רק פעם אחת להיות אלוף
וזרקתי את הקוביות. שתיים חמש. טוב. זה טוב. הלכתי במהירות, סגרתי בית וקידמתי אחד קדימה. יוני ארגן את המשקפיים שלו טוב יותר על האף וסידר קצת את הכיפה. הוא זרק ויצא לו שלוש אחד. לא כזה טוב.
תורי. תן לי גבוהים.
זרקתי. הקובייה השנייה הסתובבה הרבה ונעצרה בסוף, ארבע חמש.
מעולה לי. לקחתי שני בודדים שהיו בסכנה וצירפתי כזוג קטן ובטוח, בתוך הבית שלי.
יוני חשב שיש לו סיכוי ולהטט בקוביות: זורק "ערבי", מטיל מגבוה, לוחש בתחינה אל המספרים. את החיילים - מעביר ומסיט, לפעמים, מהר כמדפדף בעיתון ולפעמים כאילו מגיש נר אל שמש. בונה בתים, פותח בתים ומקרב את כולם לקצה השולחן.
אני כנגדו, מטיל את הקוביות בפשטות ובוחר לעצמי את המספרים.
יוני חייב עכשיו שייצא לו משהו נמוך כדי לחסום אותי, והוא מצליח.
אהיה חייב דאבל ארבע בשביל לטפל בבעיה הזו, זה בסדר, אני יודע איך לעשות את זה.
אני הרי יודע להוציא איזה מספר שאני רק רוצה.
זהו, כולם כבר בפנים ואני מתחיל במלאכת ההוצאה.
היריבות שלי עם יוני, היא לא מאתמול. היא גם לא משנה שעברה.
יכול להיות שאני בכלל לא זוכר ממתי זה התחיל, אבל נראה לי שהכל נעוץ בלוח העץ הזה. בשש בש.
אנחנו חברים טובים ואנחנו אוהבים אחד את השני ואנחנו גם יריבים טובים שמתים לנצח אחד את השני. ככה זה.
אנחנו משחקים הרבה ואני במתח מזה.
אני במתח גם כשאנחנו לא משחקים. אני במתח לקראת הרגע בו נשחק.
אני במתח גם אחרי שהמשחק נגמר.
כולם מסביב מרחפים כנשרים הצופים על הנבלה, ורוצים לראות דם. מזה הכי אני במתח.
אז אולי בעצם אין יריבות? אולי בעצם יש רק אותי, יריב של עצמי, או של אף אחד?
שקט. עכשיו כולם בשקט.
זו הולכת להיות הזריקה אחרונה והמכריעה. הקהל כולו עצר נשימתו.
יוני ישב מולי, ורק הסתכל בי. לא נותר לו דבר לעשות.
ואני, אני לקחתי את הקוביות, אספתי אותן יחד בתוך אגרוף ימין וקירבתי אל החזה.
הרגשתי את הלב שלי פועם ומרעיד אותן, מדמיין שרעד זה מסדר את המספרים במנח החשוב ביותר של חיי.
הפעם זה שלי. חייב להיות.
אני רוצה פעם אחת להיות אלוף. רק פעם אחת להיות אלוף.
תכלת. לקחתי אויר ודמיינתי תכלת.
את המנטור שלי לשש בש, עוזי וויל, פגשתי בתל אביב בתקופה שהייתי בטירוף של המסיבות.
הוא היה עובר בכל המקומות שאפשר לאכול בהם בארבע לפנות בוקר, פוגש את המורעבים והדלוקים ומציע להם משחק. אין אחד שהוא לא שבר. פירק.
"איך ידעת שייצא לך שש שש"? שאלתי אותו.
"תכלת. אני מדמיין תכלת". זה מה שהוא ענה.
התשובה הזו, הקצרה והלא ברורה, ליוותה אותי עוד הרבה.
מה זה אומר? למה הוא מתכוון?
ניסיתי לבד, דמיינתי, דמיינתי חזק, דמיינתי בכל הכוח. אבל זה לא עבד.
המספרים לא באו.
מיאנתי להאמין שאני לא מצליח וזה תסכל אותי.
האמת היא, שפשוט לא ידעתי איך לעשות את זה כמו שצריך, או שלא הבנתי מה יש שם, שצריך לעשות אחרת.
באחד הימים אזרתי אומץ וניגשתי אליו שוב:
"אני רוצה שתלמד אותי. הכל."
עוזי הזמין אותי אליו, למצפה בו הוא גר בצפון.
עצרתי את הרכב ונתתי לענן האבק להתפזר קצת, בינתיים, הסתכלתי מסביב.
הסתכלתי על ההרים. הסתכלתי על הצמחייה. הכל כל כך גדול כאן.
הדרך לבית שלו לעומת זה, היתה צרה ועשבים שוטים התפרצו לתוכה והצרו אותה עוד יותר.
בוקר טוב! בוא, כנס, אתה שותה תה מתוק?
כן, מתוק.
הוא היה נראה קצת יותר זקן ממה שזכרתי אותו.
"לא. אני לא השתנתי. זו רק צורת ההסתכלות שלך על החיים" ככה הוא אמר.
מעניין.
