לומדות במוסדות להשכלה גבוהה, הם מעדיפות לעבוד מחוץ לקהילה, כך שגם ריבוי משכילות לא משפר את מצב הקהילה הבדואית. חלק גדול מהבנים שיוצאים ללימודים מפסיקים באמצע משום שהם צריכים לפרנס את המשפחה. מרכזי ריאן לתעסוקה בקרב הבדואים, לא מסייעות משום שאין התאמה בין היצע מקומות העבודה לרצון הנשים.
אני אישית ,מחכה ליום שאהיה עצמאית ולא שכירה אצל משהו. אני מחויבת לפרנס משפחה, לגדל ילדים שלא יידעו מחסור כמו שהיה לנו. רוב האנשים שאני מכירה, קובעים לבניהם את אורח החיים, שומרים אותם קרוב לבית ולא נותנים להם כלים להתמודד עם המציאות התובענית. אימא שלי לימדה אותי לקנות לבד. היא נתנה לי כלים שאפשרו לי להיות אחראית על גורלי. כך אני מחנכת את ילדיי. חשוב לי שתהיה להם שליטה בעברית, כדי שיוכלו להשתלב בחברה הישראלית.
בידינו הנשים, לשנות את המצב, אנחנו צריכות לתבוע מהגברים לכבד אותנו ולתת לנו את המקום הראוי שלנו בתוך המשפחה. זה לא נכון להעתיק במאה ה-21 התנהגויות שהיו לפני מאה שנים, כך לא נגיע לשום הישג. החברה חייבת להשתנות.
אין שום סיבה ששחור לא יתחתן עם לבנה, המגבלה שבני הזוג יהיו מאותו השבט, צריכה לחלוף מהעולם. ההגדרה של מעמד מועדף לא מקובלת. צריך להשתחרר ממונחים שאבד עליהם הקלח. עד היום השכונות ברהט מחולקות לפי שבטים, אלה לא התערבו עם אלה. בבחירות תמיד יזכה המועמד של השבט הגדול. אנחנו לא מצליחים שיבחר משהו מהקהילה השחורה. המבנה נסדק במידה מסוימת בבתי הספר היסודיים שם אפשרו ללימודים של בני שבטים שונים.
הדרך היחידה לקדם נשים בדואיות זה באמצעות עמותות שפועלות בקהילה; "נשות רהט", "נסיכת המדבר", "סאוה". יש פורום משמאגד את הנשים הפמיניסטיות בדרום. ומסייע בתחומים שונים: חוגים, השכלה ותעסוקה. העמותות מסייעות לנשים להיות עצמאיות בניהול משק הבית. היום זו תופעה נפוצה שלנשים יש חשבון בנק אליו מגיע שכרה של האישה ממקום העבודה, וכן את הקצבה מביטוח לאומי. בחוגים שאני מקיימת אני מייעצת להן כיצד לנהל את הכספים שמגיעים אליהם.
אך המצב רחוק מלהיות אידיאלי, רוב הגברים קונים בעצמם את המצרכים מבלי לשאול את הנשים. יש פעמים שהאישה לא יודעת להכין אוכל מהדברים שהבעל קונה. האישה גם לא מדברת על מצוקה כלכלית, או על חיי אישות. אישה לא יכולה לחשוף רגשות, היא גם לא תעז להתלונן על הבעל. לא על אלימות ולא בנושאים שמציקים לה.
אנחנו צריכים לדעת לבקר את ההתנהלות הפנימית, לבדוק אילו חוקים לא מתאימים לעידן המודרני. זה מאבק לא פשוט. לפני שנה היה כנס של פמיניסטיות בדואיות, אחת הנשים אמרה שכל אישה ערביה יודעת לקרוא את הקוראן, הגברים פרשו אותה לא נכון והכניסו אותה לרשימה שחורה, הנשים יצאו להגנתה. אנשי הדת חושבים שהם הפוסקים היחידים כיצד להתנהג ולגבי יחסים בין נשים לגברים. אני לא צריכה איש דת שיסביר לי את פסוקי הקוראן.
הקמתי חברה; "עמותת המדבר", אנחנו פועלים הצנעה, בלי להרעיש עולמות. אני מגייסת כספים לעזור לנשים נפגעות אלימות. יש לנו בעיות פנימיות שאנחנו צריכים לפתור, אך עם זאת אני באה בטענה כלפי החברה היהודית שמתייחסת אלינו כחברה חסרת גבולות, מפיצים שמקובל אצלנו לרצוח נשים ולכן צריך לאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם. הטענה שלי ; מדוע לא אוכפים את חוקי המדינה על החברה הבדואית.
המציאות משתנה כל הזמן, הילדים שלי נמצאים במקום טוב שהיכן שאני והאחים שלי היינו כילדים. אנחנו גדלנו בלי מים, התפרנסנו בדוחק מחקלאות, רק מעטים סיימו יב' כיתות, ובודדים הלכו ללמוד באוניברסיטה. אך לא כל השינויים לטובה, הילדים פחות מכבדים את המבוגרים, הם יותר חצופים, הם רואים דרך האייפונים דברים שליליים, שלא ידענו עליהם כלום. בעבר ישבנו כל ערב ביחד כשהאימא הייתה זו שהמשפחה מתקבצת סביבה. היום במקרה הטוב נפגשים בסופי שבוע. כי כולם עסוקים כדי להביא פרנסה הביתה.
צריך לשנות את התפיסה לגבי לימוד שפות, בדואי בוגר אוניברסיטה לא תמיד יש לו עברית תקנית, יש לו שפה דלה בעברית ואנגלית, מה שמעקב את התקדמותו בחברה הישראלית. ילדים מגיל צעיר מאוד צריכים ללמוד ; ערבית , עברית ואנגלית, ידיעת שפות זה הפתח לעולם המודרני. הנחיצות ללמוד שפות טרם חלחל לחברה הבדואית. זה אחד הכלים החשובים כדי לפרוץ את נעגל הנחשלות.
