פאב בלי שם סיפורו של לוחם

 

בשנייה שהיא נכנסה, נהיה שקט מוחלט. הכל קפא ונעצר.

 

אולי אנשים אחרים לא שמו לב והמשיכו לנוע ולשמוע, אבל בשבילי, העולם עצר מלכת. לא שמעתי יותר כלום ולא ראיתי יותר כלום, חוץ ממנה.

 

היא בלונדינית ועדינה. יש לה עור בהיר, והעיניים שלה בתוך התאורה של המקום, אולי כחולות, אולי חומות.
היא לובשת טייץ בצבע תכלת וחולצה קצרה לבנה, השיער שלה אסוף במין כרבולת מרושלת, וכל מיני קצוות בורחים להם לכל מיני צדדים, ואני מרגיש שזה בדיוק האופי שלה.

 

חופשי, מאושר, מפוזר. סוער.

 

כל כך שונה ממני. עצור. סגור. עם זקן שחור על הפנים.

 

כשאין ברירה, אני שחקן. פצצה של כריזמה ובטחון עצמי, אבל ברגיל שלי, אני ביישן ואין סיכוי שזה יבוא ממני, אני יודע רק להסתכל.

 

בלי סיבה נראית לעין היא ניגשת אלי לשולחן. אולי בעצם זה קורה כי היא עובדת שם. אני בשנייה אחת מתרוקן מביטחון אבל מנסה לשמור על שלמות וחזות הקליפה.

 

אני לא זוכר מה היא רצתה או אמרה ואיך זה התחיל - אבל אני מתאושש די מהר ומצליח לדבר לעניין ובצורה די חופשית. אבל כן, גם בוחר מילים בזהירות.

 

חם לי בחלק העליון של הבטן והדופק שלי מואץ. אני מתרגש מאד ומרגיש שברגליים זורם לי בטון במקום דם, אבל אני עובר את זה בהצלחה.

 

קוראים לה דפנה. 

 

היא עומדת מולי ושואלת אותי שאלות. אני עונה ומגזים בפירוט של התשובות. אני שואל אותה בחזרה שאלות אבל בכלל לא שומע מה היא עונה, היא צוחקת מזה, ואני לא יכול להוריד את המבט מהשפתיים שלה. מהצבע שלהן.

 

זה מזדחל לי בתוך הגוף, אני מרגיש איך שזה קורה לי. היא רוכנת לכיווני, ואני משנייה לשנייה מאבד משקל ולא אכפת לי מכלום.

 

"להביא לך בירה?" אני לא עונה לה ורק מסתכל על נקודת חן קטנה שיש לה על הפנים. "לא.. לא"

 

בדיוק ברגעים האלה, בזמן שאני נכנע להכל ומתאהב, בכפר קטן לא רחוק משם ששמו "בית אומר", מתארגן הישאם שעבאן לביצוע הפיגוע שתכנן מזה זמן.

 

אולי ירי מפוזר לכל עבר, או אולי שימוש בחגורת נפץ שתהרוג הרבה אנשים.

 

זה יכול לעבוד טוב בטרמפיאדה, או בתוך אוטובוס, או אולי דווקא הפעם, באיזה אזור צפוף והומה של בילויים, במרכז ירושלים, איפה שהצעירים מסתובבים, ככה באיזה פאב, ביום חמישי בערב.

 

כוחות הביטחון יודעים מזה. הם מכינים תכנית כדי לסכל את העניין.

 

אני גונב הצצה קטנה בשעון וגם בחזה שלה.

 

אני כבר הרבה יותר משוחרר והרבה יותר מצחיק, והיא כבר מזמן לא עומדת מולי אלא יושבת לצידי ליד השולחן ומניחה ברישול את המרפקים עליו, ויש לה ריח כזה טוב שאני לא יכול להסביר, וזה מבלבל אותי. 
זה מסקרן אותי. זה מטריף אותי.

 

הישאם שעבאן, נכנס לרכב הלבן שלו והתחיל לנסוע. זה באופן כללי ידוע וצפוי.

