המחברת של העתיד

 

השעה אחת בלילה. שש משפחות יהודיות בשטח מדברי רטוב וממוקש בין טורקיה לסוריה. זה היה הלילה השני של סוכות, בחלב כמו בחוץ לארץ עשינו יומיים סוכות במקום אחד, ככה זה עונש מחז"ל. החלטנו לברוח בלילה השני דווקא ולמעשה לא אנחנו החלטנו כי אם המבריח. הודיע לנו כמה שעות מראש. בפינת רחוב חשוכה במרחק 10 דקות מהשכונה חיכתה לנו משאית צבאית של צבא סוריה. נכנסנו 42 איש אשה ילדים זקנים שתי נשים בהריון מתקדם אחותי וגיסתי, כולנו נכנסנו בבטן המשאית והנהג פרש עלינו צעיף עבה כזה אפור. אחת הנשים האמיצות משלנו התנדבה לשבת עם חג'אב ליד הנהג ולשחק את אשתו. לילדים נתנו כדורי שינה שלא יעשו רעש. בן 19 הייתי אוקט' 80.

 

יצאנו בשבע בלילה. בשלב מסוים התבקשנו לרדת מהמשאית ולהתחיל מסע רגלי בשדה אינסוף רטוב לאחר גשם. גם לחיילים עם נעליים אדומות היה קשה ללכת בשדה הזה. שם פיטרלו המגבניקים משתי המדינות סוריה וטורקיה לשמור על הגבול מפני מבריחים למיניהם או בורחים כדוגמתנו. התבקשנו ללכת בשורה ארוכה ולא לצאת מילימטר מהשורה כי כאמור השדה היה מלא מוקשים והמבריח בראש השורה יודע איפה לדרוך.

 

כך הלכנו מעל משבצות הבוץ שעות על גבי שעות כל הלילה, קפצנו ממשבצת לשנייה מבלי ליפול בחור הפעור בין המשבצות ולהתקע. כל המבוגרים נשאו תיק בו קצת בגדים אוכל ומים. אני נשאתי בנוסף מחברת שקראתי לה המחברת של העתיד שלי. לאחי הייתה קונדיטוריה בחלב והיה לו הקונדיטור הכי טוב בעיר. הוא היה בן העדה הכורדית. יום אחד התחיל לעשות בעיות ולבקש העלאה לא מן המניין.. אחי זקי תפס את הפוטנציאל הרע שיש בבקשתו, הוא רצה לנצל את העובדה שבלעדיו אין עוגות הכי טובות בעיר... היינו מתמחים בעוגות חתונה שמחיר אחת יכל להגיע עד אלף דולר בכסף סוּרי..

 

 

תמונה אוריגינלית מחלב: הכורדי הממושקף הטמאע ואחת מעוגות החתונה שלו

 

התשובה הייתה לשלוח אותי לעיר רחוקה קוראים לה קאמישלי, שם היה לו חבר קונדיטור גדול ומהולל וסגר איתו שילמד אותי את המקצוע. הייתי בקאמישלי שבועיים וכתבתי במחברת את כל מה שראו עיני, את כל המרשמים בגרמים וליטרים, בעיקר ציינתי את השיטה כמה זמן בתנור, על איזה חום... כתבתי הכל בדייקנות אינסוף.

 

בתום השבועיים חזרתי לקונדיטוריה בחלב, נשארתי לילה אחד לבד במפעל ואפיתי את המרשם הכי מרשים שהיה לי. הכורדי למחרת הבין את הרמז וחזר בו מבקשת העלאה.

 

נחזור לשדה האינסוף בין חלב לטורקיה לשעות הארוכות של הלילה. פתאום מכניס את ידי לתיק לקחת משהו ושם לב שהמחברת של "העתיד שלי" איננה. צועק צעקה מרה ומבקש מכולם לעצור. איש לא זז עד שמוצאים את העתיד שלי. אני לא זז וגם אתם. כולכם. המבריח נתן לי סטירה ואני בשלי לא זז. העתיד שלי אדוני. כולם צועקים עלי מגדפים אותי מקללים- שום דבר לא זז, המחברת או כלום. בלית ברירה כל העולם התחיל להסתכל סביבו אולי נפלה פה או פה או שם...

 

השחר עם האור המאיים התחיל להציץ מהשמיים וכולם מחפשים איתי את המחברת. חזרנו קצת אחורה כולל המבריח עם הפנס שלו. שעה שלמה יקרה מפז וכן יש אלוהים נמצאה המחברת.

 

To cut a long story short...

 

עד עצם היום, נשבע לכם, כל הנוסעים והנוסעות שהיו איתי שומרים לי טינה ושמי השני במשפחה "בירטו בעל מחברת העתיד", קראו לי בחלב בירטו. עד כאן מגבולות סוריה-טורקיה. אכבר הרפתקה.