כפרי הכרמל בשנת 1884 בתקופת הטורקים

2 כפרים קטנים אשר אוכלוסייתם המאוחדת אינה מגיעה ל-1000 נפשות, מגורים נמוכים עם רחובות צרים נראים כאילו כולם נצבעו בצבע בוץ צהוב בהיר, עוספיה נבנתה על חורבות אתר קדום, אבני הדרך הענקיות הן רבות ולעיתים נמצאו רחוקות מהחורבות, אנשי דליה לא משתמשים בזבל בהמות כחומר דלק.

25.11.2020 מאת: פורטל הכרמל והצפון
כפרי הכרמל בשנת 1884 בתקופת הטורקים

 

מאמר המתאר את דלית אל כרמל משנת 1884, תחת הכותרת "החיים בכפר דרוזי" Life in Druze Village, שנכתב ע"י סר לורנס אוליפנט ופורסם במגזין בשם בלאקווד אדינבורו מגזין, Blackwoods's Edinburgh Magazin אשר יצא לאור בסקוטלנד בדצמבר 1884.

המאמר מתאר את האנשים, את הריחות , את הניקיון ברחובות ובחלקו השני סיפורו של אולפינט וכיצד התיישב בכפרנו במאה ה-19 וכיצד בנה את ביתו, חלק מהנכתב פורסם בספרו " חיפה " אשר פורסם בהוצאת יד בן צבי אך חלק מתיאוריו חדשים שלא פורסמו בעבר בעברית.

להקדמה ולמאמר שתורגם מאנגלית סקוטית ע"י משה גילה.

את המאמר המתאר את דלית אל כרמל משנת 1884, הביא פריד באשא תושב דאלית אל כרמל.

פריד: "היות והמגזין היה מוצע למכירה באתר איביי  (ebay.com )  ע"י  מישהו בארצות הברית  ,הזמנתי וקיבלתי את העותק המקורי  הביתה, במחיר של דולר אחד. המאמר נכתב ע"י  סר לורנס אוליפנט  ,כנראה בהמשך  לסדרת כתבות שנכתבו  לאותו כתב עת ,זאת לפי הערת העורך . ניסיתי לאתר גיליונות אחרים עם כתבותיו ,ללא הצלחה".

"בחרתי לפרסם את המאמר משתי סיבות עיקריות, הראשונה, מידע כזה חייב להיות ברשות הכול לשם שימור המורשת וחינוך הדור הצעיר, השנייה ,חינוך וחינוך  לאור מה שקורה ברחובותינו  בשנים האחרונות, אשפה ולכלוך ברחובות, מעשי ונדליזם,אנשים ,חסרי תודעה ציבורית, אשר גורמים למפגעים וזיהומים תוך התעלמות טוטאלית  משכנות  טובה ומתייחסים  לרכוש ולמקומות  הציבוריים  כבשלהם".

"בפרסום מאמר זה  אני קורא לכל המזהמים והמלכלכים את הרחובות ואת המדרכות בדלית אל כרמל צאו ולמדו מאבותיכם כיצד הם שמרו את דליה נקייה" .

המאמר: "החיים בכפר דרוזי"
(קוראינו אשר עקבו אחר מסעותיו של סר לורנס אוליפנט בפלסטינה, כפי שתואר על ידיו בעמודי "מאגה", יתעניינו ברשמיו על אירוח הקיץ על הר הכרמל).

באחד מעמקיו הנעימים ביותר של הכרמל, בקרבת הקצה הדרום מערבי ביותר של ההר, והמרוחק כ-22 ק"מ מהעיר חיפה, ניצב הכפר הדרוזי , דליה – או, כפי שיותר נכון נקרא דלית-אל-כרמל, כדי להבדילה ממקום נוסף שאף הוא נקרא באותו שם, על רוהה  "ruhah")  )  או "אדמה שטופת רוח".

דליה ממוקמת על מורד חד של ההר אשר בבסיסו 2 עמקים צרים מאוחדים לתוך נקיק, אשר בסופו מתרחב לעמק המתפתל במורד אל הים. הכפר המעטר את המיקום המכובד הזה מורכב ממגורים קהילתיים, אשר בקושי מכתיבים את מראה הסביבה, אך נראים כי מכבדים את שמות הבתים בהתאם, ועם זאת עליונים יותר מול הבקתות שבדרך כלל קיימות בכפרים ערביים.  אכן, הנוסע הבקי בחיי  הפלחים  יתקל, באווירה של נוחות, שגשוג וניקיון, אוירה שהיא זרה לילידי המקום באופן כללי.

מגורים נמוכים עם רחובות צרים נראים כאילו כולם נצבעו בצבע בוץ צהוב בהיר. הם בדרך כלל ממוקמים בחצר פנימית שבה ניתן לראות את הדיירות הלבושות בטוב טעם, עסוקות בעבודת יומם .

הרחובות עצמם נשמרים נקיים, והדבר היחידי המזדקר לעיניים הן שתי ערמות בצורת חרוט, ענקיות של זבל בהמות משני צידי הכפר, אחת בכל קצה. ערמות אלו הן משותפות לכל כפרי הערבים ובדרך כלל הפלחים משתמשים בהם כחומר דלק לתנורים. האווירה (כוונה לריחות באוויר), כתוצאה מערמות אלו, משתלטת עם ריח של זבל שרוף והזיהום הריחני, תחת השפעת הדמיון, עלול אף להרחיק לכת אל הלחם הנאפה ולהיספג בו. 

דליה משוחררת מריח "בושם" זה החודר מכל כיוון . הדרוזים המתגוררים בה אינם אופים את לחמם בתנורים ולא משתמשים בזבל בהמות כחומר דלק.

על רמה בעורפו של הכפר קיימות רצפות אשפה השייכות לכפר.  במשך חודשי הקיץ, המלאים בערמות של תבואה הנראות מרחוק כבקתות המכוסות בעטיפת זהב.

בקצה השני המרוחק של העיירה הקטנה נמצאת החליב (khalive, or church) , מבנה ציורי עם שתי שורות של קשתות מבפנים, ומרפסת רחבה, מעוטרת בשריגי גפנים מבחוץ.