אלהאם דברה אתי באופן גלוי , בשפה רהוטה ועם תשוקה להבהיר את עמדתה בנושאים שונים, חשוב לה שאהיה שופר לדעותיה. היא מרגישה שעם כל פעילותה החברתית המגוונת, קולה לא נשמע מספיק, מעגלי הפעילות קטנים מדי, הזעקה לא פורצת את החומות בתוכן חיה החברה הבדואית. היא משוכנעת שהכיוון נכון אך צריך להוציא אותו למרחב הגדול.

 
טאלב אל-קמלאת. ;ראיון,- לא מצאתי תאריך, הקלטה 328
גר ברהט, השינוי בין החברה הבדואית בפזורה ובין רהט. הוא עובד סוציאלי באזור עובדת, ממדרשת שדה-בוקר עד כלא נפחא. תפיסות שונות ראיה אחרת. החיים בעיר הם חיים לא פשוטים יש געגועים לחיים בתוך אוהל, עם 30 כבשים.
פעם הייתה תפיסה שכל הבדואים יכנסו לתוך העיירות. זה התברר כדבר לא נכון. אספר לך סיפור ; אני חי בשכונה שנמצאת במדרון. אנחנו שומעים את הרעשים מכל השכונות מסביב, בימים האחרונים הגיע לשכונה שמעלינו בדואי מהצפון, הוא כנראה מבוקש על-ידי משפחה מסוימת. הם מגיעים כל ערב לחפש אותו ועושים רעש מחריש אוזניים כל הלילה. חבורת וונדאליזם יורים בכל מיני כלים, הם אומרים שהוא צריך לשלם דמי חסות.
בכפרים מתקיימת סולידריות, יש מסורת של משמעת, אצלנו בעיר זה הכל עניין של אינטרסים, כל אחד דואג לעצמו. הוא יבוא אליך רק אם יהיה לו אינטרס. אפילו בתחום ההשכלה, רמת ההשכלה של בני המשפחה, לא תלויה במקום מגורך, אתה יכול לחיות בכפר ולהשיג השכלה ברמה אם בני המשפחה דוחפים אותך, או לצעיר יש אמביציה. בעיר אתה יכול לראות צעירים שהלימודים לא מעניינים אותם, הם רק דואגים למראה שלהם, לבגדים, לכל מיני פינוקים חסרי ערך.
ברהט אין שבט, אין משפחה מורחבת, יש רק את הגרעין הבסיסי. ישנה חלוקה פנימית בין בדואים אצילים לבדואים פלאחים ולשחורים, יש מטות ויש שבטים, רוב הילדים שלנו הולכים ללמוד בפנימיות, בכפר-הירוק, בעינות, בכפר סילבר, מקוה ישראל, חלק עברו לפנימיות בצפון. הם יוצאים מתוך החברה הבדואית, עוברים תהליך שינוי אדיר גם בחשיבה וגם בתפיסה. גם קוגניטיבית, הם רואים עצמם ליברלים במלוא מובן המילה.
יש שינוי משמעותי בהתנהגות בין נער שגדל בכפר לבין נער שגדל בעיר, הילדים שלנו הם חצופים, לא יודעים לכבד את ההורים והסבים כמו שאנחנו כיבדנו. ילדים חצובים. פעם אנחנו התנדבנו לצאת עם הכבשים, הם יושבים פנאן, לא מעניין אותם כלום.
הדוד שלי יש לו שבעה ילדים, בשבילו הערך העליון זה השכלה, יש לו שני בנים סטודנטים אחד מהם לומד רפואה. הוא יעשה הכול שהבנים שלו יהיו משכילים, ולא יסתובבו חסרי מעש ברחובות. פעם הצעירים היו קבוצה של ואנדליסטים, עבריינות, סמים, הסתובבו בלי מעש ומתוך שעמום, עשו מעשים לא אחראים.
אני הייתי הסטודנט הראשון בבן-גוריון מהמשפחה, שברתי את ההתייחסות הנחותה לקהילה הבדואית האפרו-אסיאתית. הייתי פורץ דרך לצעירים שבאו בעקבותיי. למדתי עבודה סוציאלית. הרופאה הראשונה היא מהקבוצה שלנו, בעקבותינו יצאו נוספים ללמוד. היום יש 15 סטודנטים מהשבט שהם סטודנטים 5 סיימו את הלימודים.
החברה שלנו היא חברה תחרותית, כשרואים שבמשפחה אחת יש הרבה סטודנטים, ירצו להצליח באותה מידה ואולי יותר. השינוי הגדול הוא שפעם הבריונים היו קבוצה שלטת, רצו להיות כמוהם, כמי שמכתיב לסביבה איך להתנהג, היום המשכילים הם סמל לחיקוי.
יש שבטים שמצטיינים במספר האקדמאים שגדלים מתוכם ;משפחות אל-קרנאווי ואל-עוברה, הם מבוססים כלכלית. יש בניהם תחרות, הם מבוסים כלכלית ומבחינת אורח חיים שלהם. השכלה זו נקודת זינוק.
לאחרונה רואים שיש השפעה של ההשכלה על מבנה המשפחה, יש משפחות נוקשות שעשו בעבר הגרלה בהחלטה מי יתחתן עם מי, ראו  שאותן משפחות לא הצליחו לקיים את עצמן ונזקקו לתמיכה של אנשי הרווחה. לעומת משפחות שנתנו את זכות הבחירה לצעירים להחליט עם מי להתחתן.

במשפחות שההורים כפו את החתונה, יש אחוז גבוה של גרושים, שחלקם מתקיימים כמה חודשים אחרי החתונה. התופעות הללו משפיעות על שינוי התנהגותי בחברה הבדואית. אני מעריך שתוך 10 שנים תהיה מהפכה בחברה הבדואית. אין היום קבלת הדין לפי זקני השבט.
