פרשת מטות

פרשתנו פותחת בדיני נדר ושבועה. על האדם לקיים שבועות ונדרים שגזר על עצמו כנאמר", ככל היוצא מפיו יעשה". ומציינת שפרשה זו נאמרה "לראשי המטות" על מנהיגי הציבור לשמש דוגמא חיובית להקפיד הקפדה יתירה למלא את הבטחותיהם

22.07.2022 מאת: ברוך ליבמן
פרשת מטות

 

מיד הפרשה עוברת להגשמת הנדרים במציאות במלחמת הנקם נגד המדיינים.

 

משה רבנו מגייס אנשי צבא מבני ישראל, אלף איש מכל שבט, סך-הכול שניים עשר אלף חיילים. עם ישראל מנצח בקרב את מדיין.

 

משה קוצף על מפקדי הצבא שהביאו את בנות מדיין, אותן שהחטיאו את בני ישראל, אל המחנה. לכן מצווה משה להרוג את  כל המדיינים. הוא מצווה גם על הלוחמים להיטהר טרם כניסתם למחנה, בגלל שנטמאו מהרוגי הקרב. 

 

היות והלוחמים שבו בשלום למחנה ולא נפגע במלחמה. הם, מביאים את כל שלל התכשיטים כתרומה לאוהל מועד, שם יהיו למשמרת ולזיכרון .

 

שבטי בני גד ובני ראובן ומחצית המנשה שלהם צאן רב, פונים למשה, ומבקשים לנחול את נחלתם ממזרח לירדן, מקום עתיר במרעה.משה מציב בפניהם הסכם מותנה: אם יעברו את הירדן להילחם עם אחיהם, ינחלו את ארץ ישראל המזרחית, ואם לאו לא יקבלו את הנחלה. הוא מוסר את הדברים ליהושע בן-נון תלמידו, המנהיג שעומד להכניס את העם לארץ.

 

בהנחיית משה מקימים בני השבטים גד וראובן ואיתם חצי שבט מנשה, ערים לנשיהם ילדיהם וצאנם, כשהם עצמם עושים את ההכנות לחציית הירדן ,חלוצים לפני העם.
 

נקודות התייחסותי  מהפרשה

 

יצויין, אינני מייצג את הפרשנות המסורתית, מאידך אנוכי מכבדה  ומשתמש בה.

 

דברי הפרשה נאמרו בייחוד לנשיאים, לא בכדי הם קרויים ״ראשי המטות״. היות ו״מטה״ תופס את השבט כ״ענף״ של הכלל הגדול יותר, כאשר כל ענף עמל, באמצעות תכונותיו הייחודיות, להוציא לפועל את הייעוד המשותף לכל האומה כולה.

 

תפקידם של ראשי המטות לדאוג למנהגים הנובעים מייחודיותו של כל ״ענף״, ולדאוג גם לפעילויות, לשאיפות ולמטרות המשותפות.

 

על ראשי המטות הוטלה האחריות לקדם את מילוי התפקיד הלאומי בהתאם לתכונותיו הייחודיות של כל ״ענף״. 

 

 

כאמור, לקראת היציאה למלחמה, כל שבט נתבע  לתרום אלף חיילים שמהם קם צבא העם; גם כיום צה"ל הוא צבא העם, וכל צעיר/ ה  בהגיעם לגיל שמונה עשרה שנים חייב להתגייס, ואחרי כן  נקראים  מדי פעם ל'מילואים'

 

 

משה הכריח את השבטים גד ראובן וחצי המנשה לקחת אחריות ויאמר אליהם משה"....האחיכם, יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?". כאן מתגלה הסולידריות הלאומית, כל אחד חייב להשתתף במלחמה  של העם, ורק לאחריה  תיעשה החלוקה  של הנחלות, אין  מיוחסים ואין משתמטים, דהיינו   יש שוויון  בנטל.

 

 

עוד מודגש, לגבי בני גד ובני ראובן שדואגים היו על ממונם קודם דאגתם למשפחתם, היות והייתה להם תאוות ממון, לכן  אמר להם משה רבנו "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם והיוצא מפיכם תעשו"

 

תחילה אמר משה דאגו לטפכם ולמשפחתכם, רק אחרי כן תתעסקו בממונכם ובנו גדרות לצאנכם, ומיד הוסיף ואמר- "והיוצא מפיכם תעשו" שכן חשש שבכדי להרוויח ממון, ישנו מדבריהם וינהגו במרמה, לכן הזהיר אותם שישמרו על דבריהם וינהגו ביושר. דהיינו, משפחה תחילה, ממון, כסף אחר כך.

אסכם ואומר,בהתייחס לפרשתנו שפותחת בדיני נדר ושבועה. כי  יש לזכור תמיד: שהבורא יתברך,שם לאדם שני מחסומים לפני הלשון– השפתיים והשיניים, כדי שהאדם יהרהר היטב היטב, ויחכה לפני שהוא מוציא דבר מה מפיו. כי מילים לא עולות כסף, אבל מה שמילים יכולות להרוס, שום כסף בעולם לא יכול לתקן.


 

פורטל הכרמל

תגובות

מומלצים

\