היא מופרדת על ידי שדה סגור עם גדר קקטוס, ממטעי תאנים אשר מעטרים את קצה הבליטה המביטה אל הנקיק . על הטרסה במרכז מטעים אלו עומד בית מגורים עשוי מאבן לבנה אשר גגו מתיימר להיות כגג טירה, כללית נראה בלתי גמור  ומצביע על נוף של גן  אשר בכללותו לא שומר על המראה הכללי של נוף הילידים. אלו הם מגורי וכשאני מסתכן להראות כאגואיסטי אני מציע לספר כיצד הגעתי לבנות בית מגורים כזה וסוג החיים שחייתי בו. אך קודם עלי לסכם את תאור סביבתי. מהטרסה  עליה בנויה המרפסת הרחבה, במבט על המורד התלול – שבו ישנן מספר טרסות, שבהם נשתלו גפנים, זיתים, רימונים ועצי תאנה – אל הנקיק הסלעי אשר מתרחב כשהוא מגיע ליד מעיין נובע במרחק קילומטר וחצי, מעין המוליד זרם קטן  אשר בזמנו השקה את הגנים של הכפר הנטוש אשר בו עץ תמרים בודד ומטע נהדר של תאנים, רימונים וכמה עצי זית  מעידים על היופי הקודם  והעושר. עדיין קיימת בי התקווה שיום אחד במהרה, הכפר הנטוש יחזור לקדמותו.

מעבר לזה אני משקיף מהוורנדה  (מרפסת מוגבהת) שלי מעל הגבעות המלאות,  על גבן הענוג, בהם שדות החיטה אשר עתה נחרשו נראו כאיים חומים בים של צמחיה ירוקה כהה המלבישה את צידי ההר.

במרחק  מעבר לפתחו של העמק, אשר שוב נעשה צר  ונכס למישורים דרך נקיק פראי ותלול, נראים בבירור חורבות מבנה הצלבנים בעתלית. חלק גדול של המבנה  עומד על משטח ומזדקר  מעל הים בגובה של 120 רגל  (40 מטר) ובאורך של 100 רגל (33 מטר) היוצרים יצירה מדהימה בנוף, עם גובה של 1300 רגל (430 מטר) מעל הים ממנו אנו רחוקים כ-6 מייל   (9 ק"מ לערך).

ובכן אנו שולטים על מראה נוף ימי נהדר עם פיסת אדמה המקדימה את המים והרים תלולים  עם עמק חרוש חייכני, וגבעות יער מתגלגלות, כולם מתערבבים באופן מקסים.

שני צידי הגבעות spur עליהם ממוקמת דלייה, בנויים מטרסות  עם גנים כמו המדרונות התלולים בצידי הגבוהות ממול, ומראים את קיומה של חקלאות עשירה, כזו שאיננה שכיחה בחלק זה של פלשתינה.  ההרים מאחור יוצרים צורה של אמפיתיאטרון, המתרומם במקום אחד לגובה של 1810 רגל (450 מטר לערך) מעל הים: זהו הפסגה הגבוהה של הכרמל.

לפני שנה בעת חיפוש אחר מסתור מחום הקיץ של חיפה, אינסטינקטיבית חיפשתי את מרומי הכפר בהרים הנקרה עוספיא, גם הוא כולל אוכלוסיה דרוזית עם תוספת של תערובת של נוצרים מרונים או יוונים אורתודוכסים.

כאן הוצעה לי האפשרות של שכירת בית ילידים או יצירת מחנה. ההתנגדות לבית ילידים  נראתה כמעט בלתי ניתנת להפרדה. ניתן לסכם זאת בשתי מילים – ריח וקרציות. כל המקום היה אפוף עם ריחות של זבל (צואת בקר) שרוף כשהמאמץ של התגרדות בלתי פוסקת מביאה לרגש של עייפות ולאות שיש לסבלם לאורך מספר ימים ולילות עוקבים.

מצד שני , בלילות הייתה מתיקות קרירה  תחת יריעת הקנבס, הימים היו מלאי חום מעיק ללא הגנה שהיריעה יכולה לתת נגד קרני השמש של צהרי היום.  לכן הייתי נחוש לחבר בין האמצעים העומדים לרשותי. קודם לכן שכרתי את מבנה הכספת עשוי אבן שהיה בכפר – חדר בגודל של 30 רגל מעוקב (10 מטר מעוקב).

הקירות והגג של בלוקים מסיביים שנוצרו מאבן גיר, אשר יצרו חלק של מבנה עתיק - כיוון שעוספיה נבנתה על חורבות אתר קדום הבטיחו לי קרירות של אמצע היום ובמשך מספר שעות חמות היינו נחושים להשלים עם הריחות והחרקים אשר קידשו, למרות זאת מלחמה בלתי פוסקת  נגדי למרות שהייתי עם אבקה  ושאר תכשירי הגנה. אך שכרתי את האוהל הגדול ביותר ממחנה הבדואים שהיה בסביבה ורכשתי בחיפה כמה מצעים ויריעות אשר נתמכו במוטות כדי ליצור גג, את הקירות יצרתי משטיחים בגודל של 6 רגל מעוקב (2 מטר מעוקב) אשר ניתן לרכוש אותם בעד שילינג אחד לכל שטיח. אוהל זה נתן לי חדר באורך  32 רגל (11 מטר), 7 רגל (2.3 מטר) גובה, 12 רגל (4 מטר) רוחב. את החדר חילקתי  לדירות, כך שהיה לי אוהל קנבס רגיל בעל 14 חבלים ובו התקנתי מטבח ומחסה לסוסים עם זרדים.

הוספתי גם כמות נכבדה של זרדים על הגג במשקל שגגו של אוהל בדואי רגיל יכול לשאת. על ידי כך  יצרתי הגנה נוספת מהשמש הקופחת.באמצעים אלו השגתי מגורים. כפי שהיה, לקבוצה שלנו שמנתה 6 איש ובמקרה אקראי של מבקרים מנינו 8  ולפעמים אף 10, כולל כמה גברות, אך כמובן לא בלי חסרי מזל  שנדונו לישון בבית הכספת מאבן אותו תיקנו לימי חום ולסיאסטות שלנו.

במקרים אלו השתמשנו בבית לעיתים קרובות להצגת את המראה המעורבב של בית  מלאכתו של האמן, חדר בית ספר ומגורים כאשר עסקנו בפעילויותינו השונות של שרטוטים, לימודי ערבית, כתיבה ונחירה.  ברגע שנעשה קריר מספיק אחר הצהרים, יצאנו במשלחת מחקר על גבי סוסים, לעיתים לקחנו עמנו את תה אחר הצהרים שלנו. במהלך כל אלו ביקרתי, במרחק רכיבה נוח  מהמחנה שלי, לא פחות מ-20 אתרים  של ערים וכפרים עתיקים – שישה מהם התעניינתי במיוחד והיה לי העונג  של גילויי ובכלל של שרידים עצומים אשר העידו על אוכלוסיה בעלת תרבות גדולה ומתקדמת שאמורה היתה להתגורר בהר היסטורי זה בזמנים קדומים.