אניווי, רציתי להתקדם:
עוזי, אני רוצה שתלמד אותי לשחק שש בש.. כמוך. כמו מה שראיתי באלנבי ושם ב' "בשכונת התקווה" הוא אמר במקומי
עוזי גרד בזיפי הזקן שעל סנטרו ושאל: מאיפה זה בא? למה אתה כל כך רוצה את זה? ואם תדע להוציא מספרים... ושאל ושאל ושאל.
"כי העניין הזה", הוא המשיך במין נאום תוך כדי שהוא מסתכל לתוך חלל החדר, קשור לאהבה, לאמונה, לידיעה.. לידיעה עמוקה על מי שאתה עצמך.
אני מודה, שלא כל כך הייתי איתו בשלב הזה.
לא הייתי במקום של דיבורים רוחניים ולא הייתי במקום של סבלנות והתעכבות על תוכן שכזה.
ראיתי מול העיניים מטרה והישג. זה הכל. לא חשבתי שיש צורך בכל השאר.
"עוזי, יש מצב ללמוד רק את הטכניקה, ואשכרה להצליח להוציא איזה מספר שאני רוצה"?
אני שואל, ואני חותר לקצת תכלס. אני רוצה לדעת איך לנצח את יוני. זה הכל.
את המשפט האחרון, לא אמרתי בקול רם, אבל עוזי, שמע.
"ואתה חושב שתוכל להיות אלוף, ככה, פשוט בלעשות רק עם הידיים" ובתנועת פנטומימה צינית הדגים זריקת קוביות והולכת דסקיות שש בש על גבי שולחן דמיוני.
שתקתי. ואולי הבנתי.
בסדר. אני מוכן ללמוד.
את התקופה הבאה עשיתי בהתמסרות קיצונית. באדיקות. בסבלנות. בהסכמה עצמית לשחרור כל הכבלים והמחשבות הקודמות שלי, על החיים, על עצמי, על אחרים.
על נראות, על צורך, על רצונות, על הצלחות וכישלונות.
גמעתי מרחקים אישיים ויותר מכך, נפשיים, חקרתי. התוודעתי. ניסיתי. ניסיתי שוב.
פסלתי מיד – ונזכרתי שעכשיו זה זמן לצ'אנס. ונתתי.
במקביל, שיחקתי. וואו, כמה ששיחקתי.
למדתי לחשוב, למדתי לדמיין, ראיתי בעיניים שלי את הקסם קורה.
ככל שהעמקתי בשחרור והעזתי בחוסר הגבולות כך גם גברה שליטתי בקוביות.
ניצחתי, ניתצתי, דפקתי מארסים מטורפים, הייתי כוכב עם קהל שואג, הייתי הצגה, הייתי כל יכול, ניצחתי בהליכה, ניצחתי בשנייה האחרונה, ניצחתי בקלות, הצחקתי את הקהל, עצבנתי את היריב, עשיתי כל מה שרק רציתי.
הבנתי איך עושים את זה, חשבתי צבעים וקיבלתי מספרים, הבנתי איך להוציא איזה מספר שאני רק רוצה - והקהל היה שלי וככל שמעגל הצופים היה גדול יותר, כך גדלה ההצגה, כך גדל הניצחון, כך חשבתי שגם אני יותר גדול.
ועוזי, בכל התקופה הזו, בין משחק אימון לבין חידוד הטכניקה, רק חזר אמר: "חשוב שתמצא את השאלה הנכונה"
תכלת, לקחתי אויר ודמיינתי - תכלת. ואז זרקתי.
הקוביות קפצו, תוך שהן מקישות על רצפת קופסת העץ, רגע מנתרות באוויר ורגע נתקלות זו בזו ומשנות כיוון ומסתובבות, וניתכות אל דפנות הקופסה וניתזות לצד השני עד שהתמקמו במרכז השולחן, מסתובבות סביב עצמן, בסיבוב גמלוני, חושפות לרגע מספר ומיד ממשיכות בהתחפרות זה עוד רגע ייפסק וייחשפו המספרים.
קובייה ראשונה התייצבה וחשפה את הספרה שש כלפי מעלה.
כל הקהל קרא בבת אחת: וואו.
יוני פער עיניים וכל שרירי הגוף שלו התכווצו.
זה עוד שנייה וייגמר, הנה היא מתחילה לצלוע ותוך רגע יבוא המספר.
לרגע הסתכלתי על הקובייה שעוד רגע תכריז עליי כמנצח, ולרגע הסתכלתי על יוני, שעוד רגע יוכרז כמפסיד, ולרגע אחד, ארוך יותר, הסתכלתי על עצמי.
לא חיכיתי לקובייה ולמספר. פתאום לא הייתי זקוק לזה.
תחושה מוזרה.
אין לי בזה צורך יותר.
קמתי, הסתכלתי על כולם וכולם הסתכלו עלי. משכתי בכתפיים, הסתובבתי והלכתי.
ממש ליד דלת היציאה שמעתי מין רחש והד חזק: וואוווו !!!!!
זו אולי הקובייה שלי, שיצא בה שש ואני אלוף,
ואולי זו הקובייה שלי שיצא בה שתיים, ויוני אלוף.
בכל מקרה, צעדתי החוצה דרך הדלת,
הרמתי את הראש לכיוון השמיים, לקחתי אוויר, וראיתי: תכלת.