 

הוא נוסע עכשיו למחנה הפליטים "אל-ערוב" שנמצא לא רחוק, זה מחנה צפוף ובעייתי, ושם הוא נעלם בין כל הסמטאות. אבל זה בסדר, יודעים שהוא שם.

 

קרוב לוודאי שהוא עסוק עכשיו ברגעי ההתארגנות האחרונים שלו. מאוחר יותר, הוא בטח יחפש איזה אוטובוס מלא, או טרמפיאדה, או מקום בילוי צפוף של חמישי בערב, נגיד פאב, כדי להתפוצץ בו. אבל יש עוד זמן. יש עוד זמן.

 

"תישאר איתי"

 

"אני חייב ללכת"

 

קוראים לי אלדד ואני לוחם בדובדבן ועוד חצי שעה בדיוק יש לי אוטובוס חזרה לבסיס.

 

"אתה?!" היא קראה במין פליאה קצת מגחכת.."אתה הרבה יותר מידי יפה בכדי להיות, זה.. מה שאתם עושים שם".

 

זה היה העלבון הכי מחמיא וטוב שיכולתי לקבל.

 

אם זה היה ספר או אגדה, אז זה היה השלב שבו אני משליך את החרב, מעיף מעלי את השריון ונושא אותה איתי לעבר השקיעה, אבל בהוליווד שלנו, הנשק בא לפני תום הנעורים.

 

אלו הדקות האחרונות שיש לנו ביחד. אני מסתכל על הפנים היפות שלה ויודע ששעון החול המשותף שלנו יורה את גרגיריו כלפי מטה בקצב נוראי, כזה שאין לעצור, וכאב הפרידה שמתחיל, הוא כלום לעומת הכאב שעוד יבוא.

 

באוטובוס של אגד, האדום והרעוע, ישבתי והסתכלתי החוצה על האנשים הרגילים של הרחובות. אלו שיש להם עכשיו ביד שקיות עם עיתון, בגטים או סלרי והם בדרך הביתה, או כאלה בבגדים אפורים של הצופים או כל מיני אחרים. הרבה אחרים, שפשוט חיים. רציתי לרגע להיות הם.

 

הרגשתי את הדמעות בגרון.

 

תמהיל מוזר, עוצמתי, של אושר ואהבה, עם בדידות עמוקה וקרע. ירדתי מהאוטובוס ונכנסתי בשער הבסיס, מיהרתי למתחם של הצוות.

 

הראש שלי לא במקום, אבל אני חייב להתארגן זריז. יש הלילה מעצר, ולצערי..זה התור שלי בסבב. עוד חצי שעה בדיוק יש תדריך והתכנית היא שסביב 23:00 תהיה היציאה לשטח, אני ועוד שלושה מצוות 70. וברכב השני חיים עם שאר הצוות שלהם.

 

לבשתי ג'ינס, נעלי אדידס לבנות וחולצת צווארון ירוקה עם פסים לבנים. לקחתי ציוד לחימה בסיסי. זה באמת רק "עוד אחד". ככה זה בחצי שנה האחרונה.

 

"צוק", ככה נעם קורא לי, בקול העבה שלו. מה הסיפור? מה איתך?

 

"נעם" עניתי לו ושפכתי כמעט את כל תכולת הנפש שלי החוצה: ודיברתי ודיברתי וסיפרתי וסיפרתי. ואמרתי לו כמה שהחיים הם חרא ואיזה מין דבר זה. וזה וזה. וזה. וגם, למה צריך להיות ככה, או ככה, או ככה ולא אחרת, ושוב חזרתי על הדברים והמילים ולא עצרתי.

 

"והיא שווה את זה?" ככה הוא שאל.

 

ובלי לחכות לתשובה אמר ישירות: אני מחליף אותך. סע לשם חזרה ומהר, שתספיק לראות אותה!
"נעם!!! אתה בכלל לא בסבב, אתה אמור להיות בבית!" "צוק, סע, ועכשיו! אסור לך לפספס".