בהערכה נמוכה מאד, הכרמל המקיף 35 מיל (44 ק"מ) מכיל, קרוב לוודאי, אוכלוסיה של לפחות 50,00 נפש אשר יצרו וארץ גבוהה זה אזור של גן עדן מושלם. אכן, מטבעם של  התייחסות רבות לאזור זה בימי התנ"ך, "רוממותו" של הכרמל, או כפי שנקרא מילולית מייצג את "god's vineyard"))   "כרמיו של אלוהים"  היה מילה מקבילה  לכל דבר שהוא יפה וכל אחד שצריך לבלות חודשים, כפי שאני עשיתי, חוקר  את העושר הבלתי נדלה של עמקים נסתרים לא יכול שלא להבין מדוע כך הם פני הדברים.אם בדמיוננו אנו בונים מחדש את הטרסות ההרוסות של הכרמל ומכסים אותם בכרמים, אם נלביש את צידי גבעותיו ביערות של עץ כבד, ומקשטים אותו במישורים ועמקים פוריים מניפים שיבולים, אם נכתיב  כמעט כל נכבד בערים במקומות בהם אנו מוצרים שברי עמודים חרוטים, אבנים אדירות חתוכות, בתי בד עשויים אבנים ענקיות, וגת לדריכת ענבים עשויה מאבן אחידה אולי אז נוכל להבין את טבען של האדריכלות  והתעשיות  שבהן עסקו האוכלוסיות השוקקות בעבר. כיום, למעט 2 כפרים קטנים אשר אוכלוסייתם המאוחדת אינה מגיעה ל-1000 נפשות, הכל דומם, צחיח בלתי מעובד. אפשר לרכב שעות בלי לפגוש בנפש חיה. הליכה אחרי עקבות בקר אשר מוליכים לאזור צמחיה סבוכה המתנשאת למעלה ולפנים, נקובה במערות, מעבר לרמות גבוהות בהן נושבות רוחות, וגם לאורך פתחי עמקים מחייכים, ומשםו לתוך נקיקים עגומים, עד שכמעט התייאשנו על שמיצינו את האצילות בסוגי הנוף השונים.

אם נחבר את הנטיות של בעל רוח ספורטיבית  והארכיאולוג, נסיעות אלו מציעות תמריצים נוספים חוץ מממרה נוף בלבד או אטרקציות.  ברגע אחד אתה נתקל באופן פתאומי באבן חרוטה אשר בה אתה רואה, או מדמה לראות כיתוב. אני מניח את הרובה שלך לחקור אותו ומיד מתרוממת להקת חוגלות במרחק 9 מטר ממך אתה מסמן אותן  והן מובילות אותך אל לאזור נרחב של הריסות שאינן ידועות  ואינן צפויות לחוקרי פלסטינה. בהמשך היום אתה לא חושב יותר על החוגלות, אך מהרהר ארוכות על גילוייך האחרון עד שאתה מאבד דרכך בחשך כיוון שמטבעך אתה בז למורי הדרך ותמיד חולק עליהם ועם הגיעך אתה מוצא את תכולת ביתך או אם תרצו תכולת אוהלך עם חרדה אשר מעיקרה מלאה בתעוב  על כך שחכית כל כך הרבה לארוחת הערב או, אחרת, אתה נותן לעצמך יום אחד  בקברים.

זהו עיסוק נחמד יותר מאשר הוא נשמע. אתה מצטייד בנר וגפרורים והולך להריסות מסוימות בסביבה אל הסלעים אותם סימנת בכיתוב "קברים".

למרות  שאתה בלוי חם ומאובק הצלחת לבחון 12 מבני קבורה תת קרקעיים בזמן שעמד לרשותך, מתרוצץ כל אותן שעות, על ארבע,  או על גחונך, קורע סבך המסתיר את קשתות הכניסה למערות וסופר ומודד את  ה-kokim  (כוכים) שלהם ואת החלל שלהם ובשל כך מתכנן ומשרטט שכיות חמדה (קישוטים) רבות ככל שקיימות.  נעשיתי אדיש ומשועמם ביחס לקברים. כשזחלתי לתוך  לרבים מהם, תאבוני לקברים  בא על סיפוקו . אני רק מתפתה עתה לראות אחד שלא נפתח מעולם, לזאת עלי לומר, לא ניתן להתגבר עליו.

עד כה מעולם לא מצאתי דבר מעניין יותר מאשר עצמות, או דבר יקר יותר מאשר כדי חרס שבורים. יש ריחות מסביב לקבר שמעולם לא נפתח כשאתה הוא הראשון לגולל הצידה את האבן העגולה הגדולה שסגרה על הקבר במשך 2000 השנים האחרונות, ואני מניח כי ריחות אלו עלולים להרוג אותך אם תשאף לתוכך כמות גדולה מהם ולבטח זה הריח המחליא ביותר שאני מכיר.

אך כמה זה מעודד ! יש לזה טעם של תקווה וציפייה אשר מפצים אותך על הרגשת העילפון האופפת אותך. כמה אבני פתח עגולות חרוטות בקישוטים – לעיתים שבע ענפים, ניראות  על כל צד של הדלת, לעיתים  סוג של צמח בעל עלים מחומשים או של רוזטה, יתר על כן,  על האבנים שבהריסות ניתן להיתקל בסוג אבנים שהם מכשיר או כלי המציינים תקופות היסטוריות שונות עד לתקופת הצלבנים. הלוחמים הנוצרים, ראה בבירור כי גילו את קסמיו של הכרמל והקימו את העמדות הצבאיות שלהם ומעונות הקיץ על גב הכרמל.

