פוסט טראומטים מתקשים להתעלם מגירויים חוזרים בסביבתם

מחקר חדש הוצג במסגרת יום מחקר במחלקה להפרעת בתקשורת באוני' אריאל, "פוסט טראומטים" מתקשים להתעלם מגירויים חוזרים בסביבתם ונאלצים להפנות תשומת לב המפריעה לתפקודם היומיומי.

הפרעת דחק פוסט טראומטית, המכונה פוסט-טראומה, היא הפרעה הנגרמת בעקבות חשיפת אדם לאירוע טראומתי כגון תאונת דרכים, פיגוע, לחימה, פגיעה מינית ועוד. על פי מחקרים קודמים, ניכר כי קיימים הבדלים בין בעלי הפרעת דחק פוסט טראומטית לבין האוכלוסייה הכללית באופן בו הם מעבדים  מידע שמיעתי.

במסגרת מחקר זה, נבחן הקשר בין חשיפה לאירוע טראומתי לקשיים בעיבוד המידע. הסטודנטיות בוגרות המחלקה להפרעות בתקשורת בורדה אורטל ושנירר יעל, בהנחייתם של ד"ר גיל צוקרמן ופרופסור לאה פוסטיק, עשו שימוש לשם כך בגלי מוח (ה- ERP -Event-Related Potential), אשר מתעוררים בתגובה לגירוי שמיעתי ומייצגים פעילות מוחית.

מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבצע הערכת תגובות לגירויים שמיעתיים חדשים בקרב אנשים עם הפרעת דחק פוסט טראומטית, בהשוואה לאנשים שנחשפו לטראומה ולא פיתחו את ההפרעה ובהשוואה לאנשים שלא נחשפו לטראומה כלל. למעשה, כאשר גירוי חדש חוזר על עצמו מספר פעמים,תהליך ההתרגלות הטבעי של המוח בא לידי ביטוי בתגובה המוחית . שינויים אלה נבחנו בעזרת שני סוגי תגובות מוחית שמוכרות בבמחקרים קודמים.

נבדקה עליה בתגובה המוחית המתרחשת כתוצאה מגירוי חדש בסביבה - רכיב P300 (תגובה המתרחשת לאחר הצגת הגירוי ומבטאת את מידת האבחנה בגירוי חדש בסביבה).

צפינו כי בקרב צעירים בריאים רכיב זה יופיע בתגובה לגירוי לא צפוי, אך לאחר הפרעות חוזרות יפחת בעוצמתו כתוצאה מתהליכים הנקראים תהליכי התרגלות. למעשה, התרגלות היא סוג של התנהגות מסתגלת בה האדם, באופן לא מודע, לומד להפסיק להפנות קשב לגירוי אשר אינו רלוונטי  ולכן היא בעלת חשיבות רבה בשימור אנרגיה ומשאבים.

במחקר הנוכחי נמצא כי בעלי הפרעת דחק פוסט טראומטית מראים תגובת התרגלות מופחתת לגירוי החוזר על עצמו, ביחס לקבוצות המחקר האחרות. כלומר, התגובה שלהם לכלל הצלילים שהושמעו במחקר נשארה יחסית גבוהה גם כאשר הגירויים חזרו על עצמם. תגובת התרגלות מופחתת לגירויים יומיומיים עשויה להעיד על עוררות ודריכות, ואלה משפיעות על איכות החיים מופחתת של הפרט ומשליכות על תפקודים יומיומיים כגון: השכלה, תעסוקה, חיי חברה וכדומה.

כמו כן נבדקה עליה בתגובה המוחית בשלבים מוקדמים מאוד של תהליך עיבוד הגירוי - רכיב  N100 שנחשב למבטא תגובה אוטומטית של הפנית קשב, כמאה אלפיות שניה לאחר הצגת הגרוי. לא מתוארת תגובת התרגלות בספרות עבור רכיב זה, אך קיימים שינויים בעוצמתו עבור גירויים החוזרים על עצמם.

במחקר הנוכחי נמצאה הגברה בתגובות של גל זה בקרב קבוצת הפוסט טראומטיים, כך שנראה כי הם מעניקים לגירוי קשב ראשוני מוגבר. עם זאת, בקרב קבוצות המשתתפים שנחשפו לטראומה אך לא פתחו את ההפרעה ונבדקי הבקרה - נראתה הפחתה בגל זה. ממצאים אלה מציעים שחשיפה לאירוע טראומטי מביאה לעליה בקרב האוטומטי המופנה לעבר גירוי חדש.

לסיכום, אופן עיבוד שמיעתי שונה עבור גירויים יומיומיים עשוי להיות בעל השלכות רבות על איכות החיים הכוללת בקרב אלה אשר אובחנו כבעלי הפרעת דחק פוסט טראומטית. ממצאי המחקר הנוכחי מציעים  כי המאובחנים בהפרעה מראים ניסיון הימנעות מעיבוד הגירויי בשלבי עיבוד מוקדמים, אך לאחר מכן מראים מגמה בה הם אינם מסוגלים, למעשה להוריד את רמת העוררות ממנו.

לפיכך הם עסוקים בהפניית משאבים ואנרגיה לגירויים לא רלוונטים שמפריעים בריכוז, בתפקוד היומיומי גם כשאין טריגר הקשור לטראומה. תגובות של הימנעות מחד ודריכות מאידך, משקפות את ההגדרה הרשמית של ההפרעה על פי המדריך של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (DSM-V) ושופכות אור על תסמיניה הקליניים.