 

הישאם היה כבר מוכן. מגולח, מסופר, מרוח בבושם מזויף. הוא לבש בגדים יפים ומתחתם היתה מוסתרת חגורת נפץ משופעת במסמרים וברגים. הוא נראה כמו מישהו שיכול בקלות לעבור כל מחסום בדרך למתחם הפאבים ההומה של ירושלים.

 

הוא עוד רגע מתחיל את המירוץ האחרון של חייו בדרך לתחנת הסיום. אני במקביל אליו, מתחיל את מירוץ חיי, אל דפנה.

 

הנסיעה חזרה באוטובוס לתוך העיר, ארוכה וקשה. מחשבות. חוסר מחשבות. נו נהג... סע כבר. סע!
אבל כזאת היא הדרך. היא לא מתקצרת והיא לא עושה טובות.

 

בזמן הזה בדיוק, החליף הישאם את רכבו ונכנס לרכב בצבע אדום. הרחובות הצטופפו וזה אומר שעוד רגע אני מגיע. את עניין הרכבים, הכוחות המיוחדים של צהל לא ידעו.

 

ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לרוץ במדרחוב לכיוון הפאב. הרכב הלבן והרכב האדום נסעו, זה אחרי זה, הלבן מוביל והאדום אחריו. הכל צפוף. תורים, התגודדויות, אורות מסנוורים. איפה זה.. נו. הרכב הלבן נעצר במחסום הדוקרנים המפתיע והלוחמים נפרשו כנגדו בנשקים שלופים.

 

נכנסתי לשם בריצת אמוק, התנשפתי והייתי נסער מאד, דפנה! דפנה! חזרתי! אבל הישאם לא היה ברכב הלבן. הוא ישב ברכב האדום והוא עובר בקלות כל מחסום.

 

התחבקנו חזק. ממש חזק. הגעתי בזמן!! הלוחמים הבינו שיש כאן איזו בעיה, ושלחו רכב אחד לחיפושים.
רציתי להגיד לה משהו מהלב, אבל לא העזתי.

 

הרכב האדום עם הישאם הזדחל בסמטאות ירושלים וחיפש את המטרה. אני רוצה שתבוא אלי הביתה. בוא אלי.

 

הישאם ירד מהרכב והתחיל ללכת לכיוון האזור הסואן. יצאנו יד ביד החוצה מהפאב אל האוויר הנקי של ירושלים. רעדתי.

 

רכב עם ארבעה לוחמים זיהה אדם חשוד. הם צמצמו אליו.

 

דפנה לקחה אותי אליה הביתה לדירה הקטנה והירושלמית שלה, ונעלמנו פנימה.

 

הישאם הבין שהוא לא יגיע אל הפאב, והתפוצץ.

 

התעוררתי במקרה, בשש וחצי בבוקר, דפנה ערה כבר, קרובה הכי שאפשר, שד אחד שלה מחוץ עלי, והאצבעות העדינות שלה מטיילות לי על החזה  – נו, אז אני שווה את זה? את כל כך, כל  כך שווה את זה. עניתי.

 

עוד חצי שעה בדיוק נדליק טלוויזיה ונראה שהיה פיגוע, ממש איפה שהלכנו יד ביד. יגידו שנפצעו שלושה ושנעם נהרג. כל כך לא שווה.

 

הכותב אלדד שחר בן 45, נשוי ואב לשתי בנות תושב משמר העמק שירת כלוחם ביחידות מובחרות בשנים האחרונות אלדד פנה לעולם האימון והטיפול כשהמוטיב המרכזי בעבודתו חיבור של הפיזי יחד עם המנטאלי. 

 

אלדד מאמן אישי, קבוצתי, מורה, מדריך ומכין נוער לצבא "הכתיבה היא כלי לעיבוד חוויות, ודרך לדימיון וליצירתיות להפוך ממחשבה לסיפור מוחשי".