בזמן ששמרו על הסביבה ועבדו במבצר החזק שבעתלית ה-“castellum peregrinorum”  (טירת הזרים) שהיה אחד ממקומות הנחיתה של עולי הרגל  לארץ הקודש. לכן, לעיתים  אנו מוצאים את המגינים שלהם,  תבליטים, קישוטים וצלבים על פני אבנים עתיקות אלו. אך חיפושינו אחר תיעוד קדום זה אינם ללא הסתכנות מסוימת, כיוון שבדרך כלל אבנים אלו מכוסות בסבך בו עלינו לפלס דרכנו, לעיתים קרובות ללא יכולת לראות לאן אנו הולכים או באיזה יצורים אנו עלולים לפגוש חוץ מהנחשים והעקרבים  אשר נפוצים מאד – הנחשים לדעתי, ברובם אינם ארסיים, והעקרבים הם לעיתים בגודל של סרטן בינוני.  במערות נתקלתי בעקבות של חיות גדולות ומאיימות יותר. על האדמה הרכה בתחתית מערה טבעית שחקרתי יום אחד, נתקלתי בעקבות טריות של נמר ושלא יהיה כל ספק באשר לקיומן של חיות אלו על ההר – אשר ראיתי שכמה סופרים הכחישו את קיומן. אגלה כי קיבלתי  הודעה בוקר אחד שהבדואים ירו בנמר אחד בלילה שעבר ורכבתי מיד לאוהלו של הבדואי, וראיתי שהוא הרג חיה יפה מאד, ממדיה מהאף לקצה הזנב היו מעט למעלה מ-6 רגל (2 מטר) – עור החיה נמצא ברשותי.

קיימת חיה נוספת שהטבע הקיים בפלשתינה מעמיד בספק את קיומה, כ-10 מייל (16 ק"מ) מדליה זורם נחל התנינים אל הים ותמיד אמרו שהוא קיבל את שמו בשל קיומו של אותו זוחל במימיו. אתמול הביא לי בן אדם אחד עור של תנין בגודל של רגל מעוקב (30 סנטימטר מעוקב) כמתנה, את העור חתך האיש מבטנו של הזוחל אותו עזר האיש להרוג כשבוע קודם לכן בנחל.

בהתייחסות ליצורי טבע נוספים, פעמים מספר מצאתי מחטים של דרבן, צבוע צעיר הוצע לי לקניה, אומרים שקיים סוג אחד או שניים של חתולי בר רעבים וגרגרנים. בכמה יערות סבוכים בתחתית ההר קיימים חזירי בר, חבר שלי הרג אחד לאחרונה בביצות שליד עתלית. במשך השנה ראיתי גם שני צבאים וחמש איילות (gazelle)   בזמנים שונים אך תמיד הייתי ללא הרובה כשראיתי אותם. בשר צבי זה לוקסוס שאנו מדי פעם נהנים לכבד עצמו ולקחתי זוג קרניים יפות מראשו של צבי שהובא אלי לאחרונה. אך צעידה רגלית בקיץ למטרת ירי בחיות הוא עבודה חמה לבעל רוח ספורטיבית.

אם  האדם בעל הרוח הספורטיבית רוכב, הוא נתקל בטבע הסלעי והבלתי סלחני של הארץ הזאת, ותמיד מעורב בזינוק פראי של הסוס, במיוחד שהשביל שבו אנו בדרך כלל הולכים הוא שביל שנכבש על ידי עיזים. לסוס שלי יש הרגל שכאשר הוא יורד על אבן גיר חלקה בשלמות, בזוית של 45 מעלות של מורד תלול הוא עוצר ומגרד את אוזנו עם רגלו האחורית דבר המפריע לנשמתי באותו רגע, דבר שניסיתי ללא הצלחה ללמד אותו להימנע מכך. במהלך זינוקים אלו נתקלתי ארבע פעמים ברבועים זקופים שלא ראיתי מוזכרים באף כתבה על פלשתינה. הגדול שבהם היה 14 רגל

(4.25 מטר) על 12 רגל (4 מטר) רבוע שנוצרו מלבנים בגודל 3 על 2 רגל (30 ס'מ על 20 ס'מ) ובעובי של רגל אחת

(10 ס'מ). אבנים אלו מונחות אחת על השניה ללא בטון אך בעליל הונחו כך שהבניה תהיה סימטרית. בתחילה חשבתי שיש איזה שהוא תא בפנים  אך בבדיקת הקטנים שבהם גיליתי שהם עשויים יחידה מוצקה אחת. ממראה האבנים המוכות על ידי שינויי מזג האוויר הן נראו כאילו הונחו במקומם בימי קדם, אם בין אם הם היו מזבח או אנדרטאות מעל הקברים או ששימשו למטרה מעשית יותר, אשאיר למומחים יותר להחליט.

אבני הדרך הענקיות הן רבות ולעיתים נמצאו רחוקות מכל חורבות בעמקים הרחוקים ביותר. הנמוך ביותר בדרך כלל בהיקף של 8 על 10 רגל (2.66 מטר על 3.33 מטר) עם  המשטח העגול המורם  לגובה של 8 עד 10 אינץ'  (20 עד 25 סנטימטר) וחור מרובע במרכז, הם בעובי של 2 רגל ו-6 אינץ'  (75 סנטימטר) אך הם בדרך כלל נוצרו מאבן חיה כמו האגן לקליטת השמן שמתחתם.  ישנם שם מקווי מים שנחצבו בסלע, הגדולה שראיתי היתה בגודל של 100 רגל על 45 רגל ובעומד 15 רגל (33.3 מטר על 15 מטר ובעומק של 5 מטר), אך הם היו מלאים למחצה בצמחיה ובדרך כלל עמוקים יותר. ויש שם  מקווי מים  מטעים, דמויי מלכודת שהשפה שלהם היא בגודל חור פחם ברחוב לונדוני סלול, אך כשבמקום מכסה מתכת הם מכוסים בשיחים, צעד לא זהיר יביא אותך לנחות בבור עגול שעומקו כ-20 רגל 

(6.66 מטר)  שצורתו בקבוק עם צדדים חלקים המונעים כל אפשרות יציאה. כנראה שלבור כזה הובל יוסף על ידי אחיו.  מקווי מים אלו רבים במספר בכמה מהחורבות ומוכיחים עד כמה היתה האוכלוסייה תלויה במי גשמים, כמה שמחים הם היו בוודאי כאשר אליהו ראה את העננים מבשרי הגשם מההר הזה ממש לאחר 3 שנות בצורת.

בשני הקייצים שביליתי בכרמל, איך שלא יהיה יובילו אותי לסכם  כי המצאות עננים  בשמיים הוא הכלל ושמיים נקיים לגמרי מעננים הם היוצאים מן הכלל.

בין אם זה קשור לגאות הנילוס באותה תקופת קיץ של השנה כפי שכמה חוקרים חושבים או בין כל סיבה אחרת העובדה שרירה וקיימת שחום אמצע הקיץ מרוכך בצורה מופלאה על ידי שמים מעוננים.

