מערה בת 2000 שנה ליד הקיבוץ

 

הגענו אנחנו "בני שחר" לגיל תיכון ותפסנו בעלות על המקום, לא, הוא לא באמת היה שלנו והוא לא היה סודי, ולא, לא היינו היחידים שפוקדים את המקום.

 

אבל - כך התייחסנו אליו: המקום הסודי שאליו אנחנו מגיעים כשכוכבי הלילה נדלקים.

 

הלילה ירד על המוסד החינוכי "שומריה"... ערב קבוצה או ועדת תרבות כבר נגמרו מזמן ומכאן, הלילה הוא הרפתקאות.

 

בעצם, אסור היה לנו לצאת מגבולות שומריה. יש שומר לילה שבינתיים מסתובב ואמור לוודא שהעניינים, (שאגב, היו די לגיטימיים) מתבצעים בטעם טוב.

 

אנחנו חבורת יודניק"ים, אנחנו לא עושים שיעורי בית ואנחנו הולכים אל המערה, זה מנוגד לחוקי המקום, אבל אנחנו יודעים איך לעשות את זה בתמימות ונועם, מתארגנים בלי יותר מידי דיבורים על סיר פח קטן, מעט מים וקצת שאריות של קפה וסוכר.

 

כמה נובלס מקומטות כבר יש בכיס הפנימי של מעיל הדובון ובמקום פנס יש לנו עיניים מנצנצות שיודעות את הדרך.

 

אין פלאפון. יש ביטחון עצמי. הכל יהיה בסדר.

 

בשער של שומריה יש שומר. 

 

אנחנו חוצים את הגדר במרחק מבצעי, די רחוק ממנו.

 

תחילת הדרך היא על כביש. הולכים בטור בצידו ויודעים שמתישהו תגיע מכונית. מרחוק - אורותיה מגיעים ואנחנו בתיאום מעולה נזרקים לצד הדרך ונשכבים קפואים ללא תזוזה. היא עברה.

 

ישנו אזור בשלב ההליכה שחשוף לשער ולשומר, מואר בפרוז'קטור, עוברים אותו בצורה חיילית: אחד אחד, בהליכה איטית על גבול ההתגנבות. לא מעזים להסיט מבט. אם אני לא רואה, לא רואים אותי.

 

זהו, כולנו בצד האפל של הלילה ועכשיו אפשר להכנס ליער ולצעוד בצורה חופשית אל המערה. הגענו. קר וחשוך מאד. החושים מתחדדים.

 

גפרור נדלק, מדורה בוערת וכל קירות המערה האפלה נצבעים חיים. השקט, הדריכות של הדרך וגם אנחנו, נמסים יחד עם החום.

 

במרכז המערה, על אבנים מסותתות, יושבים, חבורת נערים בני 16 ומה שיש לנו ביד זה פינג'אן קפה, חוצים את אמצע הלילה. הלהבות מהפנטות והעשן עושה דרכו למעלה אל פתח היציאה העליון.

 

כיף לנו כל כך. אנחנו מדברים. זה מה שאנחנו עושים.

 

על מה שיש לנו בחיים ומה שמעסיק אותנו ומה שהלוואי שיהיה, ויש גשם בחוץ שמשאיר אותנו שם לעוד שעה.

 

אין פואנטה. זה בכלל לא קסום ולא רגע למשמרת. אלו החיים הרגילים שלנו. הצעדה חזרה לבית שלנו בשומריה, מהירה יותר והשעה המאוחרת היא כזאת שכנראה שלא נעשה מקלחת.

 

נכנסים ככה למיטות והרדיו של החדר לוחש שעוד מעט בוקר ושכדאי שנלך לישון. אנחנו נעתרים לו ועוצמים עיניים, והוא מנגן: blinded by science. שאריות ריח של עשן מציפות את הנחיריים. איפה היינו עד לפני רגע. הלילה הוא הרפתקאות, הלילה הוא שירים.

 

2000 שנים של מערה, ועוד כמה שנים, ועוד כמה שנים אחר כך, החלטתי לקחת איתי חבורה של נערים מכיתה י' משומריה, לפרויקט של חידוש המערה:

 

"כדי שיהיה לכם מקום סודי, שהוא רק שלכם, ואליו תבואו כשתרצו" לקחנו מעדרים, דליים, וציוד בסיסי לקפה - והלכנו לעבוד.

 

"כאן, תהיה המדורה" ומכאן... יעלה העשן וייצא החוצה, והנה מתחת לעפר נגלות אבנים מסותתות, "עליהן תשבו במעגל מול האש ותדברו", אני חושב שהעיניים שלהם נצנצו, בכל מקרה, היה גשם בחוץ, ועבדנו עוד שעה. 

 

א.ש. קיבוצניק מהצפון