מלחמת יום כיפור ממבט אחר

הרבה דברים השתנו ברפואה הישראלית בשנים האחרונות, אך ישנם דברים שנראה שהם חוזרים על עצמם.

את עיקר הטיפול בפצועים הרבים שהגיעו, העביר רמב"ם למבנה בית החולים "החדש" (מה שמשמש היום כבניין האשפוז הראשי) שבנייתו טרם הושלמה לחלוטין. בתוך יומיים בלבד, העמידו הצוותים הרפואיים בית חולים לטיפול בפצועי המלחמה, זאת לאחר שהעבירו למבנה הכמעט גמור, את חדר המיון, חדר טיפול נמרץ ואת מכון הרנטגן. המקום החדש אפשר את קליטת הפצועים בדרך מהירה ויעילה יותר.

ביום שפרצה המלחמה, ד"ר חיים טולדנו, אז כירורג מתמחה שהחל את עבודתו רק עשרה שבועות קודם לכן, וכיום רופא בכיר במערך לכירורגיה כללית ברמב"ם, נזכר איך הצוות הרפואי התאסף אט, אט בביה"ח והמתין להגעת הפצועים: "המלחמה לימדה אותי דברים שלא ידעתי קודם. מעולם לא ראיתי פציעות כאלה לפני כן, והפצועים המשיכו להגיע. שם, במלחמה, למדנו איך לא לוותר על שום פצוע, לא משנה עד כמה הפציעה שלו נראית חמורה".

בין המוני השבויים הסורים, היו פצועים רבים שהובאו אף הם לרמב"ם. הפצועים הללו רוכזו בקומה החמישית שבבניין הישן (היום בניין הפנימיות), שם נפתחה עבורם מחלקה מיוחדת והם זכו לטיפול מסור מידי צוות בית החולים.

עובדים רבים ברמב"ם, ערבים ויהודים דוברי ערבית, פעלו במחלקה הזו וטיפלו בטווח רחב של פציעות פנימיות, כירורגיות, אורתופדיות, כוויות ועוד.

"בין הצדדים, הצוות הרפואי ופצועי האויב, נוצר קשר והפצועים סיפרו לרופאים ולאחיות על משפחותיהם, ילדיהם והגעגועים אליהם", מסופר בספר ה-60 למרכז הרפואי רמב"ם, "קשר זה נרקם בזמן שבגבול הלא רחוק התנהלה מלחמה בין הצדדים, ובסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, נשכחה מעט העוינות בין הצדדים  וכל צד זכה להכיר את משנהו בפניו האנושיים".

אחד ממנהלי המחלקות דאז, נזכר כיצד רופא פלסטיקאי צעיר, שברבות הימים הפך למנתח פלסטי מבוקש, קשר קשרים אמיצים עם טייס סורי שנפצע וסבל מכוויות קשות: "שנה אחרי המלחמה הייתי בכנס באירופה ופגשתי רופא סורי בכיר. סיפרתי לו על הטיפול שלנו בשבויים הסוריים והוא סובב לי את הגב והסתלק".