למרות שגשם לעולם לא יורד בין אפריל לאוקטובר, ישנם בקרים רבים מהבילים ומעוננים באמצע הקיץ אשר בכל ארץ אחרת ניתן לחזות יום גשום, ולמרות שהשמש דוחקת את הרשת הלחות החוצה, השמיים נשארים מעוננים פחות או יותר במשך כל היום.

תופעה זו בחיבור עם רוח רעננה וחזקה הנושבת מן הים, תמיד שומרת על טמפרטורות נמוכות יותר. בקיץ האחרון בעוספיא ביום החם ביותר, המדחום  הגיע ל-81 מעלות פרנהייט (כ-27 מעלות צלסיוס), בחדר הכספת, בלילה, הטמפרטורה ירדה בדרך כלל ל-70 מעלות פרנהייט (כ-20 מעלות צלסיוס) באוהל.

כאן בדליה קצת יותר חם הטמפרטורות נעות מסביב ל- 85 מעלות פרנהייט (כ-29 מעלות צלסיוס) ביום חם, אך רק לפעמים, כשגובה המחנה שלנו בעוספיא מעל פני הים היה 1750 רגל  (583 מטר) לא רק שנהנינו מאקלים נוח יותר, בעוסיפיא נהנינו גם מנוף נפלא  מסוג שונה לגמרי ככל שלא יהיה מזה שקיים בדליה. 

שם הוא היה פנוראמי. ממש לרגלינו בקושי מייל אחד (1.6 ק'מ)  במעוף עורב, נמצא מישור הקישון, הזורם בפיתולים ונובע ממישור יזרעאל אשר מעבר אליו הביט בנו עמק צר שנוצר על ידי התקרבות של גבעות נמוכות מיוערות  של הגליל  עד לבסיסו של הכרמל. ישובים ליד דלת האוהל שלנו, יכולנו לראות את המפרץ והעיר עכו וחוף הים הרחק עד סולמה של צור.

הקווים הלא סדירים של הרי הגליל הצפוניים, שהגבוהים בהם מגיעים לגובה של 4000 רגל (1333 מטר)  מגבילים את המראה שלנו בכיוון זה. לכיוון צפון מזרח אנו עומדים פנים אל פנים מול החרמון על פסגתו המושלגת.  נצרת הנמצאת כ-12 מייל  (19.2 ק"מ) מאיתנו נראית כאילו נמצאת מתחת לרגלינו.

מעבר אליה היה הר תבור העגול, משוריו של עזראל עם הכפרים עין-דור ו-נעים והר הגלבוע  עם הרי גלעד הנראים בבירור מרחוק. מדרום אנו מביטים מעבר לגבעות השומרון וביום בהיר אנו יכולים להבחין בהריסות קיסריה  על גבול הים אשר תוחמת את האופק שלנו בכיוון זה.

בעת שבכל מקרה אנו נהנים מאפשרויות שלא ניתן להתחרות בהן, ומזג אויר קריר הרי שמגורנו על פסגת הר חשופה זו לא נותרה ללא ביקורת. יותר מאשר לא,  נשב בה משב רוח בדרך כלל מדרום מערב  ולעיתים חששתי  שהמבנה השברירי שלנו יעוף כולו לוואדי  שומריה 1800 רגל (600 מטר) אל המישור שמתחתנו.

היה זה נקיק סלעי על הקצה שעליו מוקם מחננו, לכן ברור שלא היה אפילו שביל עיזים מתחת למחנה שלנו. והמטבח שלנו גרם לנו לערוג לתבשילים טובים יותר.

הטבח שלנו בבקתת השיחים חדורת הרוחות ומבלי אפילו שולחן לבשל עליו, נאבק במלוא אונו עם ענני אבק וכלבים מרחרחים, מבצע מעשי קסמים על שתי חצובות עשויות ברזל עליהם הדליק אש פחמים. בדרך כלל הוא מבשל לכל היום אך פעם אחת ארוחת הערב של השעה 7 היתה בעצם רק ארוחת בוקר של השעה 12 מתובלת ומחוממת עם הרבה יותר אבק מצוי בתוכה.

דירותינו היו חשופות כל לרוח שרק עששיות גדולות ויציבות היו מסוגלות לעמוד בפרץ, קשה לקרוא לאור עששיות אלו ולא כל כך טובות לאכול לאורן, אך ככל שפחות ראינו את מזוננו בתנאים אלו כן ייטב. למזלנו היו לנו חוגלות לגוון את התבשיל של עופות, בשר כבש והרבה לבן (leben)   או חלב חמוץ עם טעם עיזים חזק מאד. טעם העז הוא טעם נרכש. אז חסרו לנו מים, ואת כל צרכי החיים הללו היה עלינו לשאת ממרחק של כמייל אחד (1.6 ק"מ) במעלה מורד סלעי תלול. שני חמורים שימשו לסירוגין בביצוע שירות זה.

בקרבת מקום היה מעיין  שנקרא "מעיין העלוקות" . כיוון שלא הוזהרתי, השקתי פעם אחת את סוסי ולאחר מכן ביליתי מספר ימים בהוצאת עלוקות מתחת ללשונו ובפינוי גרונו. הוצאתי ביחד 11 עלוקות כך שלא לשווא קראו כך למעיין. 

חשבתי להשתמש במעיין לצורכי רחצה אך חששתי שהגברות תתנגדנה, למרות שהאלטרנטיבה היתה כרוכה בהוצאה כספית לצרכי סידורי  אמבטיה דבר שלא הסכין עם הרגלנו הרגילים. היו לנו גם ביקורים ליליים של תנים שלעיתים היו נועזים  מספיק לדחוף אפם לחדרי השינה שלנו באמצע הלילה וגרמו לכלב הקטן לפתוח בסדרת נביחות  וגרמו אי נוחות והתעוררות מלאה. מדי פעם מצאנו עקרב תחת הכרית או בתוך הנעל. אך אלו היו תקריות קטנות שהוסיפו ונתנו עניין ופיקנטיות לקיומו של הלא נודע בחיים הציביליים.