זאת הייתה פגישה ראשונה שלי עם בדואי משכיל מהקהילה הבדואית השחורה. כמו שאצלנו היהודים יש סטיגמה לגבי הקהילה האתיופית, כך בתוך החברה הבדואית, התייחסו לקהילה השחורה כקהילה נחותה. אני לא מספיק בקי לדעת האם חל שינוי בתוך החברה הבדואית בהגדרות של אצולה מול קהילה נחותה. אך רואים בעליל שככל שמרכיב ההשכלה נעשה משמעותי בחברה הבדואית, המעמדות יקבעו לא לפי הגדרות השבטים והמטות, אלא על-פי השכלתו של אדם.
כשטלאב נכנס לחדר, החדר התמלא, גם בשל מידותיו המוצקות וגובהו המתנשא, אך גם בזכות אישיותו הקורנת. השיחה נפתחה בבדיחות הדעת, שטלאב העיד על עצמו שהוא לא נחשב לבדואי, התלוצצנו על כך, אני מעט נזהרתי כי לא ידעתי בדיוק את רמת הרגישות, אך ראיתי כיצד מתקיימת שיחה ידידותית וחברית בינו לבין סאלמה, זאת כנראה שיחה שיכולה להתקיים רק בין אנשים משכילים. בשיחות שונות אני שומע ביקורת פנימית בעיקר ביחס לפורעי חוק בתוך החברה הבדואית, שלעיתים היא יותר חריפה מהביקורת כלפי שלטונות החוק בישראל.
שיחה העין זו עושה אותי אופטימי לגבי אפשרות ההדברות בינינו היהודים ובין הבדואים. נכון שרוב הפגישות שלי נעשות עם משכילים בדואים, ואינה חודרת לתוך החלקים היותר קשים, של ציבור גדול, לא משכיל וחסר תעסוקה. אך בכול זאת ניכר בעליל שמי שיקבעו את עתיד החברה הבדואית יהיו המשכילים ולא פורעי החוק. 
 
סלאח אבו-ריאחד – עובד בג'וינט-צמצום פערים בחינוך.  26.05.16
כאן צריך להוסיף פרטים אישיים.
סלאח נמנה על אותם צעירים שהחליטו באופן אישי להתקדם בתחום ההשכלה, כדי לבנות בסיס להתקדמות בחברה הישראלית. הוא ידע שללא חינוך והשכלה אין שום סיכוי למצוא פרנסה ולצאת ממעגל העוני והאבטלה שמאפיינים את החברה הבדואית.
בסיום התיכון, החלטתי ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה, אהבתי את המקצועות הריאליים. והתמסרתי ללימודים, אבא שלי תמך בהחלטה שלי, אני לא יכול להגיד שהסביבה המשפחתית הבינה את פשר התמסרותי ללימודים. בהיותי חריג בלימודיי, נגרמו לי התנגשויות לא נעימות עם בני המשפחה.
היה מקרה שישבתי בבית ללמוד לקראת בחינה קשה באוניברסיטה. הרכב שלי חנה מחוץ לבית, הגיע בן-דוד נכנס לרכב וצפר לי, יצאתי אליו הוא בקש שאלך אתו לשיק. אמרתי לו שאני לא יכול כי אני באמצע הלימודים. הוא מאוד נפגע. בקרב הבדואים תרבות האירוח היא אחת מיסודות הקיום, סירוב להתפנות לארח בן-משפחה, זה דבר שלא ייעשה, אבל אני הייתי שקוע בתוך הלימודים. היום מנקודת מבט של ציר ההתקדמות שלי ,אני יודע שבחרתי במסלול הנכון.
בשנה השלישית ללימודי, התחלתי ללמד מתמטיקה בבית הספר היסודי בערערה. בחדר המורים ישבתי לפתור שאלון במתמטיקה, מנהל התיכון ראה אותי והזמין אותי ללמד בתיכון, במקביל עשיתי תעודת הוראה במכללת קיי.
אחרי שנתיים הוראה בתיכון, עברתי לעבוד באג'יק; מכון הנגב שעיקר פעילותו הייתה בדו-קיום בין יהודים ובדואים. שם טפחתי את התנדבות הנוער הבדואי לפעול בתוך הקהילה. הייתי ממקימי אוהל ההתנדבות בעיר העתיקה בבאר-שבע. על פניו זאת הייתה פעילות שבאה לקדם את הקשר היהודי הערבי. ועדת המעקב הערבית התנגדה לפעילות הזאת שבאה לעודד את השרות הלאומי של הנוער הבדואי. גם בתוך הקהילה הבדואית לא ראו את הקריאה לצעירים להתנדב בעין יפה. ההתנדבות לפעילות בקהילה, היה ספינת הדגל של אג'יק. המטרה הייתה ברורה; לקדם את הצעירים הבדואים.
בפעילות באוהל המתנדבים נעזרו בגרעין שנת-שרות של הצופים. הם הפעילו את הנוער הבדואי גם באוהל וגם בתוך הקהילה. ארגנתי לגרעין שנת-שרות מפגשים בבתי הספר עם בני הנוער, ואחר-כך הם נפגשו עם ההורים כדי לשכנע אותם לאפשר לבנים להתנגב. בתחילת הדרך, היו להורים ספקות, אך בהמשך הם אהבו את הפרויקט ופתחו את בתיהם לחברי הגרעין. צריך להבין שבמרבית היישובים אין מתנ"ס, ולא מקום התכנסות קבוע , היה צריך לתאם עם ההורים על מקום התכנסות.
יצא לי לחוות מקרים לא פשוטים; הגעתי לפעילות חינוכית באחד הכפרים על-יד רמת חובב, באותה העת נכנס כוח של המשטרה ומשמר הגבול, הם כתרו את הכפר וחסמו את היציאות והכניסות. לא הייתה אפשרות להגיע לבית הספר, כל האירוע התרחש בזמן הפסקת צהריים. המתנדבים של אג'יק שהיו באמצע פעילות, הלכו לעבר השוטרים לברר מה פשר הפשיטה, השוטרים הרחיקו אותם ולא היו מוכנים להסביר להם דבר. בהמשך התקיימה שיחה בין חברי הצופים והנערים על ההתרחשות הבלתי צפויה.
חשבתי באותו רגע מהי תחושתם של הצעירים משנת השרות, שהם עצמם נערים בני 18. האם הם חששו שצעירי המקום יתנכלו להם כחלק מהממסד היהודי? אך לא היה כל חשש, למרות שתושבי המקום נפגעו מאוד מהתנהלות המשטרה, הם היו מלאי הערכה לצעירים שלא נטשו את המקום. בשיחה שהתנהלה דברו הצעירים הבדואים על תחושתם הקשה, הם אמרו: כשאנחנו יוצאים בבוקר מהבית אין לנו ביטחון שנחזור לבית שעומד על תילו. כבר חווינו מספר פעמים שבית בו ישנו בלילה, נהרס, המיטה מתחת להריסות. כך המטבח והשירותים. בני הבית נושאים עמם את הטראומה הזאת במשך שנים. אוהל ההתנדבות משמש לאותם צעירים בית שני. התקופה בה שמשתי כמנהל אוהל ההתנדבות, הייתה מאתגרת ומשמעותית.
בהמשך עברתי לנהל את המחלקה לפיתוח כלכלי. תוך שימת דגש על קידום מודלים ייחודיים שצריכים להביא לפתרונות של התנהלות בתוך הקהילה. בין השאר הקמת עסקים חברתיים, שנותנים תעסוקה לתושבי הכפרים ומסייעים לפעילות קהילתית.
היום אני עובד בג'וינט, אחראי על תכנית "חותם", לצמצום מערים בחינוך בעיקר במקומות עם אוכלוסיות מוחלשות. את כל הפרויקט מובילה שלומית עמיחי, שהייתה מנכ"לית משרד החינוך. אני פועל מהמשרד בירושלים, בקרוב תפתח שלוחה בעיר לוד.
אנחנו מאתרים מחנכים ומורים פוטנציאליים במוסדות להשכלה גבוהה, פונים לסטודנטים בדואים שרואים את עתידם בהוראה ובחינוך, מציעים להם תכנית הוראה ייחודית. "חותם" היא חלק מרשת עולמית שהוקמה בארצות הברית כדי לסייע בהעצמת החינוך בארצות נחשלות, או בחברות שהחינוך בהן הוא כושל. התפיסה המובילה; כל ילד זכאי לקבל חינוך איכותי. זה הבסיס להעצמת הקהילה.
מאז שיצאתי ללמודים באוניברסיטה, אני מעורב בתוך החברה היהודית, זה מאפשר לי להכיר טוב יותר את הפערים בין אורח החיים של החברה היהודית לחברה הבדואית. אני מאמין ביכולת שלנו; הצעירים הבדואים להביא שינוי ביחס לחינוך ולהשכלה. ידעתי להיעזר בחבריי היהודים תוך שמירה על המסורת שהנחילו לי הוריי. לא זנחתי לרגע אחד את מעורבותי בתוך הקהילה הבדואית, במשפחתי יודעים להעריך את המקום בו אני נמצא. אם בראשית דרכי רק מעטים תמכו בי, היום ההשכלה חלחלה לתוך החברה הבדואית, בכל כפר וודאי ביישובים האורבניים.
היום יש הרבה יותר סטודנטים בדואים מהתקופה שבה שלדתי, וכל זה בתהליך מואץ שהתרחש בעשר שנים האחרונות. יש יותר צעירות בדואיות שיוצאות ללימודים אקדמאיים מאשר צעירים. יש לכך סיבות שונות. בין השאר הצעירים הבדואים מעדיפים להתחתן עם צעירות משכילות. וגם בתחום התעסוקה, האישה לא רוצה להיות רועת צאן כל חייה. ואולי השינוי הכי משמעותי; ההורים רוצים שהבנים יהיו משכילים, תהליך שהתרחש רק בשנים האחרונות.
לאפשר לימודים באוניברסיטה, זאת הוצאה כספית משמעותית, אך כל המשפחה מתגייסת כדי לאפשר לכל מי שרוצה לצאת ללמוד. חלק מהצעירים יוצאים לרכוש השכלה בחו"ל. אני ממנתי לאחי לימודי רפואה בגרמניה.
מאג'ד אבו-ואשלה? (צריך לברר אם זה המשך הראיון).
אופי החיים של המשפחה שלי שונה מכלל היישוב. בעוד שרוב הבדואים כבר לא עוסקים בראיית צאן. אצלנו 95% עדיין רועה צאן. כולם רשומים במשרד החקלאות, ופתחו תיקים ברשויות המס. לכל משפחה יש מינימום 250 ראש. הקמתי אגודה שיתופית לרועי צאן. זה שונה מהתפיסה הרווחת בקרב הבדואים שכל משפחה מגדלת את העדר לעצמה.
כאן נדרשת שותפות ואמון הדדי בין המשפחות. עברתי בין המשפחות המגדלות, הצעתי להן להיכנס לתוך האגודה השיתופית, המשמעות, העברת יידע בתחום הגידול , המזון והשיווק. הייתה נכונות רבה להצטרף לאגודה. התחלתי בפעילות הזאת כשעבדתי באג'יק, אך שם זה לא התרומם. המשכתי את הרעיון כיוזמה פרטית, חברנו תקנון עליו חתמו כל אלה שבקשו להצטרף. עשינו ערב השקה להקמת האגודה.
היה חשוב לנו שאחד מחברי האגודה ייקח את הניהול על עצמו, אך היה צורך ביידע בסיסי בניהול וביכולת לנהל משא ומתן, אך הפרופיל האישי של בעלי העדרים ,לא אפשר לאחד מהם להיות מוביל פרויקט שבו השיתוף הוא הבסיס לקיום האגודה.
קראנו לאגודה "מרעי", עסקנו במתן הכשרה מקצועית לבעלי העדרים. היה חשוב לנו להשביח את העדרים ולהגיע לרמה של העדרים המוחזקים על ידי היהודים. הפער הוא גדול: בעדרים של היהודים הפוריות לכבש זה 2.7 ולדות בשנה, אצלנו זה 1.2 ולדות בשנה. המשמעות היא כלכלית, מגדלי העדרים שלנו בקושי מחזירים את ההוצאות.
המגדל הבדואי, לא סומך על הווטרינר, הוא אומר: משפחתי לדורי-דורות עוסקת בגידול עדרים, זה העברת שרביט מאב לבנו ,מאם לבתה, איך וטרינר שלמד בתוך כתה יכול ללמד אותנו איך לגדל? אך עם הזמן השתנתה הגישה, עשינו סיורים, ראינו עדרים מצליחים והמגדלים שלנו הבינו את הצורך ללמוד מהם. אנחנו עדיין בתוך תהליך ההתקדמות, יש אלינו פניות רבות להצטרף. כשנהיה בטוחים שעלינו על הדרך הנכונה נצרף משפחות נוספות.  אני משוכנע שנצליח, כשם שאנחנו מצליחים בתחום האקדמי, במשפחה שלנו יש היום 8 רופאים, זה התחום הכי פופולרי.  
 
סלאמה בורסי – שיחה בחניון הרועה, בשיתוף חמי כהן.7.05.16 הקלטה 277.
המשפחה שלי הייתה משפחה נודדת. גרנו בוואדי עץ שקמה, בוואדי חליג'י, בסביבת שדה -בוקר. במשך שנים היה קשר מיוחד בין המשפחה ויהושע כהן ,אבא של חמי וחבר קיבוץ שדה בוקר. זכור לי שבמשך ימים רבים היינו בלי מים, פנינו לשלטונות וכלום לא עזר, פנינו ליהושע כהן, העביר צינור מים ובקצהו ברז. התחיל בינינו ויכוח למי שייך הברז. יהושע יישב את הסכסוך. כזה איש הוא היה, כולו מסור לקשר עם החברה הבדואית, עזר במה שיכל, וגם כעס כשעשינו דברים בניגוד לדעתו. הוא ליווה אותנו באירועי שמחה ואירועי צער.
אני סלאמה נולדתי בשנת 1960,בקרבת המקום בו אנחנו יושבים(חניון הרועה). ישבנו על שטח של כ-18000 דונם. חיינו בשלום עם הקיבוץ, עד שהגיעה דרישה מהנהגת הקיבוץ לשלטונות המדינה לפנות את הבדואים מסביבת הקיבוץ. נפגענו מאוד מהעובדה שהשכנים אתם חיינו בידידות דרשו לפנות אותנו.
בשנת 1978 העבירו אותנו לנחל משש, זה היה שנה אחרי שהתחתנתי, אני זוכר שיהושע הגיע לחתונה, אבא נתן ליהושע שבריה וכבש, יהושע אמר: "מספיק לי שבריה". לאבא שלי היה קשר מיוחד עם שלטונות הצבא, הוא שרת כמושל צבאי, במשפחה שלנו כולם שרתו בצבא, אח שלי הקים את גדס"ר הבדואים, אני שרתי תשע שנים ביחידת הגששים. שלחו אותי לסיני ולראס-סודאר. אבא פנה למפקד הממשל ואמר לו: "מגיע לנו שהמשפחה תקבל את ברכת הממשל לגבי מקום יישובנו, כולנו שרתנו את המדינה".
ככל שאני זוכר אף פעם לא היה לנו יחס מועדף. היו לנו חיים מאוד קשים\ לא היה שום קשר בין תרומתנו לתגמול כל שהוא. אנחנו נושאים עמנו הרבה זיכרונות מפעילותנו בצבא. כך לדוגמא: ביום שישי ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, יחידת הגששים תפסה שני מפקדים מצרים שתצפתו על כוחותינו, העבירו אותם לרפידים לתחקור, זה היה מאוד משמעותי למודיעין שדה.
כשהמצרים חצו את התעלה בין הראשונים שנתפסו היו הגששים ביניהם; איברהים אל עטרש שנלקח בשבי, ואל-ג'יהד שנהרג וגופתו הוחזרה במסגרת חילופי שבויים.           המדינה שגתה בכך שלא נתנה למשרתים בצה"ל תנאים מועדפים. אם בשנות ה-70 כל צעיר משבט אל-עזזמה התגייס לצה"ל, הרי היום רק בודדים מתגייסים, ויש ניכור גדול בין החברה הבדואית ומדינת ישראל.
צריך להבין ברגע שלשרת בצה"ל אין שום יתרון, נוצר זלזול כלפי החיילים והצעירים לא רוצים להתגייס. פעם ההורים ששרתו בצה"ל, דרשו מבניהם להתגייס, היום הבנים לא מוכנים וההורים מבינים את הסיבות. כל עוד המדינה ידעה לכבד את השייחים, את ההנהגה הבדואית, נתנה כבוד ללוחמים הבדואים, אנשים חיו בגאווה והחזירו באותה מטבע למדינה. היום אנחנו נמצאים במלחמת הישרדות.
החל משנת 1975, בעת שהוקמה הסיירת הירוקה, אנחנו רדופים, מגבילים את שדות הרעיה, מזיזים אותנו בהתאם לצרכים של הצבא (שטחי-אש), או של הקמת יישובים יהודיים. מדיניות ההריסות החלה רק בעשור האחרון. לפני יומיים באו לכפר להרוס מטבחון, הגיע גדוד של משמר הגבול עם מסוק. מי ששלח את הכוח לא חשב על ההשלכות שיש לאירוע כזה על כל החברה הבדואית. הילד שראה את ההריסה בכוח, זה ילווה אותו כל חייו, הוא קבע לו את הידיעה והמחשבה מי הטובים ומי הרעים.
אני גדלתי אחרת, בשנים ששרתי, היו לי חברים יהודים, היו לנו חוויות משותפות, היינו גאים במדינה, היינו באותו הצד של המתרס, לחמנו נגד אויב משותף, הלכנו ללוויות של יהודים שנפלו לצדנו בשדה הקרב והם באו לנחם אותנו באבלנו. היום יש נתק,אנחנו חשים רדופים. כמה אנשים יש כמו חמי כהן שממשיך את מורשת אביו בקשרי ידידות אמתיים.
מצטרפת אלינו בתו של סלאמה, בחורה צעירה יפייפיה, שיש לה תינוק בן שנה ונושאת בבטנה את הילד השני. פניה מאירים בראותה את חמי. שמתנצל על שלא הביא עמו מתנה. אני כמביט מהצד, רואה מה המשמעות של מפגש חברי ,נטול אינטרסים. אך גם בשיחה הנעימה הזאת, אני שומע על המצוקות היומיומיות.
עולה הסוגיה של הקמת היישוב הקהילתי על-שם בן-גוריון, סלאמה מספר את השתלשלות הפרשה.; ממשלת ישראל קבלה החלטה להקים מספר יישובים בתחום המועצה האזורית רמת-הנגב. בין השאר יישב קהילתי בן-גוריון, שאמור לקום במשולש שבים קיבוץ רביבים, כפר-רתמים וביר-הדאג'. על פי תכנית המתאר הקיימת היישוב הקהילתי אמור לנגוס משטח השיפוט של ביר-הדאג'.
כל הסוגיה הזאת היא טעונת חומר נפץ. ניסיתי להבין את השתלשלות ההתרחשויות, ספק אם הבנתי. להלן תיאור המקרה; אחרי קבלת החלטת הממשלה על הקמת היישובים היהודיים, בהתאם למפות ששרטטו באופן כללי את מיקום היישובים, שורטטה מפה שקבעה את גבולות הגזרה של היישובים. כאן נכנסה עמותת "רגבים", שמטרתה לעקוב אחרי הבניה ביישובים הבדואים.
עמותת "רגבים" פנתה לבית המשפט המחוזי שיורה על הריסת בתי הבדואים שנמצאים בתחום המתאר של היישוב הקהילתי בן-גוריון, הבדואים הגישו ערער לבית המשפט העליון, זה פסק בשונה מהחלטת בית המשפט המחוזי, למנוע הריסת בתים בביר-הדאג', לשם הקמת היישוב הקהילתי, עד שיגיעו להסדרה לגבי הקמת בתי הקבע בביר-הדאג'.
סלאמה מבהיר שלכל הבעיות האלה יש פתרון שבסיסו גילוי רצון טוב משני הצדדים. בתחום המועצה האזורית רמת-הנגב יש לראש המועצה יכולת וסמכות לפעול לפי החוק ובשיקול דעת. אך העובדה שיש לו מטרה אחת להקים רק יישובים יהודיים, הוא עושה הכל כדי לפגוע בביר-הדאג'. בינתיים אנחנו מוגנים על-ידי בית המשפט העליון.
בכל פגישה עם אנשי הממשל אנחנו מבהירים שאיננו אנשי מדון, אם ישבו אתנו בלי דעות קדומות ועם רצון אמתי להגיע לפתרון, ימצאו באופן מפתיע המון רצון טוב מצדנו. אך זה מחייב שינוי גישה, לתת לנו את התחושה שמתייחסים אלינו ברצינות, ועם זאת שהנושאים והנותנים יהיו בעלי סמכות לביצוע, לא פעם נתקלנו בתופעה שהגענו להסכמות, עם השליחים שהגיעו להידבר אתנו, כשהם חזרו לפקידות בכירה יותר העניין נתקע.  
 לעיתים אני חש שמדיניות ההריסות באה לרפות את ידינו, לי הרסו כבר פעמיים, כבר אין לי כוח לבנות את הבית מחדש. זה אף פעם לא דומה למה שהיה. אני מוכן לעבור מחר לשטח מוסכם, על פי הסכם שכבר נחתם. אך המדינה כל פעם קובעת מדיניות חדשה, חוסר ההסדרה הוא לא רק בגללנו. אם יתקיים משא ומתן רציני ורציף, אפשר יהיה לשכנע עשות משפחות לעבור לשטח המוסדר.
בהסדרה שנעשתה לפני מספר שנים, יש לי שני מגרשים עליהם סוכם, מחר אני מוכן להתחיל לבנות, אני צריך אישור ורוצה את הזמן הדרוש לבנייה בהתאם ליכולת הכספית שלי. החשש הכי גדול שבו אנחנו חיים, זה חוסר תקפותם של הסכמים עליהם מוסכם. יש את הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, שכל מספר חודשים יש שינוי בהרכבה, וכתוצאה מכך בהחלטותיה. גם החברה הבדואית הסבלנית, מאבדת את סבלנותה.
אפילוג: בכל אחת מהפגישות שקיימתי לאחרונה עם הבדואים, הרגשתי בניגודיות של הדברים, מצד אחד פגשתי אנשים מאוד חביבים, שרואים ברכה בהידוק הקשר עם החברה היהודית. השיח בין אנשים, ואני מהבחינה הזאת נטע זר, הוא גלוי עם המון פתיחות, לא חשתי שהם עושים עלי מניפולציה. אך מצד שני, יש להם כעס רב על הממסד הישראלי שכל הזמן מערים עליהם קשיים. הם מודאגים באמת ובתמים, הדור הצעיר מצד אחד יותר משכיל, אבל מהצד השני הוא הרבה פחות סלחני. הוא נושא עמו את הזיכרון של העוני, התחושה שהם נחשלים ולא רצויים בקרב החברה היהודית. הם רוצים לפרוץ את מעגלי הסגירות של חברה מתבדלת, אך הם לא כנועים לממסד כמו הוריהם.
הזמן לא פועל לטובת שני הצדדים. הבדואים הם לא בעיה אסטרטגית, אך הם עוד חוליה שניתקת מהשרשרת ומצטרפת לשסעים של החברה הישראלית.
 
סלימאן אבו-ג'ידאן,אזור עובדת- יחד עם חמי כהן, 07.05.16. הקלטה 274.
באחת השבתות נסעתי יחד עם חמי כהן, להתארח אצל ידידיו הבדואים. חמי הסביר את הקושי לתאם מראש, גם אם יגידו ; "אהלן וסהלן" לא בטוח שיזכרו. לכן צריך פשוט לנסוע ולקוות שנמצא אותם בבית. כך עשינו. בשבת בבוקר נסענו לאזור עובדת, נכנסנו מערבה לכביש לכיוון המאהל הבדואי. באנו לביתו של סלימאן, בהתחלה לא מצאנו אותו, אך אחרי בדיקה וחקירה מצאנו אותו.
סלימאן שמח מאוד על הביקור של חמי ידידו משכבר הימים. הושבנו על מחצלת בפתח הבית, באופן מפתיע הגיעה בתו של סלימאן, נערה יפת תואר בת 18 ששמחה מאוד לראות את חמי. חמי התנצל שלא הגיעה לחתונתה, באותו יום היה ברמת הגולן. בטנה טופחת לקראת ילדה הראשון. חמי לחש לי שזה לא בסדר שלא הביא לה שום דבר, אך לא ידע שהיא תהיה אצל אבא שלה.
חמי הסביר למארחו במבוכה מסוימת, שבאתי אתו כדי לשמוע דברים עליו ועל משפחתו, במסגרת כתיבת ספר על חיי הבדואים. קשה לדעת אם בגלל הכנסת האורחים המסורתית, הוא נענע לפנייתי לראיין אותו, או כי הוא מכיר בצורך לדבר על אורח חייו באמצע שום מקום.
סלימאן בן 73 ,דובר עברית בסיסית, כל הקדמה שעוברת על הדור הצעיר פסחה עליו ונראה שזה מתאים לו. הוא שייך לדור שהפסיק בנדידתו, הוא מסתפק במה שהטבע מאפשר לו למען קיומו. אך עם זאת המציאות החדשה לא זרה לו, הוא חווה אותה בעיקר דרך ילדיו ונכדיו. שאגב אין לו מושג כמה נכדים יש לו וודאי לא מכיר את שמותם.
סלימאן נולד ב-1943 באזור שדה בוקר, כמעט עשור לפני שהוקם הקיבוץ. מים הביאו מעין מור(מרא), היו להם גמלים  שאתם חרשו ועשו דייש. גדלו בעיקר חיטה, שעורה וטבק. הוא הראה לנו את הטבק שהוא מעשן ואמר שזה גידול עצמי. כל הגידולים היו על בסיס הגשם המועט שירד באזור, פחות מ-100 מ"מ גשם בשנה, או בשפתו של סלימאן; הכל בידי אלוהים.
הוא מספר לנו שהם חלק ממטה עזזמה, שמורכב מ-12 שבטים. השבט שלהם בסיסו היה בקסיימה בסיני, כשלא היה לעיזים מה לאכול נדדו צפונה לאזור באר-שבע, ישבו במקומות שהיו מקורות מים. הם היו שייכים לשבטים אבו-עסא וג'לדין. עאודה אבו- עמאר שהיה השייח של עזזמה, היה מסעודין. כל השבטים התפרסו מאזור רהט בצפון ועד סיני, אזור קדש-ברנע המקראית.
אחרי הקמת קיבוץ שדה-בוקר, היה למדינה עניין להרחיק את הבדואים דרומה. ב-1954 נשלח מכתב מהממשל הצבאי, באמצעות עאודה-שלאווי, בו נאמר להם שינפיקו להם תעודות זהות בתנאי שינדדו דרומה. זה היה בסמוך לרצח ברברה ,חברת שדה בוקר, בעת שרעתה עם העדר של הקיבוץ.  רבים מהבדואים ברחו לקסיימה וחלק לירדן. מאוחר יותר באותה שנה אפשרו להם לחזור ולחיות באזור עובדת.
המגן הגדול שלהם באזור היה יהושע כהן, מי שהיה מראשי תנועת המחתרת; הלח"י, תנועה מיליטנטית, שעשתה פעולות טרור כדי להעיף את הבריטים מהארץ. יהושע כהן שבעצמו היה טיפוס של נווד, כיבד מאוד את אורח החיים של הבדואים. הוא קשר עם שכניו קשרי ידידות, שביטויים העיקרי היה אספקת מים, לעיתים מזון, ולחץ על השלטונות שלא יגרשו אותם מהאזור וגם בקשה שיספקו להם נשק להגן על עצמם מפני שבטים אחרים שבאו מסיני והתנכלו בהם.
יהושע כהן היה בוויכוח מתמיד עם רשויות הביטחון שסברו שהנוכחות של הבדואים באזור מהווה סכנה ליישובים היהודיים. יתרה מכך, העובדה שבן- גוריון ראש ממשלת ישראל הראשון, בא להתגורר בשדה בוקר, יש לשמור עליו מפני כל גורם עוין שעלול להתנקש בחייו. אולם יהושע לא ויתר וניצח במאבק. מה שהאיץ את השינוי ביחס היה מקרה שהתרחש בשנת 1956. בסמוך למלחמת סיני. סלימאן יחד עם דודתו הלכו לרעות עם העדר בקרבת נחל הרועה(על שמה של ברברה שנרצחה בקרבת מקום), הם היו בני 13, ראו באחת המערות 4 מחבלים מסתתרים, הם מהרו לדוד סלאמה אב-גרדוד וסיפרו מה שראו. הוא בא אתם למערה וראה את המחבלים ישנים, הלך לקיבוץ שדה-בוקר להזמין תגבורת, הגיע כוח מצויד ברובים ורימונים, השליכו לעברם רימון וירו עליהם. הם נסו על נפשם, אבל בהמשך המרדף נתפסו כשאחד מהם פצוע קשה. ברשותם היו עשרה רימונים ולכל אחד מקלע, הם תכננו לחדור לתוך הקיבוץ ולעשות שם טבח.