אני רק ציינתי אותם כדי להראות מדוע, כדי שלא יהפכו לחד גוניים, היינו נחושים שלא לתת לחיות אלו להשתלט על סדר יומנו ופעילותנו שנה נוספת  אלא לבנות משהו יותר מוחשי מאשר הסככה הסמרטוטית שלנו. דרך אגב, היתה לנו אי נוחות מיוחדת שחזרה על עצמה והיא שיש לקוות ולא לצפות וזה בשל הסיבה של ביקור הכולרה במצרים. משדווח על כמה מקרים של כולרה בביירות נוצרה בהלה בחיפה, סביב העיר הושמה חגורת בטחון  וכ-8 עד 10 משפחות מהעשירות שבאוכלוסיה המקומית של חיפה מצאו מקלט בעוספיא. כל תנועת הדואר ביבשה ובים הופסקה. במשך חודשיים היינו בלי חדשות מהעולם החיצון, נאסר אפילו להשתמש בטלגרף למעט ידיעות בנושא התפשטות המחלה, ידיעות שהגדילו את הפאניקה.


התוצאה היתה שהשמועות הכי פראיות על מקרי מוות בבירות צפו ועלו מעל מקרי המוות האמיתיים  אשר לא עלו על שני מקרים בלבד של מוות וגם אלו שנויים במחלוקת. הבהלה הגדילה כתוצאה מהשמועות עד שהביאה לביקור שוטרים במחנה שלי כדי לחפש חיפאי, אשר שהה בבירות שעה שמקרי מוות אלו אירעו ואשר ברח מבירות. כיוון שחיפאי זה היה  ידוע כחבר שלי,  היה חשד שהוא מסתתר באוהלי. סברה  זו הספיקה להדביק את עוספיא : הושמנו בבידוד למשך יומיים ואסרו עלינו להגיע לחיפה, היתה לי בעייה לשכנע את המשטרה שאין לי כל ידע על חברי הפליט מחיפה.

כשגיליתי לילידי עוספיה שאני עומד לבנות בכפרם, הצעתי התקבלה בהתלהבות ובקריאות הידד. נוכחותי במקום, הם אמרו תהיה הגנה מפני התפשטות  התכונה המיוחדת הזאת, לגנוב,  של תושבי טירה, כפר מוסלמי במישור, עם שם רע מאד שהיו נועזים מאד בחדירותיהם והיו מגיעים באמצע היום לאור השמש, אל הכרמים וגונבים את הענבים מול עיני המקומיים מבלי שאלו ינסו להתנגד לגניבה בדרך זו או אחרת. העובדה שבשנה האחרונה תושבי עוספיא לא סבלו מפשיטות חוזרות של גנבים אלו יחסו תושבי הכפר, בצדק או שלא בצדק לעובדת הימצאותי במקום. לאור נסיבות אלו הם הכריזו כביטוי ראשון להתלהבותם, שהם יתנו לי אתר בניה. סירבתי לדבר הזה כיוון שהעדפתי לשלם סכום קטן בעד השטח. בתמימותי לקחתי את הצעתם בתום לב ורק כשהגעתי להציע להם מה שחשבתי כהצעה הגיונית, גיליתי שהם השתעשעו במחשבה לבקש סכומים גבוהים בעבור החלקה. הם דרשו 150 נפוליונים לפיסת שטח שלא היתה שווה יותר מאשר 20 נפוליונים.

למרות שירדו במחיר ל-100 נפוליונים כמחיר סופי, הם הראו  את שפלותם.  בשני מדדי התנהגות שבניתי על מנת לבחור בהם כשכני. לא היה בזה שום סיפוק עבורי, הערתי להם כי להגן עליהם מפני הגנבים מטירה זו מטלה לא פחות גדולה מאשר להגן מפני גנבים מסוג אחר וסירבתי להתעסק איתם בכל תחום שהוא. למען הצדק עבור הדרוזים, עלי להעיר כי חלק זה של הכפר לא היה שייך אליהם והאשם העיקרי היה ראש הקהילה הנוצרית במקום.

היה זה באמצע החורף האחרון שהתחלתי להריץ במוחי, בחוסר בהירות, תוכניות כיצד להתחמק מחום הקיץ של חיפה, כאשר יום אחד ביקרני איש זקן נכבד עם זקן  אפור ומכובדות הנובעת ממנו שהציג עצמו כחטיב או שייח רוחני של הדרוזים בדליה. סיפורו היה מעורר רחמים.צווי הגיוס השנתיים לצבא התורכי הגיעו, ובנו היחיד שנשאר, הנשוי לאישה יפה  אותה זכרתי שראיתי בעבר, אמור להילקח כחייל. האם הזקנה והאישה הצעירה שהיה לה תינוק היו מיואשות. בן אחד הן אמרו, נלקח  תחת צו גיוס לפני 10 שנים, ערק והצטרף לבני אמונתו בחורן ואבד למשפחה לתמיד.

ועתה בנו הנותר אמור להילקח ממנו אלה אם ישולמו 50 לירות תורכיות כדי לרכוש מחליף לבן. העילה לבואו של השייח הייתה ללוות סכום זה ממני. התברר לי שאם לאחר בדיקה דליה תמצא כמקום מקלט מתאים בקיץ, אני אוכל להרוג שתי ציפורים באבן אחת,  על ידי מתן עזרה לשייח ולגאול אותי מקשייו  ומציאת אתר לבית. כבר ביקרתי במקום ונפעמתי מיופיו אך לא ראיתי בו כמקום מגורים אפשרי. עתה לא איבדתי זמן מיותר ומיד רכבי לבדיקת המקום.

התוצאה הייתה מספקת בכל תחום, כיוון שמה שקרה הוא שחוץ מהעובדה שהשייח היה הבעלים של כרם טוב, האתר הטוב ביותר בכפר לבית היה שייח לו. לכן לא היה לנו קושי להגיע להסכם לשביעות רצון של שנינו, הסכם שבו הוא הציל את בנו מהצבא ואני נעשיתי יזם שטח בדליה.

עכשיו גיליתי שלא יכולתי לבזבז זמן אם רציתי שהבית יבנה בטרם יגיע מזג האוויר החם. למזלי, היו חורבות של עיירה קטנה כ-קילומטר וחצי מאתר הבניה ומשם הייתה הספקת אבנים בלתי מוגבלת, אבנים שנחצבו עבורי על ידי הרומאים, או על ידי גזע אנושי אחר. שמו של המקום הוא דובל (dubil). הוא ממוקם על גבעה 200 רגל (64 מטר) מעל דליה ומשם הוא מובדלת על ידי עמק עם טרסות מלאות במטעים וגנים. ובהשוואה לשרידים אחרים של ערים, אותן ביקרתי, היו לי מעט ספקות שכן בזמנים עתיקים שרידים אלו היו עיר עיקרית בכרמל, למרות שעד כה אני יודע שעיר זו לא מזוהה עם איזה מקום היסטורי מוכר.

היא שמשה כמחצבה לסביבה במשך זמן רב, כך שהאבנים הטובות ביותר שלה נלקחו מזמן – אכן הרגשתי עצמו קצת אשם  בהליכתי אחר הדוגמא הכללית (של לקיחת אבנים), אך בהעדרו של כל חוק לשימור אתרים עתיקים, זה קשה להיות האדם היחידי במדינה אשר מכבד את האתרים הללו בייחוד יותר מכך כאשר השימוש באבנים כרוך בחסכון ניכר של  כספים. רוב האבנים שלקחתי היו אבנים חסרי כל חשיבות. והאם אבנים אלו לא ישמרו היטב בקירות ביתי כשם  שישמרו כשהן שוכבות על ראש גבעה חשופה? קיוויתי למצוא אבנים עם מכשירים או כתוביות. 

רבות מאלו שנלקחו מכאן על ידי תושבי דליה, ואשר נבנו כקירות בתי התושבים, הן אבנים מקושטות,  אך אני לא הייתי בר מזל כמותם. קיימים באתר החרב, סרקופג יפיפה, שברי עמודים, אגני אבן, אותם  חשבתי שבעתיד אצליח להעביר למקום מגורי הקבוע החדש . בינתיים הייתי מסוקרן מספיק,  התחלתי במהרה לחפור את יסודות הבית ובחפירה נתקלתי בתקופה ישנה נעלמת. גליתי 60 ס"מ מתחת לקרקע שאני יכול להניח את  הקיר האחורי על בסיס מוצק  של אבנים מסותתות שהיו ממוקמות בצורה כל כך מותאמת שנראה שהם הונחו שם במתכוון. נתקלתי גם בכמויות גדולות של רבועים משובצי פסיפס וקיוויתי למצוא משטחים משובצי פסיפס המוכנים לשימוש מיידי.   

באשר לאלה התאכזבתי, אך נתקלתי באבני רצפה טובים אשר היה בהם חריץ בעומק 7.5 ס"מ  ו- 5 ס"מ אורך, אובייקט שלא עמדתי על טבעו בתחילה. שנאתי את המחשבה לכסות אותו בכל סוג של בטון, הוא יוצר כיסוי גס של רצפת המעבר האחורי ליד זה הפועלים נתקלו בתריסר ויותר טבעות מתכת בקוטר של 6 עד 7.5 ס'מ, מחוברות למסמרים באורך של 20 ס"מ  אשר היו מהודקות  בקצה הנגדי.

אלו נמצאו בכפחות מ- 90 ס"מ לערך מתחת לפני הקרקע והיו כמובן חלודות מאד. אני חושב שכנראה טבעות אלו שימשו לרתימת סוסים. על כל פנים, העברתי חלק מהן באש ומצאתי שהן מצוינות כטבעות אורווה. את האחרות שמרתי כמשהו נדיר. חוץ מזה, נתקלנו בשבר גדול של ראש עמוד מפוסל אשר אותו הנחתי בזהירות  בצד אחד ואשר למגינת ליבי, הפועלים, בטעות עשו ממנו ריבוע לצורת אבן בניה. מצאנו גם חצי אגן אבן,

מטבע נחושת מזמנו של קונסטנטין וכמות גדולה של זכוכית שבורה ושברי כלי חרס. בהזזת אבן קיר לטובת טרסה חדשה, גיליתי את אחת הגלגילות הענקיות המסקרנות אשר הוזכרו במחקרה של "הקרן לחקר פלשתינה" ואשר נראתה מוזרה לכרמל לפחות לא ידוע לי המצאות גלגילות אלו בכל חלק אחר של פלשתינה. ישנם כ-20 מהם מפוזרות על פני חורבות דובל (dubil) וכמעט אותו מספר מפוזרות בחורבות הנמצאות כ-2 מייל (כ-3.2 ק"מ) מדליה, הן נקראות Khurbet semakha  (חירבת סמקה) אשר בה נמצאים שרידיו של אחד מ-11 בתי הכנסת היהודיים מתאריך קדום אשר התגלו בארץ הקודש. חשפתי את הגלגלת שלי המקשטת את מה שיום אחד אני מקווה שתהיה חצר קדמית.

מידותיה הן 8 רגל (2.7 מטר) אורך, קוטר פנימי 2.6 רגל (75 ס"מ) אך נעשה צר יותר  ל-2 רגיל (60 ס"מ) בקצה אחד ויש לו 4 שורות מקבילות של חריצים  כשכל חריץ הוא באורך של כ-30 ס' ובעומק של 5 ס"מ יש מרחק של  כ-30 ס"מ בין אחד לשני. קיימת הנחה שמכבשים אלו יצרו חלק של מכונה לסחיטת זיתים, אך לא הצלחתי לדמיין מכונה שבה ניתן להשתמש בגלגילות האלו על אף שברור מהשרידים  של בתי הבד ב-דוביל שזה היה מרכז גדול של תעשיית שמן הזית.

ישנם שם כמה אבני שטוחות באורך 10 רגיל (3 מטר) אשר בוודאות היו זקופות  ואשר מחוררות בחורים של חרוטים בנישות וחריצים  המצביעים על כך שהם היו חלק ממנגנון מסיבי מחוברים לאבן טוחנת עגולה ענקית במקומם ובמקרים אחדים הגלגלית שתוארו לעיל נמצא לידם. אך המזל הגדול ביותר היה בגילוי וזה לא נעשה עד שהבית נבנה היה  מיכל מים אשר במזל לא היה במרכז חדר הישיבה אלא רק מחוץ לקיר האחורי, בדיוק במקום שבו הייתי צריך לבנות אחד. השימוש בחריץ ברצפת האבן במעבר האחורי התברר עתה. חריץ זה נועד להוביל את המים אל המיכל אשר היה לו פתח מרובע בגודל של 18 אינץ' (45 ס"מ) לתוך סלע איתן והתרחב מתחת לצורת בקבוק 15 רגל (5 מטר) עומק וברדיוס של 2.7 מטר.