אחרי המקרה אבא נפגש עם מפקדים בצבא ואמר להם: "אני מאמין בשכננו הבדואים, חשוב לנו לטפח אתם קשרי ידידות והם יהיו נאמנים לנו", למרות הבדלי הדעות בין אבא והצבא , אפשרו להם להישאר באזור. אך כל מקרה של עימות בין בדואים לצבא או פגיעה באזרחים החזירה את הגלגל אחורנית, שלטונות הצבא לא עשו הבחנה בין שבטים ידידותיים, לשבטים שמתוכם יצאו גורמים עוינים. כך חזרה העוינות לאזור אחרי רצח יאיר פלד, בן יגור, קצין בצנחנים, שנרצח בשנת 1959 בנחל סרפד, סמוך לנחל חורשה. בעקבות הרצח הזה גרשו את הבדואים ושרפו את המאהלים שלהם.
בעקבות המקרה הזה אבא יהושע ניתק את קשריו עם כוחות הביטחון, אבא היה נגד ענישה קולקטיבית. הוא האמין בכל מעודו בדו-קיום, למרות שהוא היה איש ארץ ישראל השלמה, והיה ממקימי בית ספר שדה בכפר-עציון, היה משוכנע שבארץ ישראל יש הכרח לחיות יהודים וערבים זה לצד זה.
רבים ראו ביהושע איש הזוי, לא הבינו כיצד איש שהיה מראשי הלח"י, בצעירותו חי בפרדסים בכפר-סבא, כדי שהבריטים לא יצליחו ללכוד אותו, כפי שעשו למפקד הלח"י ;יאיר שטרן, אותו רצחו בלב תל-אביב, מגיע לקיבוץ שדה בוקר מבית היוצר של מפא"י, הופך להיות שומר ראשו ,והאיש הקרוב לבן-גוריון, ובמקביל חרד לגורלם של הבדואים בנגב. אך זאת הייתה האמת הפנימית העמוקה של יהושע, כל חייו היו שליחות למען יישוב הנגב, יהודים ובדואים אלה לצד אלה.
כשהתארחנו חמי ואני אצל סלימאן אבו-ג'ידאן, ראיתי את הערכתו הגדולה לחמי כהן בנו של יהושע, כמו אצל הבדואים שהמסורת עוברת מאב לבנו , כך גם במקרה של יהושע וחמי. כנראה בזכות הקשר הזה זכיתי לשמוע סיפורים מעניינים על המציאות הקשה של הבדואים בנגב.
סלימאן ספר בפשטות ובכאב, שגם העובדה שמראשית שנות ה-70 היה אזרח עובד צה"ל, זה לא סייע לו לקבל עזרה מהמדינה, ומה כבר רצה? שיאפשרו לו לחיות עם המעט שהוא צריך למשפחתו, מים, עיזים, גמלים, אפשרות לגדל חיטה ושעורה, שיהיה לבני המשפחה ומה שיישאר למכור כדי לקנות מצרכי יסוד וביגוד לילדים. שתהיה אפשרות להקים אוהל למשפחה המתרחבת לתשעת הבנים וארבעת הבנות. אך כדי שלא יבנה שום מבנה שישמש קורת גג, הקימו בשנת 1976 את הסיירת הירוקה. בראשה העמידו את אלון גלילי, איש מדרשת שדה-בוקר, שראה בהצרת צעדי הבדואים שליחות לאומית. בגילוי נאות חייב לציין שאלון ואני שרתנו יחד עשרות שנים בצנחנים במילואים. יחד נלחמנו ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת לבנון הראשונה. את תפקידנו הצבאי עשינו יחד במסירות, אך לא חדלנו להתווכח על דרכה המוסרית של מדינת ישראל.
בשנת 1981, במסגרת תפקידו כמפקד הסיירת, הגיע אלון לביתו של סלימאן ונטל ממנו ברשות המדינה את 253 העזים שהיו בבעלותו. באותו מעמד סלימאן קבל מכתב התחייבות שישולם לו 240 אלף שקל על הגזלה. כעבור מספר שנים קבל 20 אלף שקלים ישנים. מעבר ללקיחת מקור הפרנסה, הייתה בכך פגיעה עמוקה במסורת של קיום בכבוד ובצמצום מרעיית העדר. זה נעשה בתקופה שסלימאן הוא אזרח עובד צה"ל.
ההסבר של המדינה היה שהעזים פוגעות בצומח המדברי, הן אוכלות את השיחים והעצים, עד הגובה שהן יכולת לעמוד על רגליהן האחוריות. סלימאן מספר כמעט בלחש, אולי שמע משהו מהשלטונות יבוא ויתבע את עלבונו, שהמשמעות היא להמשיך לחיות מבלי שיהיה לחיים הללו את טעם הקיום של הבדואי על פי מסורתו. אך כדרכם של הבדואים , יש בהם שקט נפשי, הם לא מתלהמים ולא מאיימים, הם מבקשים שרק יניחו להם לנפשם, שיוכלו לגדל את ילדיהם להיות אוהבי אדם.
לסלימאן כמו לזקנים אחרים בחברה הבדואית, אין את היכולת להשוות את שבעים שנות חייהם בעוני, לעומת אורח החיים השונה לחלוטין של מרבית החברה היהודית . באירוח בחצרו של סלימאן, בחום הלוהט, עם כוס התה והקפה, אתה נכנס לפרופורציה מהו עוני ומחסור כחלק מהחיים.
סלימאן לא יכל היה לוותר אפילו על מראית עין של קשר אל האדמה והמרעה, היום יש לו 30 עזים ו-10 כבשים. לא כדי להתפרנס, אלא כדי שתהיה אפשרות לצאת למרעה ולהביא מעט חלב הביתה. הפרנסה המועטה באה מהבטוח הלאומי ומהשלמת הכנסה , ומהרצון הטוב של הילדים שמדי פעם נותנים כסף ומביאים מזון. סלימאן ניסה להצטרף למרבית בניו שחיים בביר-הדאג', אך אפילו היישוב המוכר הזה ,נטול התשתיות הבסיסיות נראה בעיניו יותר מדי מתקדם. הניסיון לא צלח, סלימאן חי עם אחד מילדיו, על כביש 40 בלב המדבר.