צורת האבן שהיא מסותת היא מאד קשה, הקדמונים חסכו לי בין 20 ל-30 לירות שטרלינג  על ידי כך שסיפקו לי את מאגר המים הזה  שאותו אני מגדיל, ואשר יהיה עלי לבטן, כיוון שהבטון העתיק, שעדיין תופס בצדדים במקומות רבים נעשה כמובן לא שימושי. הוא היה מלא בעפר ובנפולת עד הקצה ועל ידי ניקויו קיבלתי הרבה עיצובים מעודנים חוץ מכמות גדולה של כלי חרס שבורים וכמה חסימות    ושברים של וזות מזכוכית מעוטרת  אשר היו הפוכים ומיושרים עם כסף, לרוע המזל אף לא אחד מהם מושלם.

בחזית הבית כ-18 מטר מהוורנדה, הבחנתי בעץ תאנה הגודל מתוך חור שנראה חשוד וכאשר נוקה  משיחי אטד אחדים נתגלה כי הוא מוביל לתוך מערה. לתוך מערה זו ירדתי עם פנס ומצאתי עצמי בחדר עגול תת קרקעי 100 רגיל (30.3 מטר) היקפו  והגג נתמך בעמוד גס של אבן חיה. אבנים חופשיות  מכסות עכשיו את הרצפה עד לעומק של 60 ס"מ אך לאחר שנוקו גובה החדר הגיע ל-8 רגל (2.7 מטר) שניתן להגדילו בקלות במידת הצורך.

היה קיים פתח שני קטן מתחת לסלע בצד הנגדי ולידו היה מה שנראה כמעבר חסום. ניקיתי אותו ומצאתי שהוא הוביל למערת גשם שנייה קטנה יותר, חנוקה למדי באבנים. 8 מטר נמוך יותר מהמערה השנייה מצאתי הכניסה מתחת לסלע למערה שלישית, אשר חשדתי שקשורה לשתי המערות האחרות. לא נראה שהשתמשו בהן לקברים למרות שהאבנים המסותתות היו במקומן, במיוחד בכניסות. בשכנות קרובה השדה  היה זרוע בשברים של כלי חרס וזכוכית, והמקומיים מספרים לי שאם אחפור  אני אמצע גופות.

דבר זה יצר מחלוקת של רגשות במוחי.בהתייחס מנקודת מבט מעשית טהורה אני חושב שזה ישתלם לנטוע כרמים בשדה זה מאשר לחפור בו. מצד שני, אני חש כי עשיתי דבר כמעשי עובדי עכו"ם בבניית הבית על גבי יסודות של תקופת הביזנטיים מבלי לבדוק אותם ביסודיות. מחפצי החן שמצאתי נראה שקודמי במקום היה אדם בעל אמצעים ובעל מעמד.  אחרת הוא לא היה יכול להשתמש בכוסות יין יקרים אלו, ויתכן שאני גר עכשיו מעל משהו מעניין. 

אך כשאני באופן חמור ביותר התפתיתי  לעשות כשמצאתי את אבן השפה הסלולה זה ללכת לחפור ואז הייתי הופך את האתר של ביתי בעתיד לחור באדמה, לשבירת החוזה שלי עם הבנאי ולא היה לי שום מקום לבוא אליו בקיץ זה. כל אלו שהיו מביאים לאובדן גדול  ואי נוחות על הסיכוי לתרום את תרומתי הזעירה לקיומו של אוסף של עתיקות פלשתיניות. ניחמתי עצמי לכן בראיה ששרידים אלו הם יחסית מודרניים והסיכוי שתהיה שם אבן עם כיתוב בשלוש שפות אשר ישפוך אורו על דתות קודמות של האנושות הקבורות תחת חדר המיטות שלי הוא מאד רחוק. טוב יותר מאשר לבזבז את קיומי בחיפוש אחר דתות אלו, אני אהפוך את מה שהקדמונים השאירו לי למטרות שימושיות. ישנו בור בעומק 60 ס"מ ו-60 ככר מסלע מסותת שלם ליד המקום שבו הצעתי לבנות אורווה, אותה אהפוך ל-אבוס. 

מערות אלו יהפכו למרתפים, היינות המודרניים של הכרמל יאוכסנו בקבריה העתיקים הבקבוקים נארזים היטב אל loculi או הוכנסו ל- kokim (כוכים) וסוגי יינות מושארים להבשיל בתוך קברים של גזע נכחד. אשים ראשי חזירים במערות אשר פעם אכלסו מתבודדים, המערות הקדומות תיהפכנה למחסנים למיץ אדום (ruddy)  המשמחים לב אדם והאירוניה שבאמונה, באמצעותי, תנקום בציידים של המתבודדים התועים. באשר להוכחות של לוקסוס שנתקלתי בהם, הם רק מרגיזים אותי.

כשאני חושב  על קודמי הביזנטיים ישובים מתחת לכניסת עמודי השיש, שותים מתוך קנקנים בעלי צורות מרהיבות של כוסות כחולים עדינים  כשבקצה מצופים זהב וכסף, עיניו  סורקים את אותו הנוף שעיני סורקות – אותו נוף ובכל זאת שונה עם היערות התלויים והכרמים על הטרסות, המקדשים בעלי העמודים – האוכלוסייה הענפה שלו – ומשווה את הכפרים הבנויים מבוץ, הטרסות ההרוסות, הגבעות הערומות והעמקים השוממים מאדם, עם אושר ויופי שנעלמו, אינני רוצה לגלות משהו שיזכיר לי את הניגוד. 

העתיד  ולא העבר הוא שדורש את האנרגיות והמשאבים שלנו. כאשר כל אדם החופשי מרודנות, משופט לא צודק או מגובה מס סחטן, יוכל לשבת בשלום ובאושר תחת גפנו ותחת תאנתו, יהיה מספיק זמן לחפירות ארכיאולוגיות  תחתם. בינתיים מלאכתי אפילו שהיא קטנה וחסרת משמעות, לעבוד למען שחזור של הארץ הזו למצב הקודם של פוריות ושפע.

 

תגובות

9. איהאב אסעד לפני 1 חודש
המון תודות לפריד באשא ולאתר
8. חסון לפני 2 חודשים
תגובה למגיב 6
7. אילנה לביא לפני 2 חודשים
מרתק
6. פריד באשא לפני 2 חודשים
השלמת פרטים מאת שייך השאם שאמי
5. גדי לפני 2 חודשים
מזמן הדברים נראו אחרת
4. בחורה צעירה לפני 2 חודשים
אהבתי מאוד
3. דלאויי לפני 2 חודשים
תלמדו יא דרוז
2. לומד לפני 2 חודשים
כתבה מושקעת וטובה מאוד לדורות הבאים להקיר
1. יעקוב לפני 2 חודשים
כתבה מעולה. המון תודות לפריד באשא

